לפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בה התעוררה מחלוקת לגבי נסיבות האירוע ושיעור הפיצוי.

כללי

1. התובע, יליד 1961, טען בכתב התביעה כי ביום 10.11.19 הוא נחבל באצבע מס' 4 בידו הימנית, בעת ניסיון לתקן תקר בצמיג רכב שבוטח אצל הנתבעת, וזאת כאשר אשתו טרקה את דלת תא המטען של הרכב על אצבע זו.
2. הנתבעת הכחישה את נסיבות התאונה ואת חבותה לה.
3. ביום 24.3.21 התקיימה ישיבת קדם משפט בנוכחות התובע, במהלכה הוא מסר גרסה ביחס לנסיבות התאונה.

בתום אותה ישיבה הוחלט למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי.

1. המומחה מטעם בת המשפט (פרופ' שטהל), קבע כי הפגיעה בתאונה הותירה אצל התובע נכות רפואית בשיעור 3%. בעקבות האמור ניתנה הצעה לסילוק התביעה בפשרה, אך זו נדחתה בידי הנתבעת.

משכך, התיק נקבע לשמיעת ראיות, והתובע הגיש לקראת מועד זה תצהיר עדות ראשית שלו.

ביום 30.11.22 התקיימה ישיבה לשמיעת הראיות, במהלכה נחקר התובע, ובתום חקירתו סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת הראיות מצאתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בפיצוי כפי שיפורט להלן.

נסיבות התאונה וחבות הנתבעת

1. בכתב התביעה טען התובע כי במהלך נסיעה בה נהגה אשתו ברכב, הם הבחינו בתקר בגלגל, ומשכך הם עצרו את הרכב וירדו ממנו. בהמשך הדברים, כך נטען שם, הוציא התובע מדחס אוויר (קומפרסור) שהיה בתא המטען, חיבר אותו לשקע של מצית הרכב, וניפח בעזרתו את הגלגל. משסיים לעשות כן ותוך כדי החזרת המדחס לתא המטען, סגרה אשתו את דלת תא המטען על ידו הימנית.
2. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 24.3.21 סיפר התובע בפרוטרוט אודות נסיבות האירוע, כשהוא משיב לשאלות בית המשפט. התובע חזר על הגרסה בכתב התביעה, וחידד מספר נקודות, כשהוא מבהיר כי דובר בגלגל האחורי-שמאלי אותו הוא ניפח, וכי לאחר שסיים את ניפוח הצמיג, הוא כרע לידו תוך הברגת מכסה הפלסטיק על פיית המציג, ובעוד ידו הימנית מונחת על תא המטען סגרה אשתו את דלת תא המטען על ידו.

יש לציין כי דבריו של התובע בישיבה הנ"ל לא נמסרו אמנם במסגרת שמיעת ראיות, אך הם נמסרו לאחר שהתובע הוזהר כדין, ואת דבריו הוא מסר בצורה סדורה וקוהרנטית.

1. על גרסתו הנ"ל חזר התובע במסגרת תצהיר עדותו הראשית.
2. חקירתו הנגדית של התובע היתה קצרה להפליא, והיא ארכה פחות מחמש דקות.

למעשה, ב"כ הנתבעת לא ביקש לדלות מהתובע פרטים אודות נסיבות האירוע, וגם לא ביקש לעמת אותו עם גרסאות אחרות שמסר, אלא ביקש לאשר באמצעותו שהוא מסר בזמנו הודעה למשטרה, וכי הוא מסר את גרסתו לבאי כוחו, תוך הגשת הודעה למשטרה ומכתב דרישה שהופנה בזמנו ע"י בא כוחו לנתבעת.

1. הנתבעת סבורה שאין לקבל את גרסת התובע, הואיל ומדובר בגרסה הנסמכת על עדות יחידה של בעל דין, אשר התפתחה והשתנה עם הזמן, כאשר התובע נמנע מהבאת אשתו למתן עדות.

אין בידי לקבל את גישת הנתבעת בנדון.

1. הנטל להוכיח את נסיבות האירוע הוטל על התובע, וצודקת הנתבעת בכך שגרסת התובע לגבי הנסיבות התבססה על עדות יחידה של בעל דין, עליה חל סעיף 54 לפקודת הראיות, על המשתמע מכך.

בנסיבות כאלה על בית המשפט לנקוט גישה זהירה בבואו לאמץ גרסה המבוססת על עדות יחידה של בעל דין, ועליו לנמק מה הניע אותה לאמץ גרסה מסוג זה.

בנסיבות העניין מצאתי לאמץ את גרסת התובע, אף שהיא מבוססת על עדותו היחידה, מהטעמים הבאים:

• התובע מסר גרסה מפורטת בפניי בישיבת קדם המשפט, לאחר שהוזהר, וזאת הוא עשה באופן סדור וקוהרנטי.
• בחקירתו הנגדית לא נתבקש התובע להתייחס לגרסה אחרת אותה מסר (לא בתצהיר עדותו, לא בישיבה הנ"ל, ולא במקום אחר), כאשר הנתבעת נמנעת מלעמת אותו עם גרסתו לאירוע.

הימנעות בעל דין (במקרה דנן נתבעת) מלחקור תובע אודות עדותו ביחס לסוגיה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים, יכולה להילקח בחשבון בעת שקילת חומר הראיות ובחינת מידת הוכחתה של גרסה מסוימת שהובאה מפי אותו בעל דין.

• גרסת התובע נתמכת ברישום המופיע במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע.

בבית חולים "הלל יפה", אליו פנה התובע לאחר האירוע, צוין כי פגיעתו נגרמה כתוצאה מטריקת דלת של רכב.

יש לציין כי המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה לא צורפו אמנם לתצהיר עדותו של התובע, אך הנתבעת ביקשה בסיכומיה להפנות לאמור בהם (בהיותם חלק מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט) בניסיונה לשכנע שמנגנון הפגיעה אינו אפשרי, דבר אשר כשלעצמו מכשירם כראיה.

לגרסה הנמסרת מפי נפגע באופן ספונטני במסגרת טיפול רפואי שניתן בסמוך לאירוע יכול להיות משקל ראייתי, לעתים לא מבוטל, ומקל וחומר שרישום שכזה יכול לספק נימוק מבחינת סעיף 54 לפקודת הראיות.

1. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת לפיה התובע הציג גרסה שעברה שינויים עם הזמן.

הנתבעת הפנתה בנדון לדברים שנרשמו בהודעת התובע במשטרה, ולדברים המופיעים במכתב דרישה שהפנה בא כוחו לנתבעת, לעומת הגרסה בהליך שלפניי.

1. בהודעה במשטרה (נ/1) נרשם כי "לאחר סיום החלפת פנצ'ר אשתי סגרה את דלת תא המטען על ידי הימנית". הנתבעת סבורה כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגרסה בהליך שלפניי, שכן במשטרה דובר על סגירת דלת תא מטען לאחר החלפת פנצ'ר, ואילו במסגרת ההליך לפניי נטען לסגירת דלת תא המטען לאחר ניפוח צמיג שלא הוחלף.

מעבר לכך שהתובע לא נחקר ולא נשאל אודות נסיבות מילוי ההודעה (לרבות שאלות בנוגע לזהות ממלא ההודעה ואופן גביית הגרסה ממנו, בשים לב לכך ששליטתו בשפה העברית, כפי שעלה לפניי, אינה גבוהה), לא מצאתי כאן סתירה כה משמעותית, לבטח לא כזאת היורדת לשורש הדברים, כאשר פגיעה לאחר סיום החלפת פנצ'ר אינה עומדת בסתירה חזיתית לגרסה המופיעה בכתב התביעה, ובוודאי שאין כאן סטיה מליבת הגרסה, שנותרה אותה ליבה (קרי פגיעה ביד מדלת תא מטען שנסגרה ע"י אשת התובע, לאחר טיפול בצמיג תקול שהצריך מילוי האוויר).

1. הנתבעת הפנתה למכתב דרישה מיום 4.6.20 (נ/2), שנכתב בידי בא כוח התובע, שם נאמר (סעיף 1 למכתב) כי התובע ירד מהרכב "כדי להחליף צמיג", וכי לאחר שהוחלף ובעת העברת הצמיג הלקוי לתא המטען סגרה הנהגת את דלת תא המטען על יד ימין.

אכן, דברים אלה שונים במעט ממה שפירט התובע לפניי בישיבת קדם המשפט וממה שהוא מסר בתצהיר, ואולם הם לא נכתבו על ידי התובע ולא נאמרו מפיו, אלא נכתבו ע"י בא כוחו, כאשר הנתבעת בוחרת שלא לעמת את התובע עם דברים אלה שרשם בא כוחו, וכאשר גם כאן האמור באותו מכתב דרישה אינו סוטה מליבת הגרסה כפי שנמסרה מפיו של התובע בהליך שלפניי.

1. לטענתה הנתבעת אין זה סביר שהתובע כרע ליד הצמיג התקול ואחז בידו הימנית את תא המטען בעודו מנסה להבריג את המכסה מעל פיית הצמיג ביד האחרת, כאשר לשיטתה המרחק אף אינו מאפשר זאת (תוך שהיא מפנה לתמונות של רכב דומה – נ/3)., וכאשר מיקום הפגיעה באצבע, כעולה מהתיעוד הרפואי, אינו תואם את גרסה התובע.

לא מצאתי ממש בטענות אלה.

מדובר לכל היותר בתהיות בלתי מבוססות ביחס למנגנון הפגיעה, כאשר כלל אינני סבור שאופן תיאור התובע את קרות התאונה אינו אפשרי או בלתי מתקבל על הדעת.

1. הנתבעת שמה את יהבה על כך שהתובע נמנע מהבאת אשתו למתן עדות, דבר אשר צריך להוביל, כך לשיטתה, לדחיית תביעתו.

אינני סבור כך.

אכן, ניתן היה לצפות שהתובע יביא את אשתו למתן עדות, ולא ברור מדוע הוא לא עשה כן, אף שבפתח ישיבת שמיעת הראיות ביקש בא כוחו לקבוע מועד נוסף לצורך הבאתה, משהבין סופית כי פני הנתבעת אינם לפשרה (בקשתו נדחתה, הואיל ולא הוסבר מדוע לא הוגש תצהיר של אשת התובע לפני כן, ומדוע היא לא הובאה למתן עדות).

ברם, הימנעות בעל דין מהבאת עד רלוונטי אשר יתמוך בגרסתו, תוך הותרת גרסתו נתמכת רק בעדותו הוא, אינה צריכה בהכרח להביא לדחיית הגרסה.

בסופו של דבר השאלה היא האם עמד התובע בנטל הוכחת גרסתו במאזן ההסתברויות, וככל שהתשובה לכך היא חיובית לאור חומר הראיות שהוצג, הרי שהימנעות התובע מהבאת עד רלוונטי אינה צריכה כשלעצמה לשנות ממסקנה זו.

במקרה שלפניי, חומר הראיות מוביל למסקנה לפיה גרסת התובע לאירוע, אף שהתבססה על עדותו היחידה, לא נסתרה ואך זכתה לגיבוי באמור במסמכים הרפואיים בסמוך לאירוע, כעשר ליבת הגרסה הופיעה גם בהודעה למשטרה ובמכתב דרישה שהופנה לנתבעת, וזאת מבלי שהתגלו בה בקיעים של ממש, וכאשר החקירה הנגדית של התובע אינה מובילה להפרכתה.

בנסיבות אלה, אי הבאת אשת התובע למתן עדות אינו צריך לשנות מהמסקנה לפיה יש מקום לקבוע שהתובע הוכיח את גרסתו במידה הנדרשת במשפט אזרחי.

1. לסיכום, יש לקבל את גרסת התובע, לפיה הוא נפגע באצבע מס' 4 בידו הימנית, כאשר לקראת סיום טיפול בצמיג הרכב, לאחר שניפח אותו באוויר באמצעות מדחס, וניסה לסגור את מכסה פיית הצמיג בעוד ידו האחרת מונח על תא המטען, סגרה אשתו את דלת תא המטען על ידו.
2. הנתבעת לא טענה בסיכומיה לעניין סיווג נסיבות מסוג זה כתאונת דרכים לפי החוק, ובצדק עשתה כן.

ניסיון לתקן צמיג רכב תקול במהלך נסיעה הוא טיפול או תיקון דרך כמשמעם בחוק הפיצויים, כאשר הפעולה אותה ביצע התובע במועד פגיעתו, כמו גם זו שביצעה אשתו (סגירת תא המטען), היו חלק אינטגרלי מפעולת תיקון הדרך, ומשכך פגיעתו ארעה עקב תיקון דרך, העונה על הגדרת תאונת דרכים.

נזקי התובע

1. יש לציין כי שני הצדדים התייחסו באופן תמציתי ביותר בסיכומיהם לשאלת גובה הנזק, כשהתובע מבקש לפסוק את הסכומים שפורטו בכתב התביעה ובתחשיב הנזק שהגיש בזמנו, והנתבעת סבורה כי התובע לא הוכיח נזק, וכי לאור חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט הוא זכאי לפיצוי "מינימאלי".

הפגיעה והנכות

1. התובע פנה לבית חולים הלל יפה, שם אובחן אצלו שבר ריסוק בחלק הדיסטלי של הגליל המרוחק באצבע. התובע עבר הטריה ואושפז עד ליום 12.11.19.

בהמשך היה התובע בביקורת ומעקב במסגרת קופת החולים; הוא נבדק בין היתר ע"י כירורג כף יד; נשלח למכון לריפוי בעיסוק; והיה גם במעקב מרפאת חוץ של בית החולים (ראו גם פירוט בחוות דעת פרופ' שטהל).

1. בפני המומחה מטעם בית המשפט התלונן התובע על כאבים במגע בקצה האצבע הרביעית מימין ורגישות. המומחה מצא כאב קל בניקוש בקצה האצבע ורגישות, ללא הגבלת תנועה וללא דלדול שרירים.

המומחה מצא קטיעה חלקית ופגיעה בציפורן, עם נוירומה כואבת בקצה האצבע.

המומחה סבר שמצב זה מתאים לנכות רפואית בשיעור 3%, "בשל הרגישות המסוימת".

כאב וסבל

1. חישוב לפי התקנות, בהתאם לשיעור הנכות, ימי האשפוז, וגיל התובע, מביא לתוצאה של 5,365 ₪.

ברם, סבורני כי בנסיבות אלה קיימת הצדקה להפעיל את הסמכות הנתונה לבית המשפט בדבר פסיקת כאב וסבל בסכום של עד 10% מהחישוב המקסימאלי (אף אם הנכות היא פחותה מ- 10%), וזאת בשים לב למהות הפגיעה (שבר מרוסק בקצה האצבע); לאשפוז התובע; למעקב הרפואי בו היה התובע לפרק זמן לא מבוטל (כשמונה חודשים, עד חודש יולי 2020); ולכך שהנכות באה לידי ביטוי בכאב ורגישות למגע באצבע ביד ימין שילוו את התובע עד סוף ימיו.

בנסיבות אלה מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על 15,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר

1. מדובר בטענה לנזק מיוחד שהתובע לא הוכיח את קיומו, ולו במעט.

בתצהיר עדותו הראשית לא סיפר התובע היכן עבד במועד התאונה; האם נעדר מעבודתו ולמשך כמה זמן; ומה היה שכרו, עובר לתאונה ו/או בתקופה שאחריה.

לתצהירו לא צירף התובע תלושי שכר או אסמכתאות כלשהן בדבר היעדרות ממקום עבודתו. יש לציין כי לכתב התביעה צורפו שלושה תלושי שכר (אוקטובר עד דצמבר 2019), ואולם מלבד העובדה שעצם צירוף מסמך לכתב תביעה אינו הופך אותו לראיה בהליך, הרי שתלושי השכר לחודשים נובמבר-דצמבר 2019 מצביעים על תשלום שכר כנגד עבודה בחודשים אלה (כולל עבור שעות נוספות).

עוד נוסיף בנדון כי באחד המסמכים הרפואיים מופיע רישום מיום 30.6.20 בו צוין שהתובע חזר לעבודה וכי הוא אינו מציין קושי מיוחד שהוא נתקל בו.

1. בסופו של יום התובע לא הוכיח כראוי את הטענה לנזק מיוחד מסוג הפסד שכר בעבד.

הפסדי שכר בעתיד

1. התובע ביקש בתחשיבו פיצוי בסך 193,200 ₪ עבור ראש נזק זה, מתוך הנחה של עבודה עד גיל 67, והפסד חודשי של 2,300 ₪ (לא הוברר על סמך מה).

בישיבת קדם המשפט בה מסר דברים, ציין התובע כי במועד התאונה עבד כפועל במפעל לייצור סבון , כאשר במועד מסירת הדברים (24.3.21) ציין כי הוא עדיין נחשב לעובד של אותו מפעל אבל כבר שנה שהוא לא עובד (לא מן הנמנע שהדבר היה עקב מגפת הקורונה).

בתצהיר עדותו התייחס התובע בקצרה לסוגיית עבודתו, וציין כי עקב הפגיעה נבצר ממנו לחזור באופן מלא לעבוד בעבודות המצריכות הפעלה פיזית של יד ימין, אך לא פירט מעבר לכך.

כאמור, ברישום מיום 30.6.20 בתיק הרפואי צוין שהתובע חזר לעבודה ללא קושי מסוים.

1. הנכות הרפואית שנקבעה לתובע היא בשיעור מינימאלי.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהיא בא לידי ביטוי בכאב ורגישות למגע באצבע 4 ביד ימין.

כאשר בפועל ייצור עסקינן, לדבר יכולה להיות השלכה, לא גבוהה אמנם, על תפקודו בעבודה, וכאשר מדובר ביליד שנת 1961 (בן 61 היום), ולא מן הנמנע שהדבר יביא, בהמשך הדרך ועד הגיעו לגיל 67, לפגיעה מסוימת בשכר, בין בדרך של היעדרות ספוראדית מעבודה, או בדרך של אי מיצוי עד תום של פוטנציאל העבודה המקסימאלי שהיה טמון בתובע.

1. אכן, התובע לא הניח במסגרת תצהירו ראיות של ממש לכושר השתכרותו (וזאת אם נתעלם משלושת תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה, המשקפים כושר השתכרות של שכר מינימום), ואולם ברור היה שמדובר באדם שנהג ונוהג לעבוד למחייתו מעבודות כפיים.
2. בנסיבות אלה יש מקום לפסוק לתובע סכום גלובלי, אשר ישקף את האפשרות של פגיעה מסוימת בשכר העתידי נוכח הנכות שנותרה אצלו.

סכום זה מוערך בנסיבות העניין ב- 10,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות

1. התובע טען בתצהירו לעזרת הזולת (סעיף 16) עקב האירוע.

סביר כי בשבועות הסמוכים לאירוע נזקק התובע לעזרה מוגברת של בני משפחה נוכח אופי פגיעתו.

עזרה זו מוערכת בהיקף של 2,000 ₪.

1. התובע היה במעקב רפואי למשך מספר חודשים לאחר האירוע, ובמסגרת זו הוא ביקר במרפאות שונות, כעולה מהתיעוד הרפואי שפורט בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

בגין כך סביר שהיו לו הוצאות שונות, לרבות של נסיעות, המוערכות בנסיבות העניין בסכום של 2,000 ₪.

סוף דבר

1. נוכח האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 29,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק, והחזר האגרה ששולמה בפתיחת ההליך, סכומים שישולמו בתוך 30 ימים אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ג, 30 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.