לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בקשר להודעת תשלום קנס מס' 1273126-3-5 שנרשמה ביום 16/08/2018 לרכב מ.ר 75-002-59.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, מצאתי לדחות את הבקשה מהנימוקים שיפורטו להלן.

המבקש טען כי ביום 08/03/2020 או בסמוך לכך קיבל דרישה לתשלום חוב על פי פקודת המיסים גבייה, הנוגעת לעבירה על חוק עזר עירוני שבוצעה באמצעות רכב מ.ר 75-002-59 ביום 16/08/2018.

המבקש טען בבקשתו כי הודעת תשלום הקנס ו/או התראות נוספות לא התקבלו במענו מעולם. לבקשתו צירף כנספח 1, מכתב תשובה מדואר ישראל המפרט כי הודעת תשלום הקנס שנשלחה אליו ביום 17/01/2019, הוחזרה לשולח בתאריך 24/06/2019 בציון הסיבה "לא נדרש".

המבקש טען כי הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה בעקבות אי מענה מצד המשיבה לבקשתו לבטל את הודעת הקנס הנדונה.

כפי העולה מתגובת ב"כ המשיבה, העבירה בגינה נרשם הדו"ח למבקש הינה עבירה של רכב המפריע או המעכב את התנועה על פי חוק העזר, ועל כן טענתו של המבקש כי חנה עם כרטיס חניה במקום בו לא היה כל סימון האוסר חניה, איננה רלוונטית לעבירה זו (ראה נספח א' לתגובת ב"כ המשיבה).

הבקשה המעלה גרסה עובדתית אינה נתמכת בתצהיר לתמיכה בגרסה זו. הדרישה בדין לצירוף תצהיר אינה דרישה בעלמא, שכן על פי ההלכה הפסוקה הדיון בבקשות לביטול הרשעה, על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "החוק"), מוכרעות ככלל ללא דיון במעמד הצדדים, כאשר על המבקש לצרף תצהיר ואת כל האסמכתאות לבקשה, ודיון במעמד הצדדים יתקיים רק במקרים חריגים. לפיכך, דין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.

לצורך הוכחת חזקת המסירה די למשיבה להוכיח שמסרה את הודעת תשלום הקנס לדואר ישראל למשלוח. בהתאם לסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (להלן: "התקנות"), אין חובה על המשיבה להמציא אישורי מסירה חתומים על משלוח הודעות קנס (ראה נספח ב' לתגובת ב"כ המשיבה).

יתר על כן, המבקש צירף לבקשתו כנספח 1, מכתב תשובה מדואר ישראל העולה ממנו כי הודעת תשלום הקנס שנשלחה אליו הוחזרה לשולח, דהיינו למשיבה, בציון הסיבה "לא נדרש".

המבקש לא עמד בנטל לסתירת "חזקת המסירה". ההלכה הפסוקה היא שטענה סתמית של המבקש, אשר אינה נתמכת בתצהיר המפרט פירוט מינימלי והתייחסות לדו"ח, כאילו "לא קיבל" את הדו"ח, אינה יכולה להרים את נטל השכנוע המוטל עליו ואין בה כדי לסתור את "חזקת המסירה".

על כן, יש לראות את המבקש כמי שהומצא לו הודעת תשלום הקנס כדין.

המועד להגשת בקשה לביטול הרשעה על פי הוראת סעיף 130(ח) לחוק, הינו תוך 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין או מהמועד שנודע לו על ההרשעה.

בעניינו, הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה בחלוף 30 הימים מהיום שנודע למבקש על ההרשעה. על פי הנאמר בסעיפים 1 ו- 2 לבקשתו, המבקש מודע להודעת תשלום הקנס כנגדו לפחות מחודש מרץ 2020. המבקש פנה אל המשיבה בחודש מרץ 2020 וקיבל מידע אודות הודעת תשלום הקנס. על כן, דין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.

על פי סעיף 229(א) לחוק, לאחר שנשלחה אל המבקש הודעת הקנס, יכול היה להגיש בקשה לביטול הקנס בתוך 30 ימים, או להגיש בקשה להישפט בתוך 90 ימים, אולם מועדים אלו חלפו זה מכבר. משלא פעל המבקש באחת מהדרכים הקבועות בסעיף 229 לחוק, הפכה הודעת תשלום הקנס לגזר דין חלוט והחל להינקט בגינה הליכי גביה על פי פקודת המיסים גביה.

באשר לטענתו של המבקש כי לא קיבל התראות נוספות במענו. על פי תגובת ב"כ המשיבה, ביום 01/12/2020 הגיע גובה מס לביתו של המבקש בכדי לבצע פעולת עיקול בכתובתו המעודכנת במשרד הפנים ואשר אותה הכתובת אותה ציין המבקש בכותרת בקשה זו.

על פי הערות המעקל, המבקש אינו היה מעוניין לשלם את חובו (ראה נספח ג' לתגובת ב"כ המשיבה).

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יגרם למבקש כל עיוות דין, שכן טענת הגנתו היחידה אשר לא נתמכה בתצהיר מספק ו/או בבדל אסמכתא, היא כי לא קיבל מעולם את הודעת תשלום הקנס.

המבקש לא טען בבקשתו שלא החזיק ברכב במועד ביצוע העבירה ולא הכחיש את עצם ביצועה, אלא רק טען כי מדובר בדו"ח חניה בלתי מוצדק מהסיבה שחנה במקום עם כרטיס חניה וכי לא היה כל סימון האוסר חניה במקום. טענה זו כפי שצוין לעיל, אינה מהווה הגנה, שכן הרכב עמד באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה המהווה עבירה בניגוד לחוק העזר.

לאור המפורט לעיל, למבקש אין כל טענת הגנה נגד ההרשעה ואף מטעם זה אין להאריך המועד להישפט, שכן לא הראה סיכויי הגנה כנגד ההרשעה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ו' טבת תשפ"א, 21 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.