1. לפניי בקשה נתבע 1 (להלן: "המבקש") להורות לתובע ( להלן: "המשיב" ) להפקיד ערובה כספית להבטחת הוצאותיו בסיום ההליך. עסקינן בתביעת נזקי גוף שהוגשה מכוח פקודת הנזיקין בגין תאונת עבודה מיום 1/4/2014 במסגרתה נפגע המשיב, יליד 23/4/1981, כיום בן 41 המתגורר ברשות הפלסטינית. זה המקום לציין כי בשלב מאוחר יותר אוחדה תביעה זו של הניזוק העיקרי עם תביעת המל"ל שהוגשה כנגד נתבע 2. (בעלי הבית בו נפגע המשיב).
2. אין מחלוקת כי המבקש הנו מעסיקו המשיב, דבר שהתברר ונקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה מיום 23/11/17.
3. לטענת המבקש, המשיב לא הוכיח כי עבד בישראל בזמנים הרלוונטיים מכוח היתר עבודה כדין, דבר המתכתב על נתוני השתכרותו שאף הם לא מוכחים. משכך, לטענת המבקש, יש לחשב את שכרו של המשיב לפי שכר ממוצע במקום מגוריו ברשות, ומכאן שתביעתו נבלעת בגמלאות המל"ל.
4. עוד טוען המבקש כי המשיב מציין בתצהירו במפורש בדבר מצבו הכלכלי הרעוע, דבר שמעלה ספק רב בדבר יכולתו לשלם את הוצאות ההליך לטובת המבקש וזאת ככל שהתביעה תידחה כנגדו. המבקש מפנה בבקשתו לפסיקה הנהוגה בכל הנוגע לתושבות חוץ, ולמקום מגוריו של המשיב שגם להם יש לתת את הדעת. לטענת המבקש, הנו עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפסיקה.
5. מנגד, טוען המשיב, כי חיובו בתשלום ערובה בעת הנוכחית עלול לסכל את זכות הגישה שלו לערכאות. לטענתו, כיום אין מחלוקת עוד בדבר היריבות המשפטית בינו לבין המבקש בכל הנוגע ליחסי עובד-מעסיק, ולנוכח העובדה כי התאונה מושא תביעה זו ארעה בעת עבודתו של התובע בישראל (שיפוץ דירה בבני ברק), הרי שטענתו בדבר כניסה לישראל שלא כדין מהווה למעשה "חרב פיפיות" כנגדו. לטענת המשיב, המבקש לא טען דבר בבקשתו לגבי סיכויי התביעה, דבר האומר דרשני. באשר לעניין השתכרותו בישראל, טוען המשיב כי יוכיח לפני בית המשפט כי השתכר סך של 350 ₪ ליום ואין לקבוע מסמרות בעניין זה טרם שמיעת העדים. עוד טוען המשיב, כי ההליך מצוי בשלב מתקדם לאחר הגשת הראיות, ומכאן שהבקשה נגועה בחוסר תום לב של המבקש.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. אפרט טעמי בקצרה: סמכות בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע במקרה שהתביעה תידחה, מצויה בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט - 2018 (להלן: "התקנות"). תקנה זו החליפה את קודמתה, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 והפסיקה שהצטברה ביחס לתקנה הישנה ,שרירה וקיימת גם ביחס לתקנה החדשה (רע"א (מחוזי חי') 10030-05-22 ניר שובר נ' אורן בוקור (30.06.2022)).
2. התקנה אינה מפרטת מהם הקריטריונים או השיקולים אותם שומה על בית המשפט לשקול בבואו לדון בקשה מעין זו, אך בהתאם להלכה הפסוקה על בית המשפט לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין זכות הנתבע למנוע הגשת תביעות סרק נגדו וכן להבטיח הוצאותיו במידה והתביעה כנגדו תידחה (ראו למשל ת"א 66793-01-22 מדינת ישראל נ' בוברוף (6.9.22)).
3. במסגרת האיזון, על בית המשפט לתת משקל למצבו הכלכלי ומקום מגוריו של התובע, ולהערכת סיכוייה של התביעה להתקבל (ראו: רע"א 3601/04 לין ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל מנהלת ההגירה/ משטרת ישראל (18.10.2007) ; רע"א 2310/10 והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל האפוטרופוס לנכסי נפקדים (27.06.2010) להלן:עניין אבו קבע)).
4. מצבו הכלכלי של המשיב- כפי שנקבע בפסיקה, על המבקש הפקדת ערובה להוצאות, מוטל הנטל להראות כי קיים חשש לעניין יכולת הפירעון של המשיב, במקרה שתידחה התביעה. אין די בעובדה שהמשיב נמצא במצב כלכלי קשה בכדי לחייבו בהפקדת ערובה ( ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.07.2008); רע"א 321/07 רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא (21.08.2007)). עם זאת, על בית המשפט להתייחס לחשש שתובע המצוי בקשיים כלכליים לא יוכל לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך; מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שהטלת ערובה עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות של התובע, ותמנע ממנו לממש את זכות התביעה הנתונה לו (ראו רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 (13.11.2014)). ולענייננו, המשיב טוען בתצהירו כי שרוי "במצב הכלכלי הקשה אליו נקלעתי" ומשכך, דבריו אינם סותרים ואף מחזקים את טענת המבקש בבקשתו בכל הנוגע לתנאי זה. (ראו סעיף 15 בתצהיר התובע).
5. מקום מגוריו של המשיב- אין מחלוקת כי המשיב תושב הרשות הפלסטינית ומתגורר בשכם. על-פי הפסיקה הנוהגת, דינם של תושבי הרשות זהה לדינם של תושבי חוץ בכל הנוגע לבחינת סוגיית הפקדת ערובה להוצאות, וזאת לאור הקשיים האפשריים באכיפת פסקי דין של בתי המשפט בישראל בתחומי האזור. אפנה בעניין זה לרע"א 8575/14 אשרף עזיז גודה חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014). ודוק, בפסקאות 12-14 לפסה"ד זה, נקבע כי יש לייחס לנתון זה משקל אף גבוה יותר ביחס לסיכויי ההליך להתקבל, כל עוד התובע, המתגורר בשטחי הרשות, לא הצביע על נכס שממנו יוכל הנתבע להיפרע בתחומי ישראל (ראו לעניין זה גם רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 (2004) ; רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (13.11.2014)).
6. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ארנון דראל) התייחס לעניין זה אך לאחרונה, ברע"א 3884-09-21 פלוני נ' גלעד פיסו ואח' (14/10/21) וקבע: " בין המקרים שבהם יטיל בית המשפט ערובה כזו הוא כאשר התובע הוא תושב חוץ או תושב האזור, וזאת בהינתן הקושי בגביית סכום ההוצאות במקרים שבהם התביעה אינה מתקבלת". תגובתו של המשיב שותקת בעניין זה. המשיב אינו מתייחס כלל בבקשתו לנכסים בישראל או במקום אחר, חסכונות או כספים העומדים לרשותו שיעמדו לרשותו בעת הצורך. דברים אלו מעמידים בסימן שאלה את אפשרות גביית הוצאות משפט שעלולים להיפסק לחובת המשיב, ככל שתביעתו תידחה.
7. סיכויי ההליך- צודק המשיב בתגובתו כי המבקש אינו מתייחס באופן ישיר לסוגיית האחריות. בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, אומר כבר עתה כי על פניו בשים לב לנסיבות התאונה בהן קרס קיר הבית על התובע במהלך ביצוע עבודות שיפוץ באתר העבודה, דומה כי סוגיית החבות דווקא חזויה כנוחה מבחינת התובע. בכל מקרה, סוגיה זו ממילא טעונה ברור עובדתי ועתידה להתברר במסגרת שמיעת הראיות. הקושי במקרה דנן נעוץ לא בשאלת החבות אלא בשאלת הנזק בשל הסיכון הטמון מבחינת התובע של בליעת נזקיו בגמלאות המל"ל בכל הנוגע לחלקו של המבקש, הוא הנתבע 1, מעסיקו ישיר של התובע, אשר ככזה, אינו מחוייב לשאת ב- 25% מהנזק על חלוק בחבות, במקרה של בליעה בגמלאות המל"ל.
8. במסגרת זו, גורס הנתבע 1 בבקשתו כי גם אם יצלח התובע לעבור את משוכת האחריות ויוכיח תביעתו, בכל מקרה, צפויה תביעתו להיבלע בתגמולי המל"ל המסתכמים בסך של 384,000 ₪. (ראו תחשיב הנזק מטעם המל"ל-התובע 2). טענה זו, מתכתבת עם ההחלטה שחתמה את הדיון מיום 30/5/22, במסגרתה פרטתי את הקושי בו נתקל בית המשפט בניסיונו להכין הצעת פשרה מושכלת על רקע היעדר נתוני השתכרות כלשהם (תובע בן 33 במועד התאונה ובן 40.5 כיום ללא כל נתון השתכרות). בנסיבות אלו, לא היה מנוס מהעברת התיק למסלול של הגשת ראיות. עיון בראיות התובע מעלה כי לא צורפה ראיה אובייקטיבית כלשהי לכושר השתכרותו של המשיב בכלל, או בישראל בפרט, הנאמד לשיטתו על סך של 10,000 ₪ בחודש. אין חולק כי התובע או מי מהעדים מטעמו, לא צירפו נתוני השתכרות כלשהם לתצהיריהם. הטענה לבסיס שכר זה, סומכת ידיה על חישוב אריתמטי לפי שכר יומי של 350 ₪ כפול 30 ימים שיש בכל חודש נתון (כולל סופי שבוע) . מעיון בטופס התביעה למל"ל עולה כי אמנם ציין שם התובע שכר של 350 ₪ ליום, אולם גם אם נצא מתוך הנחה כי זהו השכר שהשתכר אצל הנתבע 1, הרי שעבד בשרותו יום אחד בלבד, הוא יום התאונה (תחילת עבודה 1/4/14 וראה גם סעיף 7 לתצהיר התובע). כך או כך, סבורתני כי בשלב זה ועד שהתובע יבסס כדבעי טענתו לכושר השתכרות לפי בסיס השכר לו טוען אותו השתכרו בישראל לטענתו, יש ממש בטענת המבקש בדבר סכנת הבליעה "המרחפת מעל פני התיק", וזאת מלי לקבוע מסמרות לכאן או לכאן.
9. לסיום הדברים, מצאתי להתייחס גם למועד בו הוגשה הבקשה. צודק התובע כי הבקשה הוגשה לאחר שהוגשו ראיותיו. עם זאת, עוד במעמד הדיון האחרון שמר הנתבע 1 זכותו לעשות כן לאחר הגשת ראיות התובע על מנת לבדוק אם הלה צירף נתוני השתכרות שיש בהם להוכיח גרסתו לבסיס השכר הנטען אשר כידוע מהווה את הנתון על בסיסו נערך חישוב ראשי הנזק של הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד. משכך, לא מצאתי כאן כל איחור בהגשת הבקשה, מה גם שדווקא התובע הוא מי שאיחר בהגשת תגובה לבקשה, אשר כאמור הוגשה בחלוף 20 יום ורק לאחר שהנתבע 1 עתר בבקשה למתן החלטה בהיעדר תגובה. לא למותר לציין כי משהוגשה התגובה, הגם אם באיחור, היא בהחלט נלקחה בחשבון במסגרת החלטה זו הניתנת לגופה ולא במעמד צד אחד בהיעדר תגובה כפי שביקש הנתבע 1 מבית המשפט לעשות בבקשתו מהיום.

סוף דבר

1. סבורתני כי די בדברים אלו כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה.
2. לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, באיזון בין האינטרסים של הצדדים: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות, מאידך גיסא, מצבו הכלכלי של התובע והיותו תושב חוץ המתגורר ברשות, באתי למסקנה, כי ראוי לחייבו בערובה להבטחת הוצאות הנתבע 1, מעסיקו הישיר, אולם באופן מדוד על מנת שלא ינעלו בפניו שערי בית המשפט.
3. לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי לחייב את המשיב (התובע 1) בסך של 5,000 ₪ להבטחת הוצאותיו של המבקש (הנתבע 1).
4. משיב המשיב יפקיד את הערובה הכספית בקופת בית המשפט עד ליום 1/3/23 .
5. המזכירות תודיע החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ' כסלו תשפ"ג, 14 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.