בהתאם להוראות סעיף 182 סיפה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, אני מודיעה על זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מהמיוחס לו בכתב האישום.

בין הנאשם למתלונן ולאביו, שניהם עורכי דין במקצועם, סכסוך אזרחי מר הנפרש על פני עשרות שנים ונוגע לדירות בהן התגוררו הנאשם וגרושתו, כמו גם ילדיהם, שעוקלו על ידי אבי-המתלונן. בסופו של הליך גישור אליו הופנו הצדדים במטרה לקדם פתרונו של סכסוך זה, נחבל המתלונן באפו. טענתו: הנאשם נשכו. מנגד, גרסת הנאשם היא כי המתלונן קם לתקפו, ובעת שצעק עליו, מטווח קרוב, והחל לנגוח בו – אכן נחבל, אך כתוצאה ממעשיו הוא, ומבלי שהנאשם התכוון לפצעו. זו יריעת המחלוקת בה יש להכריע בתיק שבכותרת.

כתב האישום, המענה לו וסקירת השתלשלות ההליך

1. הנאשם הואשם, במסגרת כתב אישום שהוגש ביום 30.11.2020, בעבירות איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירות לפי סעיפים 192 ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז – 1973 (להלן: החוק; חוק העונשין).

על-פי עובדות כתב-האישום ביום 17.6.2019 התנהלה ישיבת גישור בין הנאשם ל-מ', המתלונן. במהלכה, איים הנאשם כי "ייכנס" במתלונן. לאחר מכן, נצמד לפניו ונשך את אפו, וכתוצאה מכך נגרמו למתלונן בקצה אפו נפיחות קלה, שטף דם ופצע שטחי בגודל 4 מ"מ, והוא נזקק לטיפול רפואי ותרופתי.

1. ביום 23.6.2021, בדיון במסגרת יומן המוקד שהתנהל בפני מותב אחר, כפר הנאשם, באמצעות בא-כוחו, בעובדות כתב האישום. לטענתו, המתלונן: "נגח בפניו וכך נפצע". המאשימה, לאחר ששמעה דברי בית המשפט, "ויתרה" על הוכחת סעיף האיומים, כך שהנאשם לא נדרש להתגונן בנוגע לו.

התיק נקבע לשמיעת ראיות, בשני מועדים בסוף חודש דצמבר 2021.

1. ביום 19.9.2021, בישיבה נוספת שנערכה לפני, לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי שלעיל, הדגיש ב"כ הנאשם כי לנאשם לא הייתה כוונה לנשוך (בשל טעות סופר נשמטה מהפרוטוקול המילה "לא", ש.ב), "אלא שמתוך ניסיון שהמתלונן יזם, הוא נחבל באפו". בין הצדדים גובשו הסכמות בנוגע להגשת מוצגים וויתור על עדים, שקידמו משמעותית את שמיעת התיק וחסכו בזמן.
2. עדי הצדדים נשמעו במספר מועדים ויוער, כבר כעת, כי בסופו של יום, כל הנוכחים בהליך הגישור העידו לפני.

המתלונן ואביו, שלהלן יכונה האב, כמו גם ר', היום גרושת המתלונן ובמועד האירוע - אשתו, כולם עורכי דין, נטלו חלק בהליך הגישור וייצגו עצמם. אלה העידו ביום 27.1.2021, כמו גם א.ד, עו"ד שייצג את י', גרושת הנאשם, בהליך הגישור, שיכונה להלן עו"ד ד'. פרשת התביעה הסתיימה, לאחר שהמאשימה ויתרה על יתרת עדיה, לרבות י', שהייתה אמורה להעיד מטעמה.

הנאשם ועו"ד נוסף שייצג את י', ב.ר שמו, שלהלן יכונה עו"ד ר', העידו ביום 29.12.2021.

י' מסרה עדותה ביום 22.6.2022 ובמועד זה נשמעה אף עורכת הדין ל' שערכה את הליך הגישור כעדה מטעם בית המשפט.

סיכומי טענות ההגנה נשמעו ביום 19.7.2022, כאשר סיכומי המאשימה הוגשו בכתב עובר למועד זה.

דיון והכרעה

נתוני רקע בבחינת הראיות בתיק

1. שני נתונים משמעותיים עומדים ברקע בחינת גרסותיהם של המעורבים לאירוע.

הראשון, קיומו של סכסוך מר וממושך וטינה עזה בין הצדדים.

שתי כתות עדים נשמעו לפני.

מחד - המתלונן ומשפחתו: אביו ו-ר', בת-זוגו לשעבר. מנגד ניצבו הנאשם ו-י', בת-זוגו לשעבר, כמו גם שני עורכי דינה (על אף שאחד מהם העיד מטעם המאשימה). הסכסוך האזרחי, שהוגדר "עקוב מדם" על ידי אחד העדים הותיר, וזאת בלשון המעטה, אותותיו והעוינות הרבה שהטמיעו ההליכים במעורבים, הגיעה אף עד המעגל המשני של עורכי הדין. מטעם זה, לאחר שהובהר כי אין בכוונת מי מהצדדים לזמנה, קבעתי כי יש מקום לשמוע עדות המגשרת, גורם אובייקטיבי שנכח באירוע, ויוכל לשפוך אור על אופן התרחשותו.

השני, מדובר באירוע מסעיר, שהתלקח במהירות, תוך שניות ספורות ממש, ומנגנון גרימת הנזק שעל אפו של המתלונן התרחש במסגרת זמן זו. למעשה, למעט הנאשם והמתלונן, שהעידו על מנגנון גרימת החבלה, האב הוא היחיד שטען כי הבחין באופן גרימתה.

1. על רקע אותן נקודות מוצא שנמנו לעיל, שני נתוני בסיס אינם שנויים במחלוקת.

הראשון: הוסכם כי המתלונן נפצע וכי מקור הפגיעה בו הוא התנגשות בין אפו של המתלונן לפיו של הנאשם. לתיק בית המשפט הוגשו תמונותיו, שצולמו בסמוך לאחר האירוע, בשעה 12:29, כולן כשמבטו של המתלונן מופנה למצלמה, להבדיל מצילומי צד, "פרופיל", ואכן על קצה אפו של המתלונן נראית חבלה ברורה (ת/4). כן הוגשה תעודה רפואית, ממנה עולה כי המתלונן מסר כי "היום ננשך על ידי בן אדם", התלונן על כאבים, ונדרש לחיסון טטנוס. האבחנה:Bite others animals . הרופא מציין כי המתלונן: "במצב כללי טוב... בקצה האף נפיחות קלה שטף דם פצע שטחי 4 מ"מ".

הנתון השני הוא הנצחת האירוע בתיעוד קולי. על אף היותו חסוי, הוקלט הליך הגישור, פעולה שהיא, לכל הפחות, בלתי-נורמטיבית. ההקלטה נעשתה על ידי הנאשם או י' - הצדדים היו חלוקים בעניין זה, ולכך אדרש בהמשך - וזאת מבלי ידיעת האחרים.

בסופו של יום הסכימה המאשימה, בהגינותה, כי ראיה זו תוגש על אף השאלות הקשות הכרוכות בהתנהלות מקליטהּ (עמ' 107, ש' 5-6; ככל שלא ייאמר אחר ההפניות הן לפרוטוקול הדיון. יוער, כי דיוני המשפט הוקלטו ולאחר מכן תומללו על ידי חברה חיצונית, לעיתים בצורה שאינה מדויקת. ככל שנפלו שגיאות ברורות בחלקים שהובאו במסגרת הכרעת דין זו, תוקנו על ידי בעת ציטוט חלקים אלה, תוך הפניה למראה המקום). אמנם, לעיתים קיים קושי משמעותי בזיהוי המלל, אף יש בתיעוד זה בסיס משמעותי לקביעות עובדתיות בנוגע להליך שלפני.

הקלטת הליך הגישור

1. טרם נפנה ונבחן עדויות הנוכחים בהליך, נידרש להקלטת הליך הגישור. הקלטה זו, כמו גם תמלילה הוגשו לתיק בית המשפט (בהתאמה: נ/5; נ/5א). משכה כ-26 דקות, אך עולה מתוכנה (היא נפתחת בטיעוני אבי המתלונן) כי לא החלה מיד עם פתיחת הגישור.
2. רוח רעה נשבה כבר בשלביו המוקדמים של האירוע ומקורה בנאשם עצמו. זה, באופן חסר סבלנות, התערב שוב ושוב בדברי הצדדים, הטיח טענות במגשרת ולא אפשר קידומו היעיל של ההליך (דוגמות שאינן ממצות ניתן למצוא בעמ' 2, ש' 12-16, ש' 23; עמ' 3, ש' 19; עמ' 4; ש' 17, עמ' 5, ש' 15 ל-נ/5א, ועוד).
3. החלק הרלבנטי לעניינו, ה-"עוטף" את פציעת המתלונן, מתחיל בסמוך לדקה ה-20 להקלטה, החל מעמ' 17, ש' 5 ל-נ/5א.

עובר לפציעת המתלונן:

לאחר שאבי המתלונן מציין כי בעבר עוקלו דירות השייכות לנאשם ול-י', מתפרצת היא, בסערת רגשות ומציינת: "אולי תעקל לי גם ילדים...?". האב עונה כי גרה שנים בדירה שאינה שלה והיא "גַּנָּבָה". י' מגיבה: "סתום את הג'ורה שלך" והמתלונן עונה: "שקרנית וגנבה" ומציין, כי בניגוד לטענתה, לא כינה אותה בעבר 'זונה'. י' משיבה כי כך אכן עשה, וכי כולם "קיללו" אותה ובתגובה טוען המתלונן: "שקרנית, רמאית, נוכלת, לא קיבלת...".

המגשרת מנסה להתערב ואומרת: "רגע רגע" והנאשם מציין: "אתם אפסים כולם". בתגובה, אומר המתלונן: "נראה לכם מה זה אפסים". המגשרת מנסה שוב להרגיע את הרוחות, אלא שהנאשם ממשיך ואומר, כשכוונתו ל-י': "היא שמה אתכם בכיס הקטן" ו-י' נשמעת אומרת: "הבן הזה הוא רודף בצע הוא מוכן להרוג אותי ואת הילדים שלי הוא מוכן להרוג". המתלונן מציין, כי בעבר אמר הנאשם לאביו: "מגיע לך שישחטו את הבן שלך" והמגשרת צועקת את שמו, אך הוא ממשיך ומצטט דברי הנאשם בעבר: "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים". המגשרת אומרת לו, במטרה להפסיקו: "מ', אתה... דבר ראשון אתה גם אדם ואתה גם עו"ד" והוא משיב לה כי הוא גם צד מעורב. י' צועקת כי המתלונן "בא לקלל אנשים! אתה פוגע בגאווה של אנשים", והמתלונן מטיח בה שוב כי היא רמאית ונוכלת. י', בתגובה, עונה: "אני נוכלת? אתה חרא של בן אדם. צריך לשלול לך את הרשיון עו"ד, חרא אחד".

האב חוזר לתמונה וצועק לנאשם: "שב יא זבל! שב!" והמתלונן נשמע אומר מיד לאחר מכן: "אתה קם עלי?". הנאשם משיב "ומה?", האב נשמע אומר: "תמעך" והמתלונן אומר: "אני אמעך אותך ביד אחת! יא חתיכת זבל!". הנאשם משיב לו: "תמעך תמעך". המגשרת מתערבת: "רגע!" והאב מציין: "חתיכת רמאי ונוכל". ר', אז אשתו של המתלונן, קוראת בשמו שלוש פעמים.

בשלב זה נשמעת המולה רבה, במסגרתה מספר קולות קוראים: "הֵי", ובסופה אומר המתלונן, בקול כעוס מאוד: "יא בן זונה" (יוער, כי על פי תמליל ההקלטה, שלא היה שנוי במחלוקת, אמר המתלונן: "זה הסוף שלך, יא בן זונה", אך נוכח רעשי הרקע, ועל אף מספר האזנות, לא עלה בידי לשמוע מילים אלו). ר' קוראת פעמיים נוספות בשמו של המתלונן והמגשרת אומרת, לנאשם, "אתה יוצא מפה", וכי אינה ממשיכה את הגישור.

מתחילת הסלמת האירוע, עם התפרצות י', ועד פיזורו של הגישור, חלפו כדקה ועשר שניות; מהרגע בו נשמע האב אומר לנאשם "שב יא זבל שב" ועד הבהרת המגשרת כי הגישור הסתיים חלפו כעשר שניות בלבד; בין קריאת ר' את שמו של המתלונן, שהמשכה בהמולה, ועד לאמירתו "יא בן זונה" חלפו כשלוש - ארבע שניות בלבד: קביעתי היא כי במסגרת זמן זו נפצע המתלונן.

לאחר פציעת המתלונן:

עו"ד ר' נשמע אומר: "למה מיד לא עשית לו ככה"? ו-ר' אומרת למתלונן: "תשמור על הרשיון שלך. זה לא טוב. לא מעוניינת". הנאשם עונה, ככל הנראה בתשובה לשאלת עו"ד ר' שלעיל כי: "יש פה אישה מסכנה והכלב הזה". המגשרת דורשת: "סליחה, תצא!" והנאשם ממשיך: "מה שעושה... ואתם עורכי דין שלו". האב קורא: "אנשים זבל!", והמגשרת אומרת גם לו כי יצא. המתלונן אומר: "בא, מתקרב אלי ונושך אותי באף" והמגשרת עונה לו: "אני מבינה, אני רוצה שתצאו!". המתלונן ממשיך: "יו! הוא נשך אותי באף", ובתגובה עונה המגשרת: "בסדר. אני לא מתאים לי" והמתלונן משיב: "צודקת".

הנאשם נשמע אומר, והקשר דברים והגיונם מלמד כי הדברים הופנו ל-י': "לא ציפית שזה יהיה, נכון? שיבקש עוד מיליון וחצי... הוא בא להתפשר?" וממשיך לתאר את מה שנדמה כהצעת הצד שכנגד. י' עונה: "בשביל מה עשית את זה? עכשיו עשית נזק". הנאשם משיב לה: "עשיתי מה? בא לתת לי ראש שם, את לא רואה? אני יודע איפה הוא עומד. הוא בא אלי ככה, מה אני אעשה לו?". ברקע – נשמעים קולות רמים, והוא מוסיף ואומר לה: "נשכתי לו באף, מכניס את האף לתוך הפה שלי. מה את רוצה שיקרה?" ולאחר הפסקה קצרה ושב ומפרט את הצעת הצד שכנגד ומוסיף: "עכשיו הבנת למה אני אמרתי שאני רוצה לייצג את עצמי לבד?". ההקלטה מסתיימת בשיח בין י' לבין שני עורכי הדין; השלושה מסכמים כי תסיע אותם למשרד והם ידברו "בדרך".

גרסות הנוכחים באירוע

1. סקרנו את אמירות הצדדים בהקלטה, ועיגונן על פני ציר הזמן. נפנה ונבחן את דברי המעורבים בנוגע לשאלה במחלוקת: כיצד פצע הנאשם את המתלונן - האם, כטענת המתלונן, בכוונת מכוון או שמא, כגרסת הנאשם, מדובר במנגנון תאונתי, שמקורו בסמיכות הצדדים זה לזה, לאחר שהמתלונן קם ממקומו, נצמד לנאשם, וניסה לנגוח בו.
2. תחילה, לעניין סדרי הישיבה סביב שולחן הדיונים באולם הגישור. מטבע הדברים, חלוף פרק זמן רב מאז האירוע הקשה על זיכרונם של המעורבים בנוגע לפרט זה, שממילא שאינו מהותי עד מאוד. עם זאת, על סמך שרטוטי המעורבים שהוגשו לתיק (ת/6, נ/1, נ/3-נ/4, מש/1) ניתן לקבוע כי המגשרת ישבה בראש השולחן האליפטי, והנאשם מולה. הנאשם, י' ועורכי דינם ישבו זה לצד זה, כקבוצה אחת, והמתלונן, אביו ו-ר' ישבו בקבוצה נפרדת, כאשר הנאשם ישב בין י', גרושתו, ובין המתלונן, שבצידו האחר ישבו ר' או אביו (ראו דברי האחרון בעמ' 45, ש' 29).
3. נזכיר: מדובר באירוע שמשכו שניות בודדות, וטיבו המסעיר והאלים מקשה על קביעות מהימנות בנוגע לדברי הנוכחים בו )ע"פ 2064/14 קואסמי נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (24.2.2015)). נזכיר עוד, כי הצדדים נוטרים טינה זה לזה, על רקע אותו סכסוך מתמשך, שכפי שעלה מדברי העדים - טרם הסתיים.

פרשת התביעה: המתלונן, אביו, ר' ועו"ד ד'

1. המתלונן מסר, כי הגיע לגישור על מנת ללוות את אביו, המצוי בסכסוך ממושך עם הנאשם. לדבריו: ישב בסמוך לנאשם, וזה: "פשוט תקף אותי, נשך לי את האף בצורה ברוטלית ואכזרית במטרה לתלוש..." (עמ' 8, ש' 19-20). בהמשך פירט: "הוא קם אלי הוא אמר לי משהו שאני עשיתי לך או אני אגרום לך נזק והוא פשוט נשך אותי באף. אני התנתקתי באינסטינקט ממש חזק מהנשיכה... הוא תפס לי את האף עם השיניים, מיד התנתקתי אחורה ואז קמתי וגרושתי מיד חבקה אותי לפתה אותי והוא הלך" (עמ' 10, ש' 8-12). המתלונן תיאר את השלכות האירוע עליו, לרבות נטילת תרופות והצורך להיעזר במתלה צוואר נוכח השפעת עוצמת ההתנתקות מהנאשם.

בחקירתו הנגדית הדגיש כי היה ישוב בעת התקיפה ולשאלת הסנגור ענה: "לא אמרתי שהתחילה התלהטות, היה דין ודברים. הוא פירש את זה אולי כהתלהטות" (עמ' 11, ש' 18-19) ובהמשך הבהיר כי: "בגישור יש דין ודברים שאני לא זוכר במדויק מהו אבל לא דין ודברים כזה שבא בצורה אלימה פיזית לפגוע בבן אדם בצורה פיזית אלימה" (עמ' 14, ש' 7-9). לטענתו, הנאשם: "קם פשוט קירב את הפנים שלו לפנים שלי אמר לי משהו אני אגמור אותך... התקרב... ונשך אותי באף... כלב לא נושך בצורה כזאת" (עמ' 11, ש' 24-26).

בהידרשו לאמירותיו הקשות שנשמעו בהקלטה, ציין כי כנראה אלו התרחשו לאחר התקיפה (עמ' 19, ש' 15; עמ' 30, ש' 11) ובמילים "אני אמעך אותך" התכוון ל: "צורה משפטית... אמעך אותו משפטית... חוקית" (עמ' 30, 17-25).

עוד מסר כי קיומה של הקלטת האירוע נודע לו רק מספר דקות טרם החל בעדותו, אך הוא שמח עליה, שכן היא מחזקת דבריו (עמ' 14, ש' 11-15). המתלונן שב על גרסתו לפיה, למיטב זכרונו, קם רק לאחר שננשך, לצרכי הגנה עצמית ולאחר שחש מאוים (עמ' 21, ש' 3-5; עמ' 22, ש' 23) ולאחר שעומת עם גרסות אחרים שנכחו באירוע, עמד על כך שלא הייתה קטטה: "זה שקר... לא הייתה שום קטטה הייתה תקיפה חד צדדית שלו כלפי" (עמ' 26, ש' 7-8). בהתייחס לדברי ר', שמסרה במשטרה כי עמד עוד טרם פציעתו, ציין כי סבור כי היא טועה ואינה זוכרת נכון (עמ' 28, ש' 14-16). לדבריו, ר' תפסה אותו, על אף שלא הייתה צריכה לעשות כן: "לא עשיתי לו כלום, פשוט קמתי כדי לצפות סכנה, עדיף שאני אהיה בעמידה" (עמ' 30, ש' 15-16). כשהוטחו בו דברי אחד מעורכי הדין שייצגו את המתלוננת בהליך, לפיהם אמרה לו ר' כי יאבד את רישיונו על מנת להפסיקו מלהכות את הנאשם, ציין כי מדובר בשקרן וכי בכוונתו לתבוע אותו דיבה (עמ' 23, ש' 19-28).

1. אבי המתלונן העיד בתום עדות בנו. אף הוא תיאר כי בעוד הוא טוען בפני המגשרת, הנאשם: "פתאום מתנפל עליו... ונושך אותו נשיכה אכזרית באפו ... כנראה זאת הייתה מטרתו לחבל בהליך השיפוטי..." (עמ' 31, ש' 32 - עמ' 32, ש' 2). לדבריו, התקיפה התרחשה "ללא אזהרה... ללא שום דבר. הבן אדם הזה רכן כאשר בני היה ישוב מפני שבני יש לו כוחות... מתאמן ב-'קרוספיט'... הוא יכול היה להרוג אותו במכה אחת והוא התאפק כאשר הוא נשך אותו, וטוב... שהוא התאפק, וללא שום פרובוקציה, כלום לא נעשה" (עמ' 32, ש' 25-28).

בחקירתו הנגדית שב העד על טענתו לפיה לאירוע לא קדמה כל פרובוקציה – "שום דבר" (עמ' 33, ש' 19-20) וכי הנשיכה באה "בהפתעה גמורה"; "היינו בשוק" (עמ' 47, ש' 26; עמ' 48, ש' 1). כשהוטח בו כי בניגוד לתיאורו, הקלטת הגישור מלמדת כי עובר לפציעת המתלונן הוחלפו דברים קשים בינו לבין המתלונן ל-י', מסר כי אינו זוכר זאת, גם נוכח חלוף הזמן, אך: "זה לא מצדיק בשום פנים לקום ולנשוך מהאף" (עמ' 36, ש' 8; עמ' 37, ש' 17-28). האב עמד על כך כי ראה, בעיניו, כי בנו היה ישוב בעת שנפצע (תחילת עמ' 38; עמ' 45, ש' 2). כשהושמעה לו ההקלטה, טען כי לא שמע עצמו אומר לנאשם "שב יא זבל שב" (עמ' 42, ש' 23), ומסר, כי הקלטת אדם שלא בידיעתו היא דבר "נבזי" וכי ממה ששמע, הנאשם ו-י' "מדברים יותר גרוע מאלה שלא יודעים שהם מוקלטים" (עמ' 43, ש' 15-23).

אף לדבריו, ר' התבלבלה עת העידה כי המתלונן עמד במהלך האירוע ולטענתו משכה את המתלונן אליה רק לאחר הנשיכה (עמ' 45, ש' 28). העד עמד על כך כי: "גם אם היו מילים תוך כדי סערת רוחות... אני לא אבוא ולא אכה... לא הייתה שום דבר שהייתה בו אלימות מצד מ' או מצדי" (עמ' 47, ש' 12-22).

האב מסר עוד כי עורכי דינו של הנאשם בהליך האזרחי "הם נוכלים.. שיתלוננו עלי בלשכה" (עמ' 46, ש' 48).

1. ר', גרושתו של המתלונן, שהייתה נשואה לו עדיין בעת האירוע, אף היא עו"ד במקצועה ולעמדת כולם, אז, כמו היום, יחסיהם תקינים, העידה אף היא. לדבריה: "הרוחות התלהטו מצד הנאשם", כמו גם י', גרושתו. הנאשם, שישב לצד י': "התלהט וקם... אז זה יצא שהוא כאילו צעק מאוד והיה התקפי ו-מ' היה ישוב אז מ' באיזה שלב גם קם ואריה נשך אותו באף... אריה צעק צעק צעק מ' עמד ברגע שהוא נעמד מולו אז הוא תקף אותו בדרך של נשיכה". לדבריה, משכה את המתלונן אחורנית "והמגשרת התחילה לפזר אותנו" (עמ' 49, ש' 12-13).

התובעת ביקשה לרענן זיכרונה של העדה, והקריאה לה את האמור בהודעתה, והעדה אשרה כי אכן הדברים הבאים נאמרו על ידה בחקירתה, ולטענתה, עומדים בהלימה לעדותה כעת: "הנתבעים התלהטו, אריה קם התכופף לכיוון מ' צעק התלהם ואז מירון לקח את הכיסא אחורה וקם נעמד גם. קמתי עמדתי מאחורי מירון משכתי אותו לאחור ואז ראיתי שאריה מתקרב ל-מ' עם הפנים שלו נראה כאילו עומד לנגוח בו, אבל פתאום מ' צעק איי הוא נשך אותי באף ואז משכתי את מ' לאחור" (סוף עמ' 49 - תחילת עמ' 50).

בחקירתה הנגדית שבה ר' על גרסתה כי הפציעה התרחשה לאחר שהמתלונן קם, אף כי לא הבחינה בהתרחשותה, שכן עמדה מאחורי המתלונן וראתה רק את גבו: "זה היה ענין של שניות, יכול להיות שזה היה תוך כדי קימה" (עמ' 53, ש' 15-19). עוד ציינה כי המתלונן עמד בצורה "סטטית", ולא ייתכן כי נגח בנאשם (סוף עמ' 53 - תחילת עמ' 54). לדבריה, סברה כי הנאשם הולך לנגוח במתלונן, אך: "בפועל הוא נעל עליו את השיניים אז זה היה נראה מוזר אפילו מ' היה בשוק אפילו אני הייתי בשוק. למרות שאנחנו כאילו הייתי בדיונים עם אריה לא פעם אחת ולא פעמים אבל זה הצליח להפתיע אפילו אותי ואז מיד משכתי את מ' אחורה" (עמ' 54, ש' 27 - עמ' 55, ש' 1). העדה מסרה, במהלך חקירתה הנגדית, כי אינה זוכרת את חילופי הדברים בין המתלונן ואביו ל-י' ולנאשם: "הייתה פה תקיפה מה זה משנה מה הוא אמר מותר למישהו לתקוף..." (עמ' 51, ש' 7-28).

מדבריה עלה כי לא הייתה מודעת לקיומה של הקלטת הגישור ולא שמעה אותה (עמ' 51, ש' 1-6).

1. עד התביעה האחרון היה עו"ד ד', שייצג את י', גרושתו של הנאשם בהליך. לדבריו, עוד טרם החל הליך הגישור, הבחין כי המתלונן "עושה טיזינג" לנאשם, ועל רקע מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, הציע למגשרת לערוך את הגישור בנפרד, אך היא סירבה לכך ונבואתו "הגשימה את עצמה" (עמ' 57, ש' 14-44). לטענתו, במהלך הגישור היה דין ודברים בין האב לבין י' ו-"כהרף עין, מבלי שאתה אפילו מצפה" הייתה קטטה: "אני ראיתי רק את התוצאה הסופית... שהם מתקוטטים שני צדדים שבסופה אומר המתלונן הוא נשך לי את האף" (סוף עמ' 57), כאשר לדבריו קודם לכן: "הם נעמדו במרחק אפס אחד מול השני" (עמ' 58, ש' 17).

בחקירתו הנגדית העיד, שוב, כי המתלונן והנאשם נעמדו זה מול זה, תוך אימוץ תיאורו של הסנגור: "תרנגולים אחד מול השני" עוד טרם מגע פיזי (עמ' 59, ש' 14-17). עוד מסר כי אינו יכול לדעת מי קרב למי וגרם להתרחשות החבלה (עמ' 60, ש' 11-17).

נסכם תמצית הדברים שנשמעו מפי עדי-התביעה:

1. המתלונן ואביו העידו על נשיכה מכוונת, שהתרחשה כאשר המתלונן ישוב ולטענתם, לא קדמה לאירוע "פרובוקציה" מצד שניהם. שני העדים הנוספים מסרו כי המתלונן עמד מול הנאשם עוד טרם ננשך, אף אם לא הבחינו בעצם האירוע, אלא רק בתוצאתו, בשל כך שהתרחש כה מהר. לשאלת הסנגור האם "אתם יושבים בשקט", אישרה ר' כי על אף שמדובר באירוע שמשכו שניות: "לא יושבים בשקט" (עמ' 50, ש' 25-26), ועו"ד ד', שהעיד אף הוא כי מדובר "בסיטואציה לחלוטין לא ברורה, עניין של חצאי שניות" (עמ' 63, ש' 28-29), תיאר חלופי דברים הדדיים עובר לפציעת המתלונן.

פרשת ההגנה: הנאשם, י' ועו"ד ר'

1. נפנה לעדויות הנאשם ויתר עדי ההגנה.
2. הנאשם תיאר את שורשי הסכסוך בינו לבין אבי המתלונן, ומסר כי לגישור, בו לא רצה, הגיע למרות מצב רפואי לא פשוט בו היה שרוי: "אם לא הייתי חושש שיעקלו את הבית... לא הייתי בא". לאחר שהמתלונן ואביו "התלהבו מעצמם", ויצרו תמונה לפיה הם החזקים והשולטים, התכוון לעזוב, וקם על רגליו, תוך השענות עם שתי ידיו על השולחן, בשל קושי להתרומם, וסימן ל-י' כי ברצונו לעזוב (עמ' 71, ש' 13-28). בשלב זה המתלונן, אביו ו-י' החלו לריב, ולאחר ש-י' הטיחה בהם את הדברים: "הם קיבלו שוק שניהם כאילו שירדו מהאופוריה שלהם" (עמ' 73, ש' 24-31). לטענתו, שני עורכי הדין מטעמו, אותם פיטר בבוקר, "כי לא רציתי שאפסיד את הבית בגללם" שתקו והוא עצמו לא יכול היה להתאפק ו"נתתי הערה... שהם אפסים". בשלב זה האב צעק לו "שב יא זבל", והמתלונן, שישב, הטיח בו גם כן דברים (עמ' 74, ש' 12-30; יוער, כי הציטוט בתמליל הדיון שהוקלט, שם, ש' 30, של אמירת המתלונן ככל הנראה אינו מדויק והוא להבנתי שיבוש של הביטוי 'תמעך', ש.ב) .

לדברי הנאשם, התכופף לעבר המתלונן, כשפניו "בגובה העיניים", ואמר לו: "תמעך, תמעך". המתלונן התרומם: "מתיישר לגמרי... מושך אותי במעיל למעלה ומתכופף אלי... הרגשתי שמשהו נכנס לי לפה". אז, צעק המתלונן: "בן זונה אני אראה לך מה זה ונתן לי ראסיה או שהוא רצה... משהו בתוך הפה, אני אוטומטית דחפתי אותו". עוד לדבריו, כשקם המתלונן, שמע את ר' צועקת את שמו ואומרת לו כי יפסיד את רישיונו, וכשנצמד אליו, משכה אותו אליה ואז "נפלה לכסא שלה והוא נפל עליה" (עמ' 75 – תחילת עמ' 76). לאחר מכן תיאר, כי פניו היו אל מול פני המתלונן: "ראיתי את הראש שלו שבא אלי, חשבתי שהוא נותן לי ראסיה, עשיתי ככה עם הראש (הנאשם הדגים תנועת הזזה אחורנית, ש.ב)... ר' כבר צעקה לו לא ואיך שהרגשתי משהו בפה דחפתי אותו ככה עם הידיים ממני" (סוף עמ' 76). לטענתו, לא הרגיש דבר ואף לא הבין מה נכנס לפיו (עמ' 77, ש' 1-2) ובין רגע זה ועד יציאתו מחדר הגישור, לאחר "המריבה", חלפו כ-45 שניות עד דקה (עמ' 73, ש' 4-8).

הנאשם נחקר על ידי התובע ממושכות. חלקה הראשון של חקירה זו הוקדש לשאלת אופן הקלטת הגישור, תוך שהוטח בנאשם כי י' היא שביצעה הקלטה זו, ולא כפי שטען, הוא עצמו.

בחקירתו הנגדית עמד הנאשם על גרסתו לפיה החבלה שעל אף המתלונן לא נגרמה בכוונה. לדבריו, עמידתו, וסימונו ל-י' שהוא עומד לעזוב היו במקביל להתפרצותה אל מול המתלונן ואביו (עמ' 113, ש' 12-14) ובמילים: "אתם אפסים כולכם" התכוון לעורכי דינם שלא נחלצו לעזרתה (עמ' 114, ש' 15-16). הנאשם ציין, כי סבר כי המתלונן יכה אותו באגרופו (עמ' 119, ש' 1) ומהרגע שתפס בכתפיו ועד "שנתן לי את הנגיחה", עברו כ-3 שניות (עמ' 121, ש' 23-24)

1. לאחר שהתביעה ויתרה על עדותה, העידה אף י', גרושתו של הנאשם.

לטענת י', שבמועד הגישור כבר לא הייתה נשואה לנאשם, זה הגיע באיחור, הודיע לה, עוד טרם כניסתם לחדר הגישור, כי אינו חש בטוב וכי הוא מפטר את עורכי הדין. אלה הזהירו אותו כי הדבר עשוי לחבל במצבם המשפטי, אך הנאשם עמד על כך (עמ' 177-178).

במהלך הגישור "התרברבו" המתלונן ואביו, ואז נודע לה כי עיקלו את הדירה בה היא מתגוררת, והדבר הפתיע אותה. בשלב מסוים הנאשם סימן לה, באמצעות ידו, כי ברצונו לעזוב, נעמד, ו-"נשען קצת קדימה עם הידיים" (סוף עמ' 179 - תחילת עמ' 180). היא, שהייתה בסערת רגשות, החליטה כי היא רוצה להשיב למתלונן ולאביו כגמולם, אמרה להם כי אולי הם רוצים לעקל גם את ילדיה והשניים החלו לקרוא לה בשמות, 'רמאית' ו-'נוכלת'; כששמו לב כי הנאשם נעמד, האב אמר: "תשב יא כלב" ואז המתלונן "תפס את אריה בכתפיים ומושך אותו ככה אליו ונוגח בו". ר' "קפצה עליו מאחורה... והתחילה לצעוק לו שיאבד את הרישיון" ואז המגשרת הודיעה כי הסתיימה הישיבה (סוף עמ' 180 - תחילת עמ' 181).

לדבריה, כי בתיבה 'נגיחה' התכוונה: "כשמישהו מאוד קרוב ככה עושה וכמעט נוגע עם הראש או נוגע עם הראש"; הדברים לווו בהדגמת תנועת משיכה (סוף עמ' 193 - תחילת עמ' 194). גם בחקירתה החוזרת, העידה כי המתלונן: "קם על רגליו, מושך את אריה מהכתפיים, אוקיי מנער אותו ובעצם מקרב אליו מאוד את הפנים, מבחינתי אני קוראת לזה נגיחה... כי הוא ממש בא אליו קרוב עם הפנים" (עמ' 196, ש' 3-4).

בחקירתה הנגדית העדה מסרה כי "עצם העובדה כי אני עומדת פה וזה מחזיר אותי... זה כבר עושה לי לא נעים" (עמ' 185, ש' 2-3). לטענתה, את החבלה על אפו של המתלונן ראתה רק בדיעבד: "היה לו סימן אדום" (עמ' 183, ש' 21-32) ואת האירוע שגרם להתרחשותה לא ראתה, שכן פניו וגופו של המתלונן "הסתירו את הסיטואציה" (סוף עמ' 183 - תחילת עמ' 184). העדה ציינה כי שאלתה לנאשם בסוף הגישור, "בשביל מה עשית את זה?" התייחסה לכך שהדיון פסק ולא "יכול היה להתקיים כמו שצריך... אני הרגשתי חסרת אונים לחלוטין בכל הסיטואציה הזאתי מול כל האנשים האלה" (עמ' 188, ש' 3-6)

הודעתה של י' במשטרה הוגשה על ידי המאשימה, לשם הפרכת מהימנותה (ת/7). שם נאמר כי במהלך הדיון, כאשר משפחת המתלונן "התחילה להרים קולה עלי ועל אריה וברגע אחד קם המתלונן", שממדיו גדולים, והוא צעיר משמעותית מהנאשם "פחות מחצי הגיל... התחיל לדחוף את אריה בכתפיים.. תפס ... כששתי ידיו מחזיקות את הכתפיים וקירב אליו את פניו. אחרי זה שמעתי שיט מפיו... כשהוא אומר שהוא נשך אותי באף". את הנשיכה עצמה לא ראתה. לשאלה כיצד ראתה את נגיחת המתלונן בנאשם, אך לא את הנשיכה השיבה כי ראש המתלונן הסתיר את פני הנאשם. לטענתה, היא והנאשם לא דברו על כך שנשך את המתלונן.

1. מטעם ההגנה העיד אף עו"ד ר'. זה מייצג את הנאשם בהליכים אזרחיים, שהוגדרו על ידו מורכבים וכאלה שאינם קשורים להליך שלפני (עמ' 154, ש' 13-20). לדבריו: "התחיל דין ודברים בין הצדדים... אני לא זוכר... מה הייתה המילה שנזרקה אבל אני זוכר דבר אחד טוב מאוד... מ' כעו"ד קם עם כל הגובה שלו והגודל שלו והוא גם בחור צעיר בצורה מאיימת בטון מאיים כאחד העבריינים... בצורה מאיימת מאוד... (עמ' 152, ש' 6-9). ושוב: "הוא קם בצורה מאיימת מאוד, בטון מאיים ומפתיע, כעו"ד לא משהו שצפיתי. זה היה עניין של שניה עד שהשולחן התחיל לרעוד לי, אני נבהלתי... יצאתי, ברחתי החוצה, לא רוצה לחטוף מכה לא רוצה שום דבר", כאשר במהלך הדברים ר' אמרה למתלונן כי הוא מסכן את רישיונו או "משהו בסגנון...אני אבל אחרי זה ברחתי מיד" (עמ' 153, ש' 3-11).

בפתח חקירתו הנגדית הדגיש כי לא ישקר עבור הנאשם, או כל אדם אחר (תחילת עמ' 155). לטענתו, הנאשם אינו אדם אימפולסיבי: "הוא לא משפטן, הוא בן אדם שנלחם על הבית שלו וזכותו המלאה להגיד את הדברים שלו", וגם אם יש לנהוג בנימוס בהליך גישור, "שני הצדדים היו באמוציות גדולות" (עמ' 156, ש' 15-23).

העד העיד שוב, כי המתלונן קם באופן מפתיע ובהמשך אף הדגים קימה פתאומית (תחילת עמ' 160) וכי "זו הזיה" שהנאשם, אדם מבוגר, שאינו בממדי המתלונן או בגילו, יתקוף אותו: "לא הגיוני בעליל" (סוף עמ' 156 - תחילת עמ' 157). העד מסר כי הבחין במתלונן קם, אך לא ראה את הנאשם עושה כן וציין כי אינו זוכר כי המתלונן אמר לנאשם כי ימעך אותו. לדבריו, "לפי מה שאני מנסה לשחזר... היה משהו עם י'... שאמרה כי כינו אותה... ואז מ' התחמם על הדיבור שדובר שם וממש קם באופן מפתיע" (עמ' 158, ש' 10-26)...; "זה מה שקרה... חד וחלק... אני מוכן ללכת לפוליגרף... חד וחלק" (עמ' 158, ש' 30-33). העד שב על טענתו כי ברח מהמקום, שכן נבהל וחשש לשלומו ועוד הדגיש את אכזבתה של י', שתלתה תקוות רבות בהליך הגישור, ובכתה בשל אי-הצלחתו (סוף עמ' 161 - תחילת עמ' 162).

נסכם תמצית הדברים שנשמעו מפי עדי-ההגנה:

1. איש לא טען כי ראה את האופן בו נגרמה פציעת המתלונן; אף הנאשם עצמו מסר כי חווה אותה, לשיטתו, רק בתחושה ובמגע, להבדיל ממראה עיניים. הנאשם ו-י' תיארו אירוע מהיר מאוד, שקדמו לו חלופי דברים בין שני הצדדים ולטענתם לא רק שהמתלונן עמד בשעה בה נפצע, אלא הוא אף משך הנאשם אליו, בכוונה לפגוע בו בדרך של נגיחה. אף כי מדברי עו"ד ר' עולה כי המתלונן נעמד לפתע, בצורה מאיימת, לא ניתן להבין האם קימה זו התרחשה לאחר הפציעה או לפניה, ולדבריו, אף לא הבחין בנאשם עצמו עומד.

עדות המגשרת – עדה מטעם בית המשפט

1. המגשרת, שהעידה מטעם בית המשפט תיארה ישיבה קצרה יחסית, אך סוערת: "הכל קרה במהלך של שניות נעמדו הצדדים היו איזה שהם חלופי דברים שאני לא זוכרת את התוכן שלהם, שני הצדדים קמו אני זוכרת שדפקו על שולחן הישיבות, שהוא מזכוכית", עד שחשבה כי הוא הולך להתפרק, והייתה "איזה שהיא התקרבות פיזית אחד לשני, אני לא יודעת מי עשה את זה ראשון... הם היו ממש קרובים אחד לשני וזה היה נראה כאילו זה הולך להתפתח למשהו מאוד אלים ואני ישר קמתי וכמובן נלחצתי ואז הם היו קרובים מאוד בפנים ושניה או עשירית שניה אחר כך תפס המתלונן את האף וטען שנשכו אותו ואכן הייתה פציעה שלא זוכרת שראיתי אותה קודם". בשלב זה הודיעה כי הגישור הסתיים (עמ' 199).

במענה לשאלות התובעת, ציינה כי מדובר בגישור "טעון" בצורה חריגה: "זה לא מגיע לרמות כאלה של תחושה שעוד שניה זה הולך להתפוצץ" (עמ' 201, ש' 9-10). לדבריה, אינה יודעת לומר מי קם קודם, אך השניים עמדו "משני צידי השולחן", "ברמה של פנים אל פנים" ועשירית שניה לאחר מכן המתלונן "ככה הגיב בבהלה ולהחזיק את האף" ואמר כי ננשך. לדבריה, לא ראתה נגיחה, אך הפנים היו מאוד קרובות (עמ' 201, ש' 12-28).

לשאלת הסנגור, שבה ומסרה כי קשה לה לומר מי התקרב למי: "אני חושבת ששניהם התקרבו אחד לשני. אני זוכרת מין בשפת גוף של כאילו כמו שלפעמים אני אומרת תחזיק אותי לפני שאני זה... כאילו החזה מתקדם קדימה... אם אני יכולה לנסות ולדייק זה יהיה גם בערבון מוגבל אבל יכול מאוד להיות שמ' ככה התקרב..." (עמ' 207, ש' 15-19). עם זאת, בסוף דבריה, דווקא במענה לסבב שאלות הבהרה מטעם ההגנה, ציינה כי: "אני לא יודעת האם ההתקרבות בפנים היתה בעמידה או לא... אני לא זוכרת באופן ודאי שזה קרה בעמידה" (עמ' 211, ש' 4-18).

יוער, כי המגשרת לא ידעה על הקלטת הדיון שנערך לפניה, והדגישה את חסיון ההליך. ההקלטה הושמעה לה, ואף תמלילה הוקרא, בניסיון לרענן זיכרונה, אך בסופו של יום, גרסתה לא השתנתה ולא עלה בידה לדלות ממחשבתה פרטים נוספים או לדייק סיפורה.

מיהות מקליט דיון הגישור

1. התביעה הקדישה זמן ממושך, לטעמי - רב מדי, בחקירותיה ובסיכומיה, לשאלה מי הקליט את האירוע. לשם המחשה: חקירתו הנגדית של הנאשם נפרשה על פני כ-70 עמודים (עמ' 81-150 לפרוטוקול הדיון) ובמסגרת למעלה מ-20 עמודים נשאל הנאשם רק על ענין זה. לטענתה, י' היא שהקליטה הליך הגישור, ולא הנאשם. זאת, כיוון שמדובר במכשירה היא, ומבין כל המעורבים קולה נשמע בבירור ובעוצמה, עניין המצביע על סמיכותה למכשיר. יוער, כי המאשימה לא הצביעה על נפקות התשובה לשאלה זו להליך שבכותרת.
2. גרסת ההגנה, על יסוד דברי הנאשם ו-י', היא כי ההקלטה בוצעה על ידי הנאשם. לטענתו של זה, הקליט את הגישור במכשירה של י', שהיה מונח על השולחן: "אני אוהב אותו...", וציין, כי הקליט את הגישור: "ממש בלי תכנון מוקדם, סתם, גם ככה לא רציתי לבוא, אמרתי אולי נקליט שאולי נרצה פעם לשמוע אותו". הוא לא הודיע לאיש כי הוא מקליט, ואת ההקלטה העביר לעצמו, באמצעות דוא"ל (עמ' 77, ש' 15-29). בהמשך ציין כי תחילה שיחק במכשירה של י', על מנת להעסיק את עצמו: "זה גם מרגיע אותי" (עמ' 84, ש' 27) וכי אחד ה-"טריגרים" שהובילוהו להקליט היה החלטת עורכי הדין ליטול חלק בגישור למרות אי-רצונו להשתתף בו. עוד לטענתו בניגוד לדיון בבית המשפט אותו הוא יודע כי לא ניתן להקליט ללא אישור, "זה דיון גישור" (תחילת עמ' 87).
3. י' אישרה גרסת הנאשם, הן בנוגע לעובדה כי לא היא הקליטה הדיון, הן בנוגע לכך שהנאשם "תמיד אהב לשחק באייפון שלי וגם באותו אירוע הנחתי את הטלפון לידי והוא לקח אותו ושיחק איתו" (עמ' 182, ש' 5-6). עוד ציינה, לשאלתי. כי הטלפון הוחזר לה ע"י הנאשם "בכיוון היציאה או המסדרון" בסוף הגישור (עמ' 197).
4. שקלתי טענות הצדדים. מחד, כטענת המאשימה, אכן מדובר במכשירה של נ', ואכן, קולה נשמע בבירור, גם כאשר דבריה נאמרים בלחישה. אלא שהן היא, הן הנאשם, עמדו על כך שהוא המקליט, ונוכח התרשמותי מקווי אישיותו של הנאשם, המתאימים יותר לפעולה זו, כאמור לא נורמטיבית, הרושם החיובי בעיקרו שהותירה י', שבניגוד לנאשם חפצה בהצלחת הגישור, מצאתי לנכון לקבל גרסתם בהקשר זה, כאשר לחלק מתמיהות המאשימה נמצא מענה בכך שי' ישבה בסמוך לנאשם והמכשיר היה קרוב אף אליו.

כאמור, המאשימה לא הבהירה חשיבות העניין, אף כי ניתן להניח כי אם היה הנאשם מקליט בעצמו את הדיון, היה נזהר יותר בהתנהלותו ובדבריו. כך או כך, גם אם היה מוכח בבירור כי י' היא המקליטה, אין בעניין השלכה מהותית לעניין סוגיית אשמת הנאשם.

1. אכן, לא ברור מה הובהר למעורבים בכלל ולנאשם בפרט עובר לגישור, ועדיין, לא ניתן לקבל טענת האחרון לפיה ניתן להקליט הליך גישור, קל וחומר ללא ידיעת יתר המעורבים. על פי הוראות סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, דברים שנמסרו במהלך גישור לא ישמשו כראיה בהליך אזרחי. הוראות תקנה 3(ו) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג – 1993, מלמדות, כי ככל שלא יסכימו הצדדים אחרת, יחול על הליך הגישור ההסכם המופיע בתוספת לתקנות, במסגרתו, בין היתר, נקבע כי יש לנהוג בהגינות ובתום לב ולא להעביר לבית המשפט מסמכים או דברים שנאמרו בו. ועוד על הטעמים להכרה בחסיון הליכי גישור ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי (פרק טו, ג') (2021)).
2. הצדדים הסכימו להגשת ההקלטה, ובנסיבות אלו, על אף הקושי הטמון בהתנהלותו של הנאשם ובהחלטתו להקליט דברי הנוכחים בהליך שטיבו חסוי וסודי, שנועד לקדם הבנות, ובו יש לפעול בתום-לב ובגילוי נאות, לא ארחיב מעבר לאמור לעיל.

ניתוח תוכן דברי העדים על רקע ההקלטה, וקביעת ממצאים לעניין יריעת המחלוקת

1. פרטנו, בהרחבה - בשל חשיבות הדברים - את עדויות המעורבים.
2. שתי גרסות לפני: תזת המאשימה, לפיה מדובר בחבלה מכוונת ועמדת ההגנה, לפיה החבלה היא תאונתית ומקורה במאבק שיזם המתלונן. על יסוד התרשמותי הבלתי-אמצעית מדברי המעורבים והעולה מההקלטה, לא השתכנעתי במידה הנדרשת בפלילים כי יש לאמץ את הראשונה.
3. הנאשם הותיר רושם מִתְחַכֵּם, אם כי לא מְתֻחְכָּם. הוא הזכיר לא-אחת את עברו כמדריך נשק מטעמים לא ברורים ומעוררי תהיה (עמ' 82, ש' 15; תחילת עמ' 113; יוער, כי גם האב התייחס לכך בעדותו - ראו עמ' 33, ש' 31-32). הנאשם לא הכיר, אף לא חלקית, באחריותו לאירוע, ולא הביע אמפטיה ולו מעטה לכאבו של המתלונן. ברור, כי לא רצה בהצלחת הגישור, בניגוד ל-י', שתלתה בו תקוות רבות וניסה לחבל בו עוד טרם כניסתו לאולם; על רקע זה גם "פיטר" את עורכי דינה של י'. הוא אף הקשה על התנהלותו התקינה של הגישור וחולשתו הנטענת ביום האירוע לא מנעה ממנו להפריע למהלכו שוב ושוב. כאמור, אני מקבלת את גרסתו לפיה הוא שהקליט את הגישור, על אף שברור כי מדובר בפעולה שאינה ראויה. וודאי שהוא אינו "צח כשלג" כפי שכינה עצמו בסוף הודעתו השנייה במשטרה.
4. עדיין, לוז עדותו: גרימת פציעת המתלונן לאחר שזה קרב אליו וניסה לנגחו, היה עקבי, וגם אם לעיתים תואר כ"ראסיה" ולעיתים כרצון ל"ראסיה", הכיל ממילא תיאור מגע שהתקיים בינו לבין המתלונן. ובעיקר: גרסתו, כפי שנצביע להלן, נתמכת בראיות אובייקטיביות ואינה נטולת סבירות והתכנות.
5. עוד אציין כי התרשמתי כי ר' ו-י', כמו גם עורכי הדין שהעידו, ניסו לשקף דברים כהווייתם, אלא שהטייתם לנאשם או למתלונן, על פי העניין, ניכרה ועדותם נצבעה צבעים עזים, או דהויים, בהתאם למושא דיבורם. מובן, שניתן לסמוך על דברי המגשרת, העדה האובייקטיבית היחידה בתיק, אך לחלוף הזמן ובעיקר - לטיבו המסעיר של האירוע, השפעה על זיכרונה ויכולתה לדייק ולשקף ההתרחשות במלואה.
6. לא ניתן לקבוע ממצאים מחייבים, כמשמעותם בהליך פלילי, על נטל ההוכחה הנדרש בו, על יסוד דברי המתלונן ואביו. גרסתם, בנוגע לנקודות משמעותיות: המצב בו היה נתון המתלונן עת נפצע - עמד או ישב - והכחשתם את התנהלותם שלהם שקדמה לאירוע - עומדת בסתירה לדברי אחרים, ולהקלטה.

עמידת המתלונן בשעת פציעתו

1. כפי שציינתי לעיל, קביעתי היא כי המתלונן נפצע לאחר שאביו אומר: "חתיכת רמאי ונוכל" לאחר שר' קוראת בשמו שלוש פעמים, במה שנדמה כמטרה לרסנו ונשמעת המולה בחדר. דבריו: "יא בן זונה", נאמרו לאחר שנפצע. מדובר בדקות 21:42 - 21:43 לערך להקלטה.
2. הנאשם, י' ועו"ד ד' העידו כי טרם הפציעה קם המתלונן והתעמת עם הנאשם. גם מגרסתה הראשונית של המגשרת, שהיא כאמור נטולת פניות, עולה כי כך היה, אף כי בהמשך דבריה, לטעמי, בשל הזהירות בה נקטה בהצגת הדברים, אישרה כי יתכן והשניים ישבו עובר לפציעה. ועוד: ר', שלא ניתן לשייכה לכת עדי הנאשם, העידה כי המתלונן קם עובר לפציעתו והיא נשמעת בהקלטה קוראת בשמו שלוש פעמים, בטון מזהיר, על פניו עוד טרם נפצע, במה שניתן לפרשו כניסיון לרסנו. ר' אף אומרת, לאחר הפציעה אמנם, כי על המתלונן לשמור על רישיונו.
3. המאשימה עצמה אישרה כי רעש הזזת הכיסא הנשמע בהקלטה, שקדם במספר שניות לפציעה, מקורו אכן בכיסא המתלונן (עמ' 121, ש' 27-28), ורעש זה, המלמד על עמידתו, נשמע בדקה 21:34 להקלטה, לאחר אמירת האב לנאשם: "שב יא זבל שב". אמירת זו של האב מתיישבת עם כך שהבחין בנאשם עומד, והיא נשמעת כמעט במקביל לאמירת המתלונן לנאשם: "אתה קם עלי".
4. לאחר מכן המתלונן נשמע אומר כי ימעך את המשיב, אמירה אותה הכחיש נחרצות במהלך העימות שנערך בין שניהם ביום 10.2.2020 (ת/3, ש' 23-24). יודגש, כי הביטוי המלא נושא נופך אלים ומפורט יותר ולשונו: "אני אמעך אותך ביד אחת, יא חתיכת זבל". הנאשם מגיב: "תמעך, תמעך" והאב נשמע אומר שוב: "חתיכת רמאי נוכל".
5. בשלב זה נשמעת המולה שעל רקעה קוראת ר' שלוש פעמים בשם המתלונן, נשמעים מספר קולות קוראים: "הֵי, הֵי"', וכן מה שנדמה כרחש תזוזת כסאות, ורק אז נשמע המתלונן מכנה את הנאשם "בן זונה", כאמור לאחר שנפצע.
6. הראיות, רוב עדי הצדדים וההקלטה, מצביעות אפוא, בסבירות גבוהה, כי טרם הפציעה עמדו המתלונן והנאשם. מדובר בנתון רלבנטי ומשמעותי, לא רק לבחינת מהימנות המעורבים אלא גם להיתכנות טענת הנאשם בנוגע למנגנון שהוביל לחבלת המתלונן.
7. המתלונן והאב העידו, ככלל, על כך שהראשון היה ישוב בעת שהנאשם קרב פניו לעברו וְנַָשְכוֹ באפו. אכן, כמעט בסוף דבריו סייג המתלונן עצמו ("למיטב זכרוני אני ישבתי", עמ' 27, ש' 10) אך כל תיאורו את האירוע מעוגן בטענתו להתקרבות המתלונן אליו בעודו יושב וכך גם גרסת האב.
8. בניגוד לעמדת המאשימה, דברי המתלונן בהקשר זה אינם עולים כדי סתירה נטולת משמעות. ההפך הוא הנכון, שהרי המנח בו ניצב המתלונן, כמו גם הנאשם, הוא חלק רלבנטי בהכרעה בין שתי הגרסות העובדתיות שנמסרו בנוגע לאופן גרימת פציעת המתלונן. עובדת עמידתו של המתלונן היא חוליה משמעותית בהשתלשלות האירוע, היא מתיישבת עם גרסת הנאשם ואינה עומדת בהלימה לגרסת המתלונן.

יוער עוד כי מרבית הנתונים שפורטו בסיכומיה, כתומכים במהימנות האב והמתלונן - הנוגעים לעצם הפציעה והסכסוך - אינם שנויים במחלוקת, ומשכך משקלם מופחת משמעותית, וקרוב להתאיין.

1. גרסת המתלונן אכן נתמכה בדברי אביו, אך זה הוא בגדר עד מעוניין, לא רק בשל קרבתו לבנו, אלא גם נוכח יחסו הטעון לנאשם. בניגוד לנטען בסיכומי המאשימה, לא ניתן להעניק לגרסתו "משקל מלא", לא רק בשל יחסו לצדדים, אלא נוכח הכחשתו הגורפת את התנהלותו שלו עצמו ושל המתלונן, שאינה מתיישבת עם יתר הראיות בתיק.

התנהלות המתלונן והאב עובר לפציעה

1. מעבר לעובדה כי המתלונן ואביו טענו כי הותקף בעודו יושב, הם שללו, את שעולה בצורה מפורשת מהקלטת האירוע, כי התעמתו עם הנאשם ו-י' עובר לתקיפה. שניהם נשמעו אומרים דברים קשים, אותם הכחישו או ניסו לצבוע בצבעים מרוככים יותר. על אף שדברי י' על רצונם של המתלונן ואביו "לעקל" את ילדיה, הם אלה המסמנים את תחילת הסלמת האירוע, הם נאמרו בפרץ רגשות ובבכי עצור והאב הוא זה שמתחיל ראשון בהשמעת כינויי גנאי ("גנבה"). הנאשם אכן אומר כי "אתם אפסים כולכם", אך הסברו כי התכוון לכך שעורכי הדין שתקו נוכח ההתקפה המילולית שחוותה י' נתמך גם בדבריה לפיהם עורכי דינה לא באו להגנתה ו-"לא ניסו לסיים את חילופי הדברים" (עמ' 184, ש' 11-12). המתלונן סבר, וייתכן שבצדק, כי הדברים הופנו אליו, והוא משיב: "נראה לכם מה זה אפסים" ובהמשך, מקלל מכנה את י' "רמאית, נוכלת" ואביו דורש מהנאשם לשבת, תוך כדי שהוא מכנה אותו "זבל".
2. טענת המתלונן לפיה בתיבה "ימעך" (אמירה שכאמור הכחיש בגרסתו במשטרה) התכוון להיבט המשפטי בלבד מוקשה, נוכח סערת רוחו, והאמירות הנוספות שהטיח בנאשם ו-ב-י'. המתלונן, כמו גם אביו, כעוסים, מנבלים פיהם, ואת גרסתם לפיה האירוע התרחש "לפתע", ומבלי שתרמו להתגלגלותו ולהשתלשלותו, יש לדחות.
3. אבהיר, למען הסר ספק: וודאי שאין כל הצדקה לאלימות פיזית, גם אם קדמה לה התנצחות מילולית, הכוללות קללות גסות ומעליבות, והנאשם ו-י' בהחלט לא מילאו פיהם מים במהלכה. הדברים מובאים על מנת להצביע על הלך רוחו של המתלונן, שהיה כעוס מאוד ונסער, לא הבליג על דברי י', על אף שברור כי נאמרו ממצוקה, והתבטא, מספר פעמים, בגסות. ניסיונות המגשרת, כמו גם ר', להרגיעו, לא צלחו. בכך יש על מנת לחזק גרסת הנאשם ו-י' בנוגע להתקרבותו לנאשם.

גרסת הנאשם לאירוע והתכנותה

1. קבענו לעיל, כי הן הנאשם, הן המתלונן, עמדו טרם התרחשות הפציעה.
2. בהודעתו במשטרה, ביום האירוע, ציין הנאשם כי המתלונן "רצה לתת לי ראסיה ואני זזתי אחורה והרגשתי משהו בפה והסתבר שזה האף שלו שנגע לי בפה בשפה" (ת/1, ש' 17-18). בהודעה נוספת, לאחר כשמונה חודשים, אז נחקר באזהרה, ציין: "הוא קם, נתן לי ראסיה ואני אוטומטית הזזתי את הראש אחורנית ולא יכולתי לזוז עם כל הגוף מכיוון שהייתי עם הידיים על השולחן כפוף ואז מ' התרומם ונתן לי ראסיה הוא גבוה ממני ואזי רק הזזתי את הראש אחורנית, הפה שלי נפתח והוא הכניס אפו לתוך הפה שלי וזהו" (ת/2, ש' 33-35). גם בעימות שנערך עם המתלונן מסר כי המתלונן תקף אותו: "ביוזמתו אני צפיתי שיתקוף אותי וחשבתי שייתן לי אגרוף ולא ראסיה" (ת/3, ש' 34-35).

בסיכומיה, הלינה המאשימה על שינוי בגרסות הנאשם בנוגע לקיומה של נגיחה, אלא שעיון בהן מעלה כי כוונתו של הנאשם, לאורך הדרך, ברורה למדי: במהלך נסיון המתלונן לקרב ראשו לראש הנאשם, ניסה האחרון לחמוק ואז נוצר המגע בין ראשיהם, ובמסגרתו נגעו שפתיו באפו של המתלונן.

1. י' תמכה בגרסת הנאשם בהקשר זה, ועל אף קרבתם, אני סבורה כי יש משקל לדבריה לפיהם המתלונן אכן קרב לנאשם ו-"נגח בו" או "עם הראש קרב אליו מאוד את הפנים". לבקשת ההגנה הגדירה כי נגיחה: "זה שמישהו מאוד קרוב ככה עושה וכמעט נוגע עם הראש או נוגע עם הראש בצד הזה, תוך הדגמת משיכה אל עבר הפנים" (עמ' 194). יוער, כי במהלך חקירתה הנגדית, ביקשה י' "רגע" על מנת להתרכז ולהיזכר (סוף עמ' 184 - תחילת עמ' 185) והתרשמתי כי בקשה זו אכן אותנטית ונועדה לדייק גרסתה.
2. קיים קושי בקבלת גרסתה של ר' לפיה עמד המתלונן "באופן סטטי ולא זז" (עמ' 54, ש' 1). היא אינה מתיישבת עם הלך רוחו הכעוס של המתלונן, ואף לא עם קריאותיה היא בשמו עובר לאירוע, המצטיירות כאמור כניסיון להרגיעו. לא התרשמתי כלל כי ר' ניסתה להטעות ביודעין, אך חלוף הזמן, הטייתה המובנית לטובת המתלונן, ומשכו המהיר של האירוע, כמו גם הזווית בה עמדה, שלא אפשרה לה לראות, לטענתה היא, את ההתרחשות, מפחיתות משמעותית ממשקל דבריה בהקשר זה.
3. אציין עוד כי בסיכומיה טענה המאשימה כי עו"ד ד' אישר כי הנאשם הוא שקרב פניו לפני המתלונן, ואמר את הדברים אף בהודעתו במשטרה (עמ' 58, ש' 13-14). אכן, כך עולה מפרוטוקול הדיון, אלא שבמקביל, במהלך עדותו, הבהיר עד זה כי מדובר באירוע קצר מאוד, שהתרחש כ"הרף עין", במסגרתו עיניו הופנו למגשרת דווקא, וכי הוא אינו זוכר את פרטיו. במענה לשאלת הסנגור, האם המתלונן נחבל כאשר הנאשם "קירב את שיניו לאף או... האף הגיע לשיניים", ענה כי "שתי האפשרויות יכולות לקרות... חד משמעי (עמ' 60, ש' 11-18) ואף בחקירתו החוזרת, עת נתבקש להתייחס לאמירה זו ושב וציין כי מדובר בסיטואציה לא ברורה, שהתרחשה תוך חלקי שניות. ועוד: גם אם הנאשם קרב למתלונן, אין הדבר שולל התקרבות המתלונן אליו, והתקרבותו, ככל שהייתה, למתלונן, אינה מלמדת בהכרח על נשיכה מכוונת את אף המתלונן. לא למיותר לציין כי המגשרת ציינה לא רק כי השניים קרבו זה לזה, אלא גם כי "יכול מאוד להיות" כי מ' הוא שקרב למתלונן.

מנגנון גרימת הפציעה

1. הראיות מלמדות כי המתלונן עמד עובר לפציעתו, כי היה נסער והתבטא באופן אלים מילולית כלפי הנאשם ו-י'. מהראיות עולה אף כי לא ניתן לשלול כי התקרב לנאשם, גם אם זה האחרון צמצם מרחק לעברו במקביל.
2. כעת נותר לבחון את חלקו האחרון של האירוע: האם בשלב בו עמדו זה מול זה, בקרבה רבה, הנאשם, הנמוך מהמתלונן בכעשרה סנטימטרים, הגביה ראשו ונשך את אפו או שמא בניסיונו לנגוח בנאשם נתקל אפו של המתלונן בשיניו, ונפצע?
3. גרסתו של הנאשם עקבית, ולכך יש ליתן את הדעת, על-אף שעקביות אינה שוות ערך למהימנות. אלא שבהקשר זה יש לציין, כי רגעים ספורים לאחר האירוע, נשמע הנאשם אומר ל-י', לאחר שזו הטיחה בו כי "עשה נזק": "בא לתת לי ראש שם... הוא בא אלי ככה, מה אני אעשה לו?... נשכתי לו באף. מכניס את האף שלו לתוך הפה שלי, מה את רוצה שזה יקרה" (עמ' 19, ש' 20-24 ל-נ/5א). בדברים אלה, על אף טענות המאשימה במהלך חקירתו הנגדית של הנאשם, אין הודאה בנשיכה מכוונת, אלא אזכור מזלזל של טענת המתלונן, ובצדו הסבר לאת שהתרחש.

לעובדה כי אמר את הדברים, בסמיכות זמן ומקום, ובאזני י', בשלב בו לא ידע הנאשם עדיין מה ראתה ומה הבינה, כשקיימת אפשרות כי תתעמת עמו ותסתור גרסתו, משמעות לא מבוטלת הפועלת לזכותו. לעובדה כי המתלונן מציין, פעמיים, לאחר האירוע, כי הנאשם נשכו, משמעות פחותה, שאינה מכרעת בנוגע לשאלת מטרת הנאשם וכוונתו, שכן פציעה אכן התרחשה, ומקורה אכן בפי הנאשם.

1. אעיר עוד, כי הסברה של י' כי טענותיה לנאשם על עשיית הנזק נבעו מתסכולה על כישלון הגישור, מקובל עלי, ומתיישב עם התרשמותי שלי ממנה ומיחסה להליך הגישור. דבריה מגובים בדברי בא-כוחה, עו"ד ר', שציין כמה הייתה מאוכזבת מהאופן בו הסתיים הליך זה (עמ' 162, ש' 1-3).
2. עוד בצהרי יום האירוע צולמו תמונותיו של המתלונן וגרסתו נגבתה, כאשר הנאשם מסר גרסתו, עדיין לא באזהרה, אלא כמתלונן, לאחר מכן, בשעה 13:59, בעת שכבר נודע לו על תלונת המתלונן (ת/1, ש' 27-28). טענת הנאשם כי לא מצא את תחנת המשטרה (עמ' 124, ש' 1-5) הותירה רושם מיתמם. אלא שגם אם נמצא כי קיימת משמעות מסוימת לעובדה כי המתלונן חצה ראשון את קו המרוץ להגשת התלונה, ואעיר כי בניגוד לנאשם האירוע הותיר בו חותם ממשי וכאוב, המהווה תמריץ ממשי להתלונן, היא רחוקה מרחק רב מהטיית הכף לכלל הרשעה.
3. עיינתי היטב, מספר פעמים, בתמונות המתלונן על מנת לבחון העולה מהן ולנסות ולהסיק האם ניתן לבכר את גרסת המאשימה בנוגע לנשיכה המכוונת.

התמונות, כאמור, צולמו מזווית אחת בלבד, ולא הוגשה חוות דעת מומחה או מסמך מאת הרופא המטפל בקשר לאפשרות לגזור את מנגנון הפציעה ממאפייני החבלה שנגרמה. גם העולה מ-ת/5: האבחנה - others animals Bite או הממצא "סימן נשיכה" אינם תורמים מהותית לבירור סוגיה זו. על אף סימטריה מסוימת בפצע לא ניתן להכריע, ודאי לא מעבר לספק סביר, כי מדובר בחבלה שמקורה בנעילת לסתות מכוונת, וזאת אף אם ננתק, ולו לרגע, ולצורך הדיון, ממצא זה מיתר הראיות שבתיק. נזכיר, כי לטענת הנאשם, הדף את המתלונן ממנו, והמתלונן העיד כי התנתק במהירות מהנאשם, ולדבריו בת/5, לאחר שננשך, "הזיז פתאומיות צוואר" וסבל, במשך תקופה, מכאבים באיזור זה. ייתכן שאף אנרגיה נוגדת זו תרמה למנגנון הפציעה.

סיכומם של דברים

1. הרשעת אדם בעבירה על פי סעיף 380 לחוק, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, דורשת עמידה בשני תנאים. הראשון נוגע ליסוד העובדתי:  "התוקף את חברו" - כמשמעותו בסעיף 378 לחוק: הפעלת כוח כלפי גופו של אדם ובכלל זאת הכאתו, בלא הסכמתו או כאשר הסכמתו הושגה בתרמית. אשר לתנאי השני : "וגורם לו בכך חבלה של ממש", יש להוכיח קשר סיבתי בין מעשה התקיפה לחבלה. בכל הנוגע ליסוד הנפשי, מדובר ב-"עבירת תוצאה", הדורשת הוכחת מודעות לרכיבי היסוד העובדתי ו"פזיזות" כלפי אפשרות התרחשות תוצאת החבלה לשם קביעת האשם (יעקב קדמי על הדין בפלילים תשס"ו, חלק ג' עמ' 1523; ת"פ (שלום ת"א) 59482-1119 מדינת ישראל נ' לוי (23.2.2022)).
2. חבלת המתלונן ודאי עולה כדי חבלה של ממש, כהגדרתה בחוק: "הפרשנות המקובלת בפסיקה היא שיש להוכיח חבלה אשר לה ביטוי מוחשי" (ע"פ 1976/11 וייספיש נ' מדינת ישראל; פסקה 6 (16.11.2011)). צר לי על הפגיעה במתלונן, שאת תוצאותיה לדבריו הוא נושא עד היום, אך נוכח כל שפורט לעיל, בהינתן הראיות לפיהן עמדו הנאשם והמתלונן זה מול זה, טרם פציעת האחרון, התנהלות המתלונן וכעסו על הנאשם, ומשכו הקצר כל-כך של האירוע, המקשה על קביעת ממצאים והבנת טיבו בזמן אמת על ידי הצופים בו, וודאי בדיעבד, לא השתכנעתי כי עלה בידי המאשימה להוכיח, במידה הנדרשת בפלילים, את אשמת הנאשם. זה, כאמור, מסר גרסה, שרכיביה העיקריים חזרו ונשנו, ונמצאו לה תימוכין, ולפיה הפגיעה במתלונן מקורה בהתנהלותו, מבלי שהנאשם תכננה או חפץ בה.
3. פתחנו ואמרנו כי יש להכריע בין שתי אפשרויות: תזת התביעה בדבר נשיכה מכוונת, ותזת ההגנה בנוגע לחבלה תאונתית, שנגרמה בשל פעולות המתלונן עצמו. עמדת התביעה אפשרית, ואולם, מכל הטעמים שפורטו לעיל לא ניתן לשלול אף את גרסת הנאשם בנוגע למנגנון גרימת החבלה. בנסיבות אלו התעורר ספק, של ממש, כזה המעוגן בראיות ובהתרשמותי מהמעורבים, בנוגע להתקיימותו של היסוד העובדתי של הפעלת כוח כלפי גוף המתלונן, באופן מודע, וכפועל יוצא אף בנוגע ליסוד הנפשי: מודעות הנאשם להפעלת הכוח ופזיזותו בנוגע לאפשרות גרימת החבלה.
4. משכך, בהתאם להוראות סעיף 34כב (א) לחוק בדבר נפקותו של ספק סביר, אני מורה על זיכוי הנאשם מחמת הספק מעבירת התקיפה החבלנית שיוחסה לו בכתב האישום.

נדגיש, כי המאשימה לא עמדה על עבירת האיומים בכתב האישום, והנאשם לא נדרש להתגונן מפניה.

1. טרם חתימה: קיים קושי בניסוח כתב האישום שהוגש, שאינו מציין את דברי המתלונן ואביו ל-י' ולנאשם, על אף שהקלטת האירוע הובאה לידיעת המאשימה במסגרת הליכי השימוע. אי-שיקוף דבריהם יצר תמונה בלתי מאוזנת וחלקית ומכך ראוי היה להימנע.
2. קצין משטרה מוסמך ליתן החלטה במוצגים, ככל שקיימים. פיקדונות בתיק, ככל שקיימים, יושבו, על-פירותיהם, למפקידיהם.
3. ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו תוך 45 יום.

ניתנה היום, כ"ח אב תשפ"ב, 25 אוגוסט 2022, במעמד הצדדים