לפני תביעה לפיצוי התובעת בגין נזקי רכוש, שנגרמו לרכבה ביום 15.11.20, מחלקי פסיפס שנפלו מציפו בניין הנתבעת 2 עת שהחנתה את רכבה בחניה הקבועה שלה, הממוקמת מתחת לבניין משותף ברחוב החלמונית בראשון לציון ובו 3 כניסות נפרדות (14,16,18),ופסאז' חנויות. התובעת עובדת באחת מחנויות הפסאז'. הנתבעים הם וועדי הבניינים כניסות 14-16 כאשר אבני הפסיפס שנפלו הם מציפוי הבניין מאזור הכניסה האמצעית (16) על רכבה של התובעת וגרמו נזק כמתואר בחוות דעת שמאי מטעמה.

טענות הצדדים:

התובעת טענה כי כמו בכל יום, החנתה את רכבה בחניה הקבועה. וכשסיימה את יום עבודתה, בהגיעה לרכב ראתה כי הוא ניזוק מאבני פסיפס שנפלו מהבניין מעל. הנזקים שתוארו כוללים התנפצות של הסאן רוף ושל השמשה הקדמית ברכבה כאשר גם הרכב שחנה לצדה ניזוק אולם הוא אינו חלק מהליך זה. התובעת הציגה בדיון תמונות רבות, הן של הנזקים, הן של חסר הפסיפס בבניין, ממנו נפלו האבנים ועוד ממקום וזמן האירוע וגם מהימים שלאחריו. התובעת טענה כי הרכב תוקן והיה עליה לשכור רכב חלופי ולשאת בעלויות. צורפו קבלות בגין התשלומים בהתאם. כמו כן, הציגה מסמך מהטאבו המעיד על כך כי שלוש הכניסות נחשבות בניין משותף אחד. פנייתה לוועדי הכניסות לא הועילה ולכן תבעה את שלושתם יחד ולחוד. עוד טענה כי הנתבעים ידעו על מסוכנות הבניין, אך לא טרחו אפילו לשים שלט, שלא נאמר לסגור את המקום ולחסום את הגישה אליו. בהקשר זה טענה כי רק בנס הפגיעה היא ברכוש ולא בנפש, שכן יכול היה באותה מידה לעבור במקום ילד. בנוסף טענה כי מאז קרות האירוע, כשכבר ברור שקיימת סכנה ואף התממשה הלכה למעשה, הנתבעים משתמשים בחניה שלה ומחנים שם את רכביהם.

מנגד טוענים בנפרד הנתבע 1, בגפו והנתבעים 2-3 בעודם מלווים בנציג חברת הביטוח מטעמם.

נציג הנתבעת 1 טען כי מצבו הרעוע של הבניין היה ידוע. התקבל מכתב מהעירייה המתריע על כך שהבניין מסוכן. בניין 14, בעלי הדירות וממילא נציגת הבית המשותף של בניין 14 שהבינו את גודל הסיכון פעלו וביצעו תיקונים והדבקות לאבני הפסיפס ע"י איש מקצוע. לשיטתה, התנהלות זו של בניין 14 בלבד, מעידה על כך כי על אף שהבניין רשום כמשותף, הלכה למעשה ההתנהלות של הוועדים, כל הפחות בחלקה, היא נפרדת.

הנתבעים 2-3 טענו כי הבניין רשום בטאבו כיחידה אחת. כל שיפוץ צריך להעשות ע"י כל הבניין והחנויות. הנתבעים מודים כי קיבלו מכתב מהעירייה על מסוכנות הבניין וכי העניין היה ידוע יחד עם זאת, טוענים כי גם התובעת ידעה על כך והייתה צריכה להימנע מלהחנות את רכבה מתחת לבניין. עוד טענו כי הנזק היחיד לרכב התובעת הינו הסאן רוף וכי התמונה שהציגו לא נראה נזק לשמשה הקדמית כנטען. עוד נטען כי לרכבים אחרים שחנו באותו מקום לא קרה דבר. עוד נטען כי מלבד 3 הכניסות של הבניין, ישנו גורם רביעי שעליו לשאת באחריות והוא חנויות הפסאז'.

דיון והכרעה:

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם ועניינתי בתמונות שהוצגו לבית המשפט, ולאחר ששמעתי את עדויות המעורבים, הגעתי למסקנה כי הדין עם התובעת. ואלו נימוקיי:

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר על בניין הרשום בטאבו כבניין אחד.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנזק ברכב התובעת נובע מנפילת אבני פסיפס מעל כניסה 16 לבניין, היא האמצעית מבין השלושה.
3. אין מחלוקת כי התובעת פנתה לכל שלושת ועדי הבתים בניסיון ליישב את העניין, מבלי להיזקק לערכאות משפטיות, אך הם השיבו פניה ריקם.
4. עניין מעורבותן של חנויות הפסאז' כנתבע 4 לתיק, הועלה בדיון, אך מכיוון שהתובעת לא הכניסה אותם כגורם לתיק וממילא הנתבעים לא ביקשו להוסיף אותם, לא כנתבעים ולא כצדי ג', אני מוצאת שהם אינם רלוונטיים כעת לפתרון הסוגייה. ככל שיחליטו הצדדים אחרת, יואילו לפעול בדרכים המקובלות.
5. אני לא מוצאת ממש בטענות הנתבעים לכך כי התנהלות התובעת, עת החנתה רכבה תחת הבניין כשמסוכנותו ידועה, מהווה תרומה שלה לקרות האירוע. התובעת אינה דיירת הבניין וטענה כי לא ידעה על מצבו הרעוע וממילא עודכנה באשר למידע זה, לא הכוח אחרת. יתרה מזאת, מסוכנות הבניין ידועה מזה חמש שנים ועל הנתבעים היה לפעול למיגורה. כל שכן, התנהלות הנתבעים לפיה הם מחנים את רכביהם באותו מקום ממש, תוך עצימת עין מהפוטנציאל של אירוע דומה נוסף, היא בבחינת "הגמל לא רואה את דבשתו".
6. כאמור, פוטנציאל המסוכנות היה ידוע לנתבעים וממילא אין מחלוקת כי למעט בניין 14 לא נעשתה מצדם כל פעולה על מנת לטפל במפגע. לא נעשו חסימות הכניסה לאיזור המסוכן, ולא הוצבו שלטים המורה על איסור חנייה במקום וממילא לא תוקן המפגע האקוטית, יש לומר, במשך 5 שנים. המפגע היה קיים, מסוכנותו גבוהה לכל הדעות ובכל זאת לא קיבל טיפול מתאים. לעומתם, הנתבעת 1, פעלה באופן עצמאי, וטיפל בבעיה. לא היתה מחלוקת כי נשכר קבלן, שנתלה על סנפלינג והדביק את אבני הפסיפס בחלק הבניין בכניסה זו היא ממנה שיפוץ זה מכספי דיירי הבניין ללא השתתפות הבניינים השכנים.
7. באשר לגורם אשר עליו לשאת בנזקי התובעת- לא היתה מחלוקת כי 3 הבניינים רשומים כבניין משותף 1 כמו גם כך נרשם בהסכם המכר. יחד עם זאת, מעדויות הצדדים עולה כי הלכה למעשה ובשוטף פעלו 3 הבניינים באופן עצמאי כיחידות נפרדות בתפעול הבניינים כאשר כל בניין מנותק מהבניין השכן. כך למשל, לכל בניין נציגות בית עצמאית, גבייה עצמאית, בעלי מקצוע ונותני שירות אחרים לכל בניין וכד'. גם בעת שפעל בניין 14 לתקן המפגע לא סברו הבניינים השכנים 16 ו- 18 כי עליהם להשתתף בעלות. הדעת נותנת כי ככל שסברו בניינים 16 ו- 18 כי האחריות היא משותפת הרי שהיה עליהם להשתתף בהוצאות שיפוץ בנין 14 כאמור.
8. משקבעתי כי הבניינים הם בבחינת יחידות נפרדות עצמאיות הרי שהאחריות לתיקון נזקי רכב התובעת רובצת לפתחה של הנתבעת 2- הבניין ממנה נפלו חלקי הפסיפס.

התובעת כאמור תמכה תביעתה בחוות דעת שמאי. לא הוגשה חוות דעת נגדית וממילא חוות דעת זו לא נסתרה. בהתאם לכך, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 19,950 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. עוד אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט. סכום זה ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן, יישא בהפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 3 נדחית.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, ד' תמוז תשפ"א, 14 יוני 2021, בהעדר הצדדים.