1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 90514189308 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בדוח, רכבו של המבקש צולם ביום 17.9.19 כשהוא מבצע עבירת מהירות. הרכב נקלט במהירות של 119 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 90 קמ"ש. העבירה יוחסה למבקש מכח בעלותו ברכב.
3. בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 23.1.20, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.
4. לטענת המבקש, פנה למפנ"א בבקשה להישפט אך בשל תשלום הדוח, בקשתו לא נענתה. לדבריו, מנהלת החשבונות במקום עבודתו שילמה את הקנס וקיזזה לו את התשלום ממשכורתו. עוד טוען המבקש, כי מי שביצע את העבירה היא ביתו ומשכך מבקש להסב את הדוח על שמה. המבקש צירף לבקשתו תצהיר התומך בבקשה, כמו גם תצהיר של ביתו שמאשר שנהגה ברכב בעת ביצוע העבירה.
5. המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה מדובר בדוח אשר שולם ולפיכך נחשב כמי שמודה בביצוע העבירה וזאת על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982. כמו כן טענה המשיבה, כי המבקש הגיש את בקשתו בשיהוי של שנה וחודשיים ממועד ביצוע העבירה ושיהוי של כחצי שנה ממועד תשלום הקנס. לדבריה, אין בבקשתו של המבקש כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש:

בענייננו, עסקינן בעבירה שבוצעה ביום 28.9.2019. המבקש שילם את הדוח ביום 17.5.20. המבקש לא הציג כל הסבר הכיצד הגיע הדוח שנשלח אליו, אל מקום עבודתו, ובאיזה נסיבות שולם על ידי מנהלת החשבונות, כמו גם מדוע התשלום נעשה בשיהוי, ולאחר המועד האחרון לתשלום. המבקש אף לא סיפק כל הסבר לשיהוי הניכר מרגע תשלום הדוח ועד להגשת הבקשה (כ- 7 חודשים).

1. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).
2. צירוף "תצהיר סתמי" של אחר בטענה שהאחר נהג ברכב, מבלי שעולה מהתצהיר באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד האחר זוכר את האירוע שהתרחש זמן רב לפני הגשת התצהיר, אף הוא אין בו כדי לבסס טענת עיוות דין המצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.15).
3. לא זו אף זו, כאמור, המבקש כבר שילם את הדוח.

בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר.

ראו רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19);

1. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

1. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, מששולם הדוח ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.
2. הבקשה נדחית.
3. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, מוצאי שבת, י"א י"א טבת תשפ"א, 26 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.