לפני מספר בקשות/טענות הקשורות זו בזו בטבורן.

האחת, בקשת הנתבע 3 לסילוק על הסף של התביעה נגדו מחוסר עילה.

השניה, בקשת התובע לצירוף צד להליך.

השלישית, בקשת הנתבעות להעברת התביעה לבוררות בהתאם להסכמי ההלוואה.

נתקבלו תשובות הצד שכנגד לטענות שהועלו.

להלן אדון בהן.

הבקשה לסילוק על הסף מבוססת על כך שהתביעה האישית נגד הנתבע 2 נסמכת על סעיף 6 לחוק החברות, עילה המכונה בפסיקה "הרמת מסך", ואולם הנתבע 3 אינו בעל מניות בנתבעות 1 או 2 ומכאן שכתב התביעה אינה מגלה עילה נגדו.

התובע, המודע לצדקת טענה זו מבחינה עובדתית, הגיש בתגובה בקשה לצירוף צד להליך, כאשר הצד המבוקש הוא חברה בשם כ.א.ל נכסים והשקעות בע"מ אשר הנתבע 3 מחזיק ב-44% ממניותיה והיא מחזיקה ב-100% ממניות הנתבעת 2 שמחזיקה ב-100% ממניות הנתבעת 1.

הנתבע 3 התנגד לבקשה לצירוף צד להליך וטען כי יש בצירוף כדי לשנות את עילת התביעה וליצור קונסטרוקציה משפטית חדשה של "הרמת מסך כפולה" וכן טענות עובדתיות חדשות ביחס לנטען בכתב התביעה.

כן העלו הנתבעות את הטענה, שהועלתה כבר בכתב ההגנה, כי אין מקום להידרש לתיקון כתב התביעה מאחר שיש להעביר את התיק לבוררות בהתאם לתניית הבוררות שבהסכמי ההלוואה (סעיף 6 להסכם נספח 1 לכתב התביעה, סעיף 4 להסכם נספח 2 לכתב התביעה).

התובע השיב לטענה זו באומרו כי תחילה פנה לבית הדין ארץ חמדה – גזית, בהתאם לתניית הבוררות, אולם בית הדין משך ידו מעיסוק בתביעות של מלווים נגד "חברות פרפקט" השונות.

להלן החלטת אב בית הדין מיום 29.9.20:

"לכבוד התובעים את חברות פרפקט

שלום רב

בהחלטה העקרונית שהוצאתי קבעתי כי בתי הדין של ארץ חמדה גזית לא יעסקו בהסדר כולל בין המשקיעים והחברות.

בהמשך לכך הוגשה תביעה אישית של אחד המשקיעים כנגד החברות.

לאחר שעיינתי בכתב התשובה של החברה הגעתי למסקנה הבאה:

הנתבעות מודות שכרגע אין להן יכולת לעמוד בהחזר החובות של התובע ושל שאר המשקיעים. במצב כזה, הדרך היחידה לטפל באופן הוגן במחלוקת של התובע והנתבעות היא רק במסגרת הליך כולל שבו כל הנושים יהיו שותפים. כפי שכבר הודעתי, בית הדין לא יעסוק בהליך כולל וממילא, לא יעסוק גם בתביעה זו. כיוון שהחלטה זו מבוססת על מצבן של החברות ולא על הטענות שלהן, הרי שהיא נכונה לכל התביעות נגד החברות, אלא אם כן יוכח אחרת.

לאור כל זאת החלטתי כי בתי הדין של הרשת לא יעסקו בשלב זה גם בתביעות פרטניות להחזר ההלוואות מחברת פרפקט".

התובע טוען כי בית הדין "ביטל את תניית הבוררות" ולכן הסמכות חוזרת לבית המשפט. אין הדבר נכון. כאשר הבורר שנקבע בהסכם מסרב לקבל על עצמו את הבוררות, סעיף 12(א) חוק הבוררות קובע כי יש למנות בורר חליף, אלא אם כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות.

במקרה דנן, הכוונה המשתמעת מהסכם הבוררות הוא כי הצדדים רצו בוררות שתדון בסכסוך לפי דין תורה.

לפיכך יש למנות בורר חליף.

נראה כי נוכח העדר הסולבנטיות של החברות הלוות, התובע מבקש לתבוע אישית את הנתבע 3 בבית המשפט, בחסות סעיף 6 לחוק החברות, כאשר ספק אם קיימת עילת תביעה אישית נגדו לפי דיני הממונות של המשפט העברי – שהוא הדין לפיו הסכימו הצדדים להתדיין.

לפיכך אני מורה על עיכוב ההליך לנוכח תניית הבוררות בהסכמים בין הצדדים.

הצדדים יודיעו מי הבורר החלופי עליו הסכימו, תוך 10 ימים, ואם לא יגיעו להסכמה – ימנה בית המשפט בורר חליף.

ניתנה היום, י' אדר תשפ"א, 22 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.