בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין, לפיו חויב המערער לשלם למשיבים 74,869 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה וכן בהוצאות ושכ"ט עו"ד (ת"א 60072-12-17 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, כב' השופט ע' אלקלעי מיום 12.10.2020).

על פי האמור בבקשה ובפסק הדין, המבקש החזיק כ"שוכר משנה" או "בר רשות" בנכס מקרקעין בבעלות המשיבים.

המשיבים מכרו את הנכס לאחרים בחודש אפריל 2017, וביקשו את פינויו מכל אדם וחפץ עד 31.8.2017.

המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא התמקדה בשאלה מתי נודע למבקש על הדרישה לפינוי הנכס.

כב' השופט אלקלעי בחן את הראיות וקבע, כי המבקש נדרש לפני חודש אוגוסט ובמהלכו לפנות את הנכס, וכי ידע על מכירת החנות. בהמשך למסקנה זו, חויב המבקש לפצות את המשיבים בנזקים שנגרמו להם בשל המשך החזקתו בנכס עד למועד הגשתה של תביעת פינוי בחודש דצמבר 2017.

על פסק דין זה הוגש ערעור שבמסגרתו, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע.

לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה, החלטתי לדחות את הבקשה מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

עיקר הבקשה מתייחס לנזקים העלולים להיגרם למבקש אם ייאלץ לשלם את הסכום בו חויב בטרם יתברר הערעור.

אשר לסיכויי הערעור, טוען המבקש בשפה רפה, תוך הפניה לנימוקי הערעור.

עיינתי בהודעת הערעור שכל כולה מופנה נגד ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא.

יצוין, כי מסקנותיו העובדתיות של בית משפט מעוגנות בעדויות והערכתן. משכך, אין אני תמימת דעים עם האמירה לפיה "טיעוני המבקש כנגד פסק הדין של בית משפט קמא הינם טובים ביותר."

אשר למאזן הנוחות, המבקש אינו טוען, כי יקשה עליו לגבות מהמשיבים את שישלם ואף מדגיש, כי הם אנשים אמידים. לטענתו, תשלום החוב הפסוק יגרום לו נזק בלתי הפיך. דא עקא שמדובר בטענה סתמית ללא פירוט עובדתי מינימלי.

המבקש טוען שלאחר משבר הקורונה והקשיים הכספיים אליהם נקלע, הוא עלול להגיע לחדלות פירעון. הא ותו-לא.

מבקש הטוען לנזק בלתי הפיך אמור להתכבד ולהיכנס לפרטי מצבו הכלכלי ולא ניתן להסתפק בטענות סתמיות ובלתי מפורטות.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות הבקשה.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה בלשכתי היום, י"ד כסלו תשפ"א, 30 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.