בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

רקע

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לתשלום תגמולי ביטוח ופיצוי בגין אובדן הכנסה בסך של 383,279 ₪.
2. אין חולק כי הנתבעת ביטחה מכונת טיאוט שבבעלות התובעת בפוליסת ביטוח ציוד מכני הנדסי (להלן: "המכונה" ו – "הפוליסה", בהתאם לעניין).
3. בהתאם לנטען בכתב התביעה, ביום 4.12.2016 המכונה הייתה מעורבת בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה נגרמו למכונה נזקים, והיא יצאה מכלל שימוש.

התובעת טוענת כי פנתה אל הנתבעת בפעם הראשונה בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח ביום 21.6.2017, ואולם אין כל תיעוד לפניה זו. התיעוד הראשון לפניית התובעת הינו מיום 22.8.2019. בשלב זה שלחה הנתבעת לתובעת שורה של מכתבים בהם דרשה מסמכים נוספים, כאשר בכל מכתב אותו שלחה הנתבעת לתובעת הופיעה הפיסקה הבאה:

"תשומת ליבך כי תביעתך לתגמולי ביטוח מתיישנת בכפוף להוראות הדין, כעבור 3 שנים ממועד האירוע...... הגשת תביעה לחברתנו אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות אלא רק הגשת תביעה לבית המשפט"

(להלן: "פיסקת ההתיישנות").

1. ביום 14.10.2020 שלחה הנתבעת לתובעת הודעת תשלום ובה הודיעה לה כי שילמה לה תגמולי תגמולי ביטוח בסך 165,358 ₪ (נספח ג' לבקשה - להלן: "הודעת התשלום"). פיסקת ההתיישנות הופיעה גם בהודעה זו, כאשר בנוסף, בכותרת ההודעה הופיעה הפיסקה "מבלי לפגוע בזכויות ומבלי לפגוע בטענת התיישנות".
2. התובעת טוענת כי התשלום שבוצע הינו חלקי בלבד וכי היא זכאית לתגמולי ביטוח נוספים. לפיכך היא הגישה, ביום 6.12.2020, לבית המשפט את התביעה דנא, שעניינה ביתרת תגמולי הביטוח המגיעים לה לטענתה, וכן פיצוי בגין אובדן הכנסה.

טענות הצדדים

1. אין חולק שבמועד הגשת התביעה לבית המשפט (6.12.2020) חלפו למעלה משלוש שנים מיום קרות האירוע (4.12.2016). לפיכך, לטענת הנתבעת, בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") התביעה התיישנה ודינה להידחות.
2. על כך השיבה התובעת כדלקמן:
3. התביעה הוגשה נגד הנתבעת גם בעילות לבר ביטוחיות שלגביהן תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים.
4. מועד תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות הוא ביום 24.6.2020 - המועד שבו ניתן פסק דין בתביעת שיבוב שהגישה מבטחת צד ג' נגד נהג התובעת והנתבעת בגין אירוע התאונה מושא התביעה. לטענת התובעת, כל עוד תביעת השיבוב הייתה תלויה ועומדת ושאלת האחריות טרם הוכרעה, טרם התגבש רכיב הכרחי בעילת התביעה. בשלב זה לא היה מקום להגיש את התביעה נגד הנתבעת שכן יתכן וכלל לא היה צורך בתביעה כזו.
5. הנתבעת הודתה והכירה בקיום זכותה של התובעת לקבלת תגמולי ביטוח במכתבים מתאריכים 19.12.2019 ו-14.10.2020. בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה (19.12.2019 או 14.10.2020). לפיכך, במועד הגשת התביעה טרם חלפו 3 שנים והתביעה טרם התיישנה.

בנסיבות אלה אף נטען כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעת הועלתה בחוסר תום לב.

1. הנתבעת הטעתה את התובעת בכל הנוגע לשוויה של המכונה ורק בחלוף למעלה מ-3 שנים ממועד האירוע, מצאה לנכון לשלם לתובעת תגמולי ביטוח בסכום נמוך משוויו של המכונה. בנסיבות אלה ובהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, טענה התובעת כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הינו מיום הודעת התשלום - 14.10.2020.
2. הנתבעת לא עמדה בדרישה הקבועה בסעיף 31 א(ב) לחוק חוזה הביטוח ליידע את המבוטח לגבי תקופת ההתיישנות ועל המשמעות של סיום תקופת ההתיישנות.
3. בתגובתה טענה הנתבעת כי מערכת היחסים בין הצדדים נובעת אך ורק מחוק חוזה הביטוח, ולפיכך חל ההסדר המיוחד שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הקובע תקופת ההתיישנות של שלוש שנים ממקרה הביטוח.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את טענת התובעת שלפיה תקופת ההתיישנות החלה רק עם סיום ההליך בתביעת השיבוב. לא היה כל צורך להמתין להכרעה בתביעת השיבוב והתובעת יכולה הייתה כבר במועד קרות התאונה לדווח עליה לנתבעת, לקבל אומדן של הנזק ואת תגמולי הביטוח.

הוא הדין אף בנוגע לטענת התובעת להודאה בזכות. לטענת הנתבעת, לא מתקיימת בענייננו הודאה בזכות שכן בכל התכתובות עם התובעת העלתה הנתבעת טענת התיישנות ובהקשר זה הפנתה לסיפא סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מה עוד שהודאה בזכות היא הודאה בכל מרכיבי תביעת הביטוח, ואילו הנתבעת חלקה על גובה הנזק. תשלום סכומים שאינם שנויים במחלוקת לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב, אינם מהווים הודאה בזכות.

הנתבעת סבורה כי אף הטענה להטעיה דינה להידחות. לטענתה, עם קבלת הדרישה המאוחרת היא פעלה ביעילות, מהירות והגינות וכן שילמה לתובעת תגמולי ביטוח וזאת לפנים משורת הדין ועל אף התנהגות קלוקלת מצד התובעת.

אשר לסעיף 31 א(ב) לחוק חוזה הביטוח אליו הפנתה התובעת, הרי שהוא לא היה בתוקף בעת פניית התובעת לקבלת תגמולי הביטוח ומכל מקום הנתבעת עמדה בהוראות סעיף זה.

דיון והכרעה

1. השאלה הראשונה שבה יש להכריע היא - האם בפנינו תביעה ביטוחית בלבד או שמא קיימות עילות לבר ביטוחיות. זאת בשל קיומו של הסדר מיוחד בחוק חוזה הביטוח לעניין תקופת ההתיישנות והמועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות.
2. כידוע, בהתאם לדין ההתיישנות הכללי עילת תביעה מתיישנת תוך 7 שנים (בתביעה שאינה במקרקעין – סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות) והמועד למניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא ביום שבו עילת התביעה נולדה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

בתביעות לתשלום תגמולי ביטוח חל הסדר ספציפי. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח נקבע כי:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח...".

הוראה מיוחדת זו סוטה מדין ההתיישנות הכללי בשני עניינים מהותיים: הראשון, תקופת ההתיישנות - שלוש שנים במקום שבע שנים. השני, מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות - מרוץ ההתיישנות מתחיל כבר במועד התרחשותו של מקרה הביטוח ואילו כאמור לפי הדין הכללי מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות, הוא "היום שבו נולדה עילת התביעה" (ספרו של המלומד אליאס דיני ביטוח, מהדורה שלישית (2016, עמ' 1526)).

1. ההבחנה בין עילת תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, לבין עילת תביעה לבר ביטוחית אינה קלה. יש לבחון כל מקרה לגופו של עניין.

בספרו הנ"ל של אליאס נאמר כי:

"תביעת ביטוח שאינה מגלה, על פניה, תשתית עובדתית לקיומה של עילה לבר ביטוחית, כפופה לדין ההתיישנות המיוחד שבסעיף 31 לחוק. בהקשר זה צוין כי הגדרת התביעה כתביעה "כספית", אינה סותרת את העובדה שהעילה המונחת בבסיסה היא עילה ביטוחית שעניינה תשלום תגמולי ביטוח... במילים אחרות, כאשר התביעה נסמכת בעיקרה על חוזה ביטוח, המבוטח לא יורשה לעקוף את תקופת ההתיישנות המקוצרת באמצעות מתן לבוש לבר ביטוחי לעילת התביעה" (עמ' 1563-1562).

1. בענייננו, סבורני כי המדובר בתביעה ביטוחית בלבד. אמנם בכתב התביעה טענה התובעת גם לעילות מדיני הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט (סעיף 13 לכתב התביעה) ואף עתרה לפיצוי בגין אובדן הכנסה מעבר לתגמולי ביטוח (סעיפים 18-19 לכתב התביעה), ואולם כל אלה קשורים בקשר הדוק לפוליסת הביטוח עליה מושתתת התביעה. הטענה המרכזית היא אי תשלום תגמולי הביטוח במלואם בהתאם לפוליסת הביטוח, ומכאן אף נטענה זכותה של התובעת לסעדים המבוקשים. נוכח האמור, סבורני כי השימוש בעילות הנוספות הינו מלאכותי ונועד לעקוף את ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.
2. השאלה השניה בה יש להכריע היא האם התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים מהמועד שבו קרה מקרה הביטוח.

בפסיקה נקבע כי לעניין סעיף 31 הנ"ל, המועד בו קרה מקרה הביטוח הוא מועד התאונה (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (21.5.2008)). לפיכך, בענייננו, המועד הקובע הוא מועד קרות התאונה שבה ניזוקה המכונה המבוטחת (4.12.2016). זהו המועד שבו החל מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 31.

כאמור, התביעה דנא הוגשה ביום 6.12.2020.

מכאן, שבעת הגשת התביעה חלפו למעלה משלוש שנים ממקרה הביטוח, ולכאורה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

1. השאלה השלישית שבה יש להכריע הינה תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות על התביעה. כאמור, התובעת טענה כי מרוץ ההתיישנות החל במועד הודעת התשלום - 14.10.2020. על פי הנטען, עצם ביצוע התשלום וכן הודעת התשלום מהווים הודאה בקיום זכות המאריכה את תקופת ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

1. בפתח הדברים נזכיר שהפסיקה קבעה כי הוראות ההתיישנות המיוחדות של חוק חוזה הביטוח כפופות לחריגי הארכת תקופת ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות. בעניין זה ר' ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד מ"ח (3) 441 (23.3.1994) שם נאמר:

"יש גם לזכור כי תקופת ההתיישנות בת השלוש שנים עשויה להתארך בנסיבות שבהן מורה על כך חוק ההתיישנות ... הוראות חוק ההתיישנות ממשיכות, כאמור, לחול על תקופת ההתיישנות המקוצרת, הקבועה בסעיף 31".

1. הנטל להוכיח קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 9 מוטל על הצד המבקש להסתמך עליו, דהיינו על המבוטח (ראו ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן, פ"ד מד (1) 278, 283 (22.1.1990).

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע שני תנאים לתחולתו. תנאי צורני ותנאי מהותי.

מבחינה צורנית על פי לשון הסעיף, על ההודאה להיות בכתב או בפני בית המשפט.

מבחינה מהותית נדרש כי:

"הודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע'. כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות"

(ע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (1.4.1996).

ועוד ראה ע"א 9111/15 מרגלית ש.א. רכב בע"מ נ' מ"י (31.10.2017) בו נקבע, בהמשך לפסק הדין בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (22.6.2008)), כי:

"הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע"

(הדגשות שלי - ר.א.).

ועוד קודם לכן קבע כב' השופט עמית בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ פ"ד ס"ה (2) 635 (19.4.2012) כי:

"סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסויים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע"

(פיסקה 30 לפסק הדין).

בפסק הדין בעניין רובאב הנ"ל, נידונה התכתבות ענפה בין הצדדים. התובעת טענה כלפי הנתבעות כי הן מפרות את ההסכם ביניהן בנוגע לרישומו של הנכס בלשכת רישום המקרקעין. הנתבעות הרגיעו את התובעת בכתב והסבירו לה כי הליך הרישום מתעכב, ובכוונתן להשלימו בהקדם, אך לא הודו בזכותה של התובעת לפיצוי כספי בגין העיכוב.

בבית המשפט המחוזי נקבע שעקב אי ההודאה בזכות התובעת לסעד כספי - סעיף 9 אינו חל.

בבית המשפט העליון התוצאה התהפכה.

"בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי "זכות התובע" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הזכות הנזכרת בסעיף 2 לחוק: הזכות המהותית-מושגית-ראשונית של התובע לקיום החוזה. על כן אין הנתבע חייב להודות בזכות קונקרטית של התובע לקבל סעד מסוים הנגזר מאותה זכות מהותית כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. די שיודה בקיומה של הפרה חוזית המצמיחה את הזכות הקונקרטית הנתבעת, כדי שיוחל במניינו של מרוץ ההתיישנות מחדש באשר לכל הסעדים הנובעים מהזכות המושגית. באותו מקרה נקבע כי הודאת הנתבעת בהפרת ההסכם איפסה את מרוץ ההתיישנות לתביעה לפיצוי בגין הפרתו. הלכה זו משמיעה שיש לבחון בכל מקרה לגופו האם הסעד הנתבע (הזכות הקונקרטית-שניונית) נובע מהזכות שהנתבע הודה בה. בעניין רובאב הזכות לפיצוי בגין ההפרה נבעה ישירות מההודאה בהפרה. אולם אין הכרח שכך יהיה באשר לכל סעד שייתבע בגין הפרת חוזה"

(חבקין, התיישנות (מהדורה שניה, 2021) עמ' 288, הדגשה שלי – ר.א.).

כלומר, ההלכה אותה יש לחלץ מהלכות מרגלית ורובאב היא כי הודאה בזכות צריכה להיות כזו שמקפלת בתוכה הודאה שלמה, מפורטת וברורה הן בעובדות והן בכך שעובדות אלה מצמיחות זכות משפטית לתובע. הפטור היחידי שניתן הוא ביחס לסעד. ככל שהנתבע מודה בעובדות אלה יראו אותו ככפוף לסעיף 9 הנ"ל, גם אם לא הודה בסעד.

דא עקא, אף לחריג זה קיים חריג. בהתאם לסיפא סעיף 9 הנ"ל, ככל שההודאה כוללת טיעון להתיישנות – לא יראו בהודאה ככזו המקיימת את סעיף 9.

1. מן הכלל אל הפרט.

כאמור לעיל, התובעת טענה כי ביצוע התשלום החלקי של תגמולי הביטוח ביום 14.10.2020, בהתאם להודעת התשלום, מהווה הודאה בזכות כאמור.

ככלל, היה מקום לשמוע טענה זו שכן סעיף 9 קובע באופן מפורש, כפרשנותו על ידי בית המשפט העליון, כי לצורך תחולתו אין חובה להודות בסעד. לכן בהחלט ניתן לאמר, לכאורה, כי תשלום תגמולי ביטוח חלקיים מהווה הודאה בזכות התובעת לתגמולי ביטוח בגין מקרה הביטוח הנידון, מחמת שהוא מהווה "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות", כלשון ההוראה.

אילו בכך היו מתמצים פני הדברים ניתן היה לקבוע כי הודעת התשלום והתשלום על פיה איתחלו את מירוץ ההתיישנות, ועל כן יש לברר את התביעה לגופה.

דא עקא, כאמור לעיל, על הודעת התשלום מופיעה באופן מפורש פיסקת ההתיישנות. לא זו אף זו - בכותרת הודעת התשלום צוין באופן מפורש כי התשלום מתבצע "מבלי לפגוע בטענת התיישנות".

כאמור לעיל, בהתאם ללשון סעיף 9 לחוק ההתיישנות - מקום שלהודאה בזכות נלווה טיעון התיישנות, הרי שההודאה בזכות, גם אם הושמעה - נשללת.

במאמר מוסגר אציין כי התובעת אף טענה כי יש לראות במכתב מיום 19.12.2019 כהודאה בזכות. המדובר במכתב טכני העוסק בדרישה להמצאת מסמכים לצורך בירור פנייתה של התובעת, אשר כולל גם הוא פיסקת התיישנות, וכבר נפסק - כי אין לראות בדרישה מסוג זה משום הודאה בקיומה של זכות (ראו ספרו הנ"ל של אליאס, עמ' 1541).

לפיכך, דין הטענה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, להידחות.

זאת ועוד, בנסיבות בהן העלתה הנתבעת טענת התיישנות בתכתובת עם התובעת, ממילא נדחית טענת התובעת לחוסר תום לב.

1. אשר לטענת הנתבעת בנוגע להשעיית מרוץ ההתיישנות בגלל התנהגות פסולה לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הרי שמדובר בטענה עובדתית הטעונה הוכחה. על התובעת, המבקשת להאריך את תקופת ההתיישנות, היה לצרף לתשובה מטעמה תצהיר המפרט טענה זו ואולם היא לא עשתה כן ועל כן לא הונחה תשתית עובדתית מינימאלית להוכחתה. מעבר לכך אוסיף כי התובעת לא פירטה בתביעתה מהי בדיוק אותה התנהגות פסולה ותרמיתית אותה היא מייחסת לנתבעת. השמעת טענות בעלמא ללא פירוט עובדתי אין די בה. בהקשר זה נקבע בת"א (מחוזי- חיפה) 37881-04-18 עזבון המנוח אסעד מחמוד שלאעטה ז"ל נ' קרן קיימת לישראל (28.9.2020):

"כי נטל ההוכחה לשכנע כי התקיימו התנאים להשעיית מרוץ ההתיישנות מוטל על שכמי התובעים ולא די בהעלאת טענה בעלמא ... העלאת השערות וחשדות אינה תחליף לראיות."

1. בדיון מיום 19.7.2021 טענה התובעת כי הנתבעת לא עמדה בדרישת סעיף 31א (ב) ליידע אותה על אודות תקופת ההתיישנות וכן המשמעות של סיום תקופת ההתיישנות. בתגובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה לאחר הדיון האמור, לא חזרה התובעת על טענה זו ויש לראותה כטענה שנזנחה. למעלה מהצורך, דין הטענה להידחות אף לגופה שכן סעיף 31א לחוק חוזה הביטוח כפי שתוקן בתיקון מס' 11 נכנס לתוקפו רק ביום 27.11.2020 (ספרו הנ"ל של חבקין, עמ' 545).

סוף דבר

1. ער אנוכי להלכה כי לא בנקל ידחה בית המשפט תובענה על הסף, וכי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו רק במקרים יוצאי דופן. כמו כן, ער אנוכי להלכה רבת השנים כי מקום שטענת סף, ובמיוחד טענת התיישנות, טעונה בירור עובדתי, ולו שולי, הרי שעל בית המשפט להעדיף את הבירור העובדתי על פני סילוקה של התובענה על הסף.

ואולם, כאשר בית המשפט מגיע לכלל מסקנה ברורה כי שום בירור עובדתי לא יועיל וכי המדובר בתובענה בעלת כרטיס לכיוון אחד, היינו שכל האפשרויות מובילות אך ורק לתוצאת דחייתה של התובענה, חובתו היא לדחות את התביעה, על מנת למנוע דיוני סרק.

מעבר לנדרש אוסיף כי תמהתי ביני לביני האם ביצוע התשלום ביום 14.10.2020 אינו מהווה הסכמה של הנתבעת להארכת תקופת ההתיישנות ביחס לעילת התביעה דכאן, כאמור בסעיף 19 לחוק ההתיישנות, עד לתקרה הקבועה בחוק ההתיישנות.

טענה זו לא נטענה ועל כן לא אביע עמדה ממשית ביחס אליה.

מכל מקום, בפסק הדין בבר"ע (מחוזי-תל אביב) 1058/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כור מתכת בע"מ (21.8.2006), נידונה מערכת עובדתית שבה הסכימו המבטחת והמבוטחת למנות מומחה ביחס לדרישת הנזקים אף שתקופת ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח חלפה. לאחר הגשת התביעה לבית המשפט נטען כי ההסכמה המוקדמת למינוי המומחה משמיעה הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 19. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו תוך שהוא קובע כי:

"במקרה שלפנינו לא התקיים אף אחד מהתנאים המנויים. מבין המסמכים השונים אשר צירפה המשיבה לא מצאנו ולו רמז לקיומו של חוזה בין הצדדים להארכת תקופת ההתיישנות. חוות הדעת של המומחה ומכתביה של המערערת למשיבה אינן מתייחסות לנושא תקופת ההתיישנות אלא לכל היותר עוסקות בעניין חבותה של המערערת למשיבה על פי פוליסת הביטוח. משלא צוינה כל התייחסות לעניין ההתישנות לא ניתן להסיק את גמירות הדעת הנחוצה מצידם של שני הצדדים להארכת התקופה. גמירות דעת מסוג זה נחוצה להוכחתו של כל חוזה, קל וחומר כאשר נדרש באופן מפורש כי החוזה יערך בכתב ויהיה חתום בנפרד משאר סעיפי הפוליסה."

1. נוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעת בסך של 15,000 ₪.

ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד תוך 60 ימים.

ניתן היום, ה' חשוון תשפ"ב, 11 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.