לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח שנמסר לידי המבקשת ביום 3.2.20 והמייחס לה עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר.

המבקשת טענה כי בעקבות משבר הקורונה שכחה לטפל בדו"ח וכי נזכרה בכך יום לפני הגשת הבקשה כאן שעה שמצאה אצלה את הדו"ח. בנסיבות אלה ביקשה להאריך המועד להישפט ולבטל את תוספת הפיגורים שנצברה.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועד ותירצה את היעדר פועלה בהתפרצות נגיף הקורונה כאשר עמד לרשותה פרק זמן מספיק לפעול במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק. טענה כי המבקשת לא הציגה נימוק המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה. טענה כי העבירה בוצעה לפני התפרצות המגיפה וכי הבקשה הוגשה באיחור ניכר לאחר החזרה לשגרה.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 נדרש לבקשת שפיטה המוגשת באיחור ומפנה לתנאי סעיף 229(ה) בשינויים המחויבים, קרי, שכנוע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובדו"ח שצורף לה, ובתגובת המשיבה אשר התנגדה לבקשה, לא מצאתי טעם המצדיק אי הגשתה של הבקשה להישפט ע"י המבקשת שבפניי במועד. מעבר לכך, גם לא הובאו כל "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230).

המבקשת קיבלה את הדו"ח לידיה במעמד ביצוע העבירה הנטענת ועמד לרשותה פרק זמן של 90 יום להגיש בקשה להישפט כפי שקובע החוק. המבקשת לא הציגה נימוק המצדיק הגשת הבקשה באיחור, כאשר לא מצאתי לקבל את טענתה כי בעקבות הקורונה היא לא יכולה היתה להגיש הבקשה להישפט במסגרת 90 הימים הקבועים בחוק לעניין זה, או כי מצב החרום, בשים לב למשכו והמגבלות במהלכו, מנעו ממנה הגשת הבקשה במועד. עוד יצויין כי הבקשה הוגשה כתשעה חודשים לאחר קבלת הדו"ח וללא קשר לסיום חלותן של מגבלות כאלה או אחרות בגין המגיפה. למעלה מן הצורך יצויין שגם לו הייתי מקבלת את טענתה של המבקש כי בסמוך לחלוף המועד הקבוע בחוק היו מגבלות שהקשו על הגשת הבקשה, הרי שהן חלפו זה מכבר וניתן היה להגיש את הבקשה תקופה ארוכה טרם הגשתה בפועל.

אשר לטענת המבקשת כי שכחה לטפל בדו"ח עד שמצאה אותו במקרה, הרי שכפי שנקבע ביחס לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם, טעות אנוש או שכחה אינה מהווה סיבה מוצדקת לביטול פסק דין (ראו לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז(6) 793).

יצוין עוד כי מעיון בדו"ח עולה כי ב"דברי הנהג" נרשמה תגובתה של המבקשת כדלקמן: "אין לי מה להגיד."

אמנם דחיית הבקשה משמעותה נעילת שערי בית המשפט בפני המבקשת, אך בנסיבות העניין לא מצאתי טעם לזנוח את דיני הפרוצדורה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11):

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים."

לאור כל האמור הבקשה להארכת המועד להישפט נדחית.

בקשה לביטול תוספת פיגורים תוכל המבקשת להגיש למרכז לגביית קנסות.

המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, כ' טבת תשפ"א, 04 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.