1. לפניי בקשה לדחייה על הסף מחמת מעשה בית דין, עקב פסק דין שניתן על ידי כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה ביום בתיק ה"ת 66325-01-20.

2. עניינה של התביעה כאן הינו התקשרות הצדדים בהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 21.8.18, למתן שירותים על ידי הנתבעת, בנוגע לפרסום עסקו של התובע באמצעי מדיה (להלן:- "הסכם").

התובע עותר לחייב האת הנתבעת בסך של 23,000 ₪ בגין הפרתה הסכם.

3. לכתב התביעה צורפו כתבי בי-דין והחלטות מהליך קודם שנוהל בין הצדדים, במסגרת 'תביעה על סכום קצוב' שהוגשה על ידי הנתבעת בלשכת הוצאה לפועל לחיוב התובע בחיובים אותם התחייב לשלם לה עבור מתן השירותים, בהתאם להסכם. התובע הגיש התנגדותו לביצוע התובענה באיחור והתנגדותו במצורף לבקשה להארכת מועד הועברו לבית המשפט השלום באשקלון במסגרת תיק ה"ת 66325-01-20, שהתברר לפני כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה.

בתאריך 8.11.20 התקיים דיון בהתנגדות, הצדדים טענו טענותיהם ביחס לתוקפו של ההסכם והחיוב הכספי בגינו.

במהלך הדיון הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מסכימים שבית המשפט יפסוק בתובענה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 ללא נימוקים ברצפת מינימום של 1,000 ₪. ביום 8.11.20 ניתן פסק דין לפיו חויב התובע לשלם לנתבעת סך 2,300 ₪.

4. בהליך שלפניי, תוקף התובע את החלטת כב' הרשמת ואת עצם אותו חיוב כספי שבגינו ניתן פסק הדין בהליך הקודם. התובע טוען, כי על הנתבעת לשלם לו סכום פיצוי בגין התנהלותה.

טענותיו אלו של התובע הינן למעשה טענות ההגנה אותן העלה בהליך הקודם ובעניינן ניתן פסק דין, שבסופו של דבר חייב את התובע סכום מופחת מזה שנפסק על ידי בית המשפט בסופו של יום.

הנתבעת טוענת לפיכך, כי עניינם של הצדדים הוכרע ולכן מתקיים מעשה בית דין, שאינו מאפשר לתובע להגיש תביעה נוספת בגין אותן טענות אשר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט.

5. אחר שעיינתי בכתב התביעה ובטענות הצדדים ובחנתי את טענות הצדדים בהליך הקודם, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות עקב קיומו של מעשה בית דין.

על הרציונל שבדוקטרינת 'מעשה בית דין' עמד כב' השופט אליקים רובינשטיין ברע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ, (פורסם בנבו בתאריך 20.10.06) ואלו דבריו (עמ' 5 לפסק הדין):

"השכל הישר אינו מקבל, שעניין שכבר נדון והוכרע בבית משפט או שיכול היה להיות נדון בהליך מסוים, יהא בחינת "תכנית כבקשתך", וניתן יהא לשוב ולדון בו כמו לא אירע דבר. לדוקטרינה של מעשה בית דין הנמקה עיונית ידועה, הכרוכה בסופיות הדיון הן בהיבט של מערכת המשפט בכלל והן באי הטרדתו של בעל הדין שכנגד, בחריג של עשיית צדק (ראו דברי השופט – כתארו אז – אור בע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון פ"ד נא(1) 97,68. עשיית צדק הוא עיקרון החופה של מערכת המשפט כולה והוא – כך האידיאל – תאומו של המשפט: "צדק ומשפט מכון כסאך..." (תהלים פ"ט, 15) הוא מסד למלכותו של בורא עולם; "עשיתי משפט וצדק" (תהלים קי"ט, 121)."

בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, (פורסם בנבו בתאריך 4.3.10, ניתן ע"י כב' השופטת חיות) עמד בית המשפט על סוגיית מעשה בית דין מכוח השתק עילה. כך נקבע (עמ' 11 לפסק הדין):

"הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה (ראו: ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים – פקיד שומה נתניה, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.1.2009) (להלן: עניין חזן); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 29-30 (1991) (להלן: זלצמן)). כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים."

6. בחינת כתבי הטענות בשני ההליכים מגלה, כי התובע מעלה בתביעתו שלפניי את אותן טענות אשר העלה בהליך הקודם, כטענות הגנה, המצדיקות פטור מתשלום חובו לנתבעת, רק שבהליך שלפניי הוא דורש פיצוי נוסף, בעבר לחיוב הכספי שבו כפר, כאשר העילה לחיוב בפיצוי הכספי היא העובדה שלטענת התובע, הנתבעת שיקרה בהליך הקודם ואין לקבל את טענותיה.

התובע בחר שלא לערער על פסק הדין בהליך הקודם ופסק דין זה הפך לחלוט.

מלוא טענות התובע נטענו בהליך הקודם ובית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים, קיבל, גם אם באופן חלקי את טענות הנתבעת וחייב את התובע לשלם לה את הסכומים שנתבעו על ידה. טענותיו של התובע עצמו שוקללו במסגרת פסק הדין.

בפסק דינו זה, מיצה בית המשפט את הדיון במחלוקת שבין הצדדים ושעה שטענות הצדדים נדונו והוכרעו, מתקיים מעשה בית דין ולא ניתן לדון בטענות אלו פעם נוספת, זו הפעם במסגרת תביעה אותה הגיש הנתבע, כאשר פתוחה היתה לפניו הדרך לערער על החלטת כב' הרשמת ובכך לתקוף את מסקנותיה, אשר גם אם היו ללא הנמקה, קיבלו בסופו של דבר את טענת הנתבעת, כי התובע חייב לה כספים וכל אותן טענות באשר לפטור מחיוב, שוקללו במסגרת התוצאה הסופית.

7. לאור האמור, אני מקבלת את בקשת הנתבעת ומורה על דחיית התביעה על סף.

אני מחייבת את התובע בהוצאות לטובת הנתבעת, בשים לב לכך שלא התקיים דיון, בסכום של 300 ₪.

8. עוד מצאתי מקום, לחייב את התובע בהליך זה בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

כאמור, חלק ניכר מטענות התובע הינן, כי הוא אינו מקבל את החלטת כב' הרשמת.

אין מניעה לכך שבעל דין לא יסכים עם החלטה של מותב שיפוטי ובית המשפט יכול גם לשגות בהחלטתו. אלא, שלכך נועד הליך הערעור ואין כל מקום להכפיש את שמו של בית המשפט בכינויים, שלא ראוי להעלותם על הכתב.

העלאת טיעונים אלו על ידי התובע באופן בו נטענו מהווים ביזוי בית המשפט ועל כך מצאתי מקום לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 200 ₪.

זכות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ט' אייר תשפ"א, 21 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.