בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:

1. ביום 21.1.18 נערכה כנגד מר אלעד שטרן (להלן: "המבקש") הודעת תשלום קנס שמספרה 90511401631 (להלן: "הדו"ח") בגין עבירת מהירות, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ודוק, העבירה תועדה באמצעות מצלמה א/3, והדו"ח נשלח למבקש כבעלים הרשום של הרכב באמצעותו בוצעה העבירה.
2. ביום 13.12.20 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

טענות הצדדים:

1. לטענת המבקש, הוא לא קיבל את הדו"ח ומעולם לא נמסרה לידו הודעה בגינו. המבקש טוען כי נודע לו אודותיו רק לאחר שקיבל מכתב ממשרד הרישוי, כי עליו לבצע אמצעי תיקון בגין עבירות שונות, בניהן העבירה נשוא הדו"ח דנן, וזה היה הרבה אחרי לאחר המועד האחרון להגשת בקשה להישפט ולאחר שהוטלו סנקציות בגין דו"ח זה.
2. המבקש מציין כי לאחר בירור מול מרכז פניות נהגים ארצי במשטרת ישראל (להלן: "מפנ"א"), התגלה לו כי הדו"ח שולם.
3. המבקש טוען כי על שמו רשומים מספר כלי רכב המשמשים גם את עובדיו, וגם את משפחתו, ולאחר בירור מולם, נודע לו כי אשתו היא ששילמה את הדו"ח דנן, אגב תשלום דו"ח אחר, וזאת, מתוך ידיעה כי היא זו שהחזיקה ברכב, ועל מנת להימנע מריבית פיגורים והליכי גבייה, כפי שנמסר לה מרשות הדואר. עוד מוסיף, כי הדו"ח שולם על ידי אשתו שיצאה מנקודת הנחה כי בתשלום הדו"ח תישא היא באחריות לביצוע העבירה והדו"חות יירשמו לחובתה.
4. בנוסף, המבקש טוען כי פנה למפנ"א לתיקון עיוות הדין שנוצר, אולם בשל תשלום הדו"ח וחלוף המועד האחרון, סורב.
5. עוד טוען כי מבדיקה שנערכה עולה כי אישור המסירה חזר בציון "לא נדרש", כאשר לא קיים כלל כל פרט המזהה את פרטי הדוור המוסר, ודי בכך כדי להורות על הארכת המועד להישפט. המבקש מפנה בעניין זה לתת"ע 9986-08-19.
6. המבקש מבהיר כי האיחור בהגשת בקשתו דנן הינו איחור הנובע מסיבות שלחלוטין אינן בשליטתו, תוך שטוען כי סיכויי הצלחתו גבוהים וכי דין הבקשה להתקבל כדי למנוע עיוות דין מובהק שנגרם לו על לא עוול בכפו. המבקש מפנה לע"פ 71122/99 ולע"פ 6560/09 תוך שמציין כי לבית המשפט הסמכות להאריך מועד להישפט בנסיבות העניין.
7. בסיום דבריו, המבקש מציין כי רישיונו נחוץ לו לצורכי פרנסה ועל מנת למנוע עיוות דין יש ליתן לו את יומו בפני בית המשפט.
8. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי שהדו"ח נשוא בקשה זו, שולם כבר ביום27.2.18, כחודש לאחר מועד ביצוע העבירה. בעניין זה מפנה המשיבה להוראות סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיהן – יש לראות באדם ששילם קנס כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו.
9. לטענת המשיבה, אין בטענת נאשם כי אחר נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, בכדי להקים חשש לעיוות דין, ומפנה בעניין לרע"פ 8427/17. עוד מוסיפה, כי המצהירה חתמה על תצהיר כשנתיים ושמונה חודשים לאחר מועד ביצוע העבירה וכי מדובר בשיהוי של כשנתיים ו-11 חודשים מיום ביצוע העבירה ועד להגשת הבקשה דנן, ומפנה בעניין זה לרע"פ 8353/12.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות, והכל כפי שיפורט להלן.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. בענייננו, המבקש עצמו טוען כי לא ידע על קיום הדו"ח ומי שביצע את העבירה ואף דאג לשלם את הקנס אגב תשלום דו"ח אחר, הינה רעייתו, הגברת שטרן, אשר לא הייתה מודעת למשמעות תשלום הדו"ח. במצב דברים זה, אין חולק על כך שהדו"ח שולם במסגרת מניין הימים הניתן לתשלום הדו"ח, ונראה איפוא, כי בנסיבות העניין אין סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור.
6. למעלה מן הצורך, יוער כי תצהיר המבקש ואשתו, נחתמו עוד ביום 12.9.20, אולם הבקשה הוגשה רק ביום 13.12.20. המדובר בשיהוי של כשלושה חודשים בין חתימה על התצהיר לבין מועד הגשת הבקשה, וזאת, כאשר המבקש כלל לא מתייחס לכך בבקשתו, ונמנע מליתן הסבר סביר לשיהוי האמור.
7. משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. כאמור, יש לראות במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה, אף אם תשלום הדו"ח לא בוצע בפועל על ידו או שלא בידיעתו. (ראו: סעיף 229(ח) לחוק; רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל (22.11.15)).
8. לכך, מצטרפת העובדה כי תצהירה של גב' שטרן מלמד כי המדובר בתצהיר לאקוני אשר נחתם בחלוף למעלה משנתיים וחצי ממועד ביצוע העבירה, מבלי שצוין בו כיצד זוכרת הגברת שטרן שבמועד ביצוע העבירה היא זו אשר החזיקה ברכב או מהן נסיבות ביצוע העבירה, ולפיכך, משקלו נמוך מאוד (ראו לדוגמה: רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18)).
9. זאת ועוד, הלכה למעשה המבקש לא העלה כל טענה לגופו של עניין מלבד הטענה כי ייגרם לו עיוות דין מאחר ואינו מודה במיוחס לו, וכי דבר הדואר חזר כשאישור המסירה חסר פרטים מהותיים. ראשית, אין כל נפקות לאישור המסירה שעה שהדו"ח שולם זה מכבר. שנית, במצב דברים זה, שעה המבקש אינו תומך בקשתו באסמכתאות, נבצר מבית המשפט לבחון האם הגנתו של המבקש אכן הינה "הגנה ראויה" המצדיקה היעתרות לבקשה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2033), לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
10. באשר לטענת המבקש כי רישיונו נחוץ לו לצורך פרנסתו, לא מצאתי כי הנזק שייגרם למבקש, בדמות אמצעי תיקון, הינו נזק בלתי הפיך אשר מתגבש לכדי עיוות דין.
11. בהערת אגב אציין כי המבקש הגיש בקשה זהה בנוגע לדו"ח מספר 90512292567 בתיק מספר 4709-12-20, ונראה כי נתמך על אותן הטענות ומסכת עובדתית. כך למשל, המבקש טוען כי הדו"ח נשוא הבקשה שולם אגב תשלום דו"ח אחר, וזאת מבלי כל תימוכין. אולם כאמור בהחלטתי זו, ובהתאם למפורט בהחלטתי בתיק הנ"ל, המבקש לא הרים את הנטל בבקשתו ולא הצדיק הן את איחורו בהגשת הבקשה והן את עיוות הדין שייגרם לו ככל ובקשתו לא תתקבל.
12. לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, נדחית.

ניתנה היום, י"ד שבט תשפ"א, 27 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.