בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:

1. ביום 25.8.18 נערכה נגד מר אלאפשק עומר (להלן: "המבקש") הודעת תשלום קנס שמספרה 30152767304 (להלן: "הדו"ח"), בגין עבירת מהירות, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").
2. ביום 2.12.20 הוגשה הבקשה מושא החלטתי זו.

טענות הצדדים:

1. לטענת המבקש, ביום 25.10.18 פנה לעורך דין לקבלת ייצוג בתיק דנן, וביום 29.10.18 נשלחה על ידו, באמצעות ב"כ, בקשה להישפט בדואר רשום. המבקש צרף העתק מבקשתו כפי שנשלחה והעתק ממשלוח דבר הדואר. המבקש טוען כי המשיבה טרם השיבה לבקשתו כאמור, ומכאן מוגשת בקשתו.
2. המבקש מכחיש את ביצוע העבירה, ולטענתו, יש בפיו טענות טובות להוכחת חפותו.
3. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי עיון ברישומי המשטרה מעלה כי בגין הדו"ח נשוא בקשה זו כלל לא הוגשה בקשה להישפט, ומשכך, רואים את המבקש כאילו הודה בביצוע העבירה.
4. עוד טוענת, כי מבדיקה באתר דואר ישראל, אין כל נתונים על דבר הדואר הרשום שהציג המבקש.
5. לאור המפורט, המשיבה מבקשת שלא להיעתר לבקשה, וליתן החלטה על בסיס הבקשה והתגובה, ומפנה בעניין זה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם ואח'.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל, והכל כפי שיפורט להלן.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד להישפט, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. בענייננו, המבקש צרף לבקשתו אסמכתא לפיה ביום 29.10.18, פעל לשליחת בקשה להישפט למפנ"א. מספר הדו"ח מצוין על גבי הבקשה להישפט אשר נושאת את תאריך שליחת דבר הדואר, ועל כן, נראה כי הבקשה שהוגשה היא בגין הדו"ח, נשוא בקשה זו. בנוסף, דבר הדואר נושא חותמת דיגיטלית של סניף הדואר המאשרת את משלוח הדואר ביום 29.10.18 – דהיינו, המבקש פעל במסגרת 90 הימים העומדים לרשותו לעשות כן אולם, מסיבה שאינה ברורה, בקשתו לא התקבלה אצל המשיבה. כמו כן, לא נעלמה מעייני טענת המשיבה לפיה באתר דואר ישראל אין כל נתונים על דבר הדואר הרשום שהוצג אולם, יכול וזה לאור חלוף הזמן.
6. יחד עם האמור, לא ניתן להתעלם מפרק הזמן שחלף בין המועד בו בוצעה העבירה והמועד בו הוגשה הבקשה להישפט למפנ"א, לבין המועד בו הוגשה הבקשה דנן - כשנתיים. זאת, כאשר במשך תקופה זו, נמנע המבקש מלהתחקות אחר בקשתו ולבדוק אל מול מפנ"א את סטטוס הטיפול בה. אכן, מצופה ממי שהגיש בקשה להישפט שלא ישקוט על שמריו וימתין מאז נשלחה בקשתו, מבלי לבדוק את סטטוס הטיפול בה אל מול מרכז פניות נהגים ארצי במשטרת ישראל.
7. אציין, כי עת נדרשתי לבקשה זו, עומדת לנגד עיניי החלטתו המנחה של בית המשפט המחוזי, שניתנה על ידי כב' השופטת שלו בעפ"ת 31760-09-20, מדינת ישראל נ' אזברגה, שם נקבע במקרה דומה, כי אין להיעתר לבקשה וכי אין לייחס לאשור משלוח דבר הדואר משקל מכריע. ודוק, מצאתי כי מקרה זה שונה מהמקרה אשר נבחן באותה העת וכי במקרה דנן קיימים הבדלים המצדיקים היענות לבקשה: ראשית, בניגוד למקרה שנבחן בשעתו, במקרה שבפניי הדו"ח לא שולם ולכן דבר זה לא עומד לחובת המבקש, בהתאם להוראות סעיף 229(ח) לחוק ולפסיקה הרווחת. שנית, במקרה שלפניי בנוסף לדבר הדואר שנשלח, צורפה גם הבקשה להישפט, אשר נושאת את מספר הדו"ח ואת תאריך משלוח דבר הדואר (29.10.18). שלישית, הגם שבשני המקרים מדובר בשיהוי ניכר, שם, העבירה נשוא הדו"ח בוצעה בשנת 2016, כשנתיים קודם לעבירה דנן ובמקרה הקודם, לחובת המשיב עמדו דבריו כפי שעלו מהדו"ח, אשר היוו, הלכה למעשה, ראשית ראייה להודאתו בביצוע העבירה. בעניינו, אין כך הם פני הדברים.
8. לטעמי, כאמור, אין לזקוף לחובתו של המבקש את אי רישום הגשת בקשתו במערכת המשטרתית או את העדר הנתונים על דבר הדואר וזאת בשל חלוף הזמן ותקלות אפשריות שקורות.
9. בנסיבות העניין, הואיל ומהאסמכתאות שהוצגו לעיוני, עולה כי המבקש פעל בהתאם לחובה המוטלת עליו, הדו"ח לא שולם ויש תיעוד לבקשה שהוגשה במסגרת סד הזמנים העומד לרשותו ותיעוד לדבר הדואר, הנושא חותמת רשות הדואר ולאור החשש מעיוות הדין שיכול וייגרם למבקש באי היענות לבקשתו, אני סבורה כי אין למנוע מהמבקש לקבל את יומו בבית המשפט אך בשל השיהוי שדבק בהגשת בקשתו דנן, ולו בהתחשב בכך שהעילות הן חלופיות לא מצטברות.
10. יחד עם האמור, לא ניתן להתעלם מהשיהוי שדבק בבקשה דנן, כאמור, כאשר המבקש וב"כ נמנעו מלהתחקות אחר הבקשה ולבדוק סטאטוס הטיפול בה, ולפיכך, מצאתי לנכון להשית על המבקש הוצאות בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו עד ליום 20.2.21.
11. לאור כל המפורט לעיל, לאור התקופה המורכבת בה אנו מצויים, לאור האסמכתאות שצורפו ונסיבות מקרה ספציפי זה, מורה על הארכת המועד להישפט בגין דו"ח 30152767304, כמבוקש.

5129371

54678313המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשפ"א, 29 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.