ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה בת.א. 65779-01-17 מיום 29.10.2020 (כב' השופט נ' שטרנליכט), לפיו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המערערת אשר חויבה לשלם לה סך של 570,075 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה, ובתוספת הוצאות המשיבה בסך של 14,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 37,000 ₪.

ברקע התביעה הזמנה שהוצאה למשיבה ליצור של 3,000 גופי תאורה מאלומיניום בעלות של 250 ₪ לגוף תאורה בתוספת מע"מ, ובסה"כ בתמורה כוללת של 750,000 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ 877,500 ₪). בכתב התביעה נטען כי שולם סכום של 307,425 ₪ מתוך התמורה הנ"ל וכי לפיכך יתרת החוב היא 570,075 ₪ (כולל מע"מ). בתצהיר מטעם המשיבה התווסף סכום נוסף ששולם על ידי המשיבה בסך 32,125 ₪ (כולל מע"מ) עבור 110 גופי תאורה, וצוין כי יתרת החוב מההזמנה היא 537,950 ₪.

המחלוקת המרכזית בין הצדדים היתה בשאלה האם המערערת אחראית לתשלום עבור הסחורה שהוזמנה על ידי נתבעת אחרת בתיק (צ.ו טכנולוגיות בע"מ, להלן: צ.ו).

בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה, קבע עובדתית כי המערערת אחראית לחוב הנתבע, וחייבה במלוא סכום התביעה.

להשלמת התמונה יצויין כי כנגד הנתבעת הנוספת (צ.ו) ניתן פס"ד בהעדר הגנה. כן יצוין כי ערעור זה הינו ערעור שני בתיק, לאחר שביום 14.5.2019 ניתן פסק דין כנגד המערערת, ובערעור שהוגש (ע"א 42777-06-19), קיבלו הצדדים את המלצת ערכאת הערעור, פסק הדין בוטל, והתיק הוחזר לבית המשפט קמא לקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, תוך מתן אפשרות למערערת להעלות טענותיה בדבר תביעה מקבילה שהגישה כנגד המשיבה בחודש דצמבר 2018 (ת.א. 20438-12-18). תביעה נוספת זו נמחקה ב-28.10.2019 לאחר שהמערערת לא הפקידה את העירבון שקבע בית המשפט.

בפסק הדין הנוסף שניתן לאחר החזרת התיק לבית משפט קמא נקבע, לאחר שמיעת ראיות ועדויות, כי המערערת היא שביצעה את ההזמנה מהמשיבה, וכי אף שבשלב מסוים הוסכם כי צ.ו תוציא למשיבה הזמנה חליפית באותה מתכונת, בפועל נותרה המערערת אחראית כלפי המשיבה לקיום התחייבויות צ.ו, לרבות ביצוע ההזמנות והתשלום עבור גופי התאורה שסופקו. משחדלה צ.ו לשלם עבוד גופי התאורה שסיפקה המשיבה היה על המערערת לשלם עבורם. בית המשפט דחה את גרסתה העובדתית של המערערת, כי אין לה אחריות על ההזמנה ועל התשלומים, וקבע כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה את חבותה של המערערת.

טיעוניה של המערערת נוגעים הן לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא והן למסקנותיו המשפטיות בפסק דינו. תמצית טיעוני המערערת היא, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי המערערת נטלה אחריות לחובותיה של צ.ו כלפי המשיבה. עוד נטען כי בית משפט קמא שגה בקביעתו המשפטית שהמערערת "ערבה" לחובותיה של צ.ו, זאת משום שהטענה מהווה הרחבת חזית אסורה ולא נטענה על ידי המשיבה בכתבי הטענות ומשום שהממצאים אינם תומכים בקיומה של "ערבות". כן טוענת המערערת כנגד קביעתו של בית המשפט קמא בדבר היות החוזה שבין חברת צ.ו למשיבה למראית עין, וכי מדובר ב"חוזה לרעת צד שלישי" שעשו צ.ו והמשיבה לרעת המערערת. טענות נוספות מופנות כלפי קביעת בית המשפט קמא כי תביעתה הנגדית של המערערת כנגד המשיבה מהווה הודאת בעל דין בדבר תקפות ההסכם שבין הצדדים, וכי טעה בית המשפט קמא בהטילו דופי באמינות עדותו של מנהל המערערת ונמנע מלהתייחס לסתירות בעדות מנהל המשיבה, ביחוד כשהנטל מוטל עליה כתובעת. ולבסוף טוענת המערערת כי המשיבה לא הוכיחה כמה גופים סיפקה מתוך ההזמנה וכי לא ניתן לחייבה בגין סחורה שהוזמנה ולא סופקה.

לאחר שעיינו בתיק בית המשפט קמא ושמענו את השלמת טיעוני הצדדים לפנינו, וכן במוצגים השונים שהניחו הצדדים לפנינו, לא מצאנו מקום להתערבותנו (למעט תיקון מזערי שיפורט בהמשך), תוך שסבורים אנו כי בית המשפט קמא בחן היטב ובעיון את הראיות שבאו לפניו ואת הנסיבות הנוגעות לעניין, וקבע לאורן את קביעותיו העובדתיות ובכללן אף קביעות מהימנות מובהקות. התוצאה המשפטית העולה מהן – שהמערערת היא שהייתה אחראית כלפי המשיבה לביצוע התשלום – עולה בבירור מן העובדות ותואמת את הדין ואת הצדק.

כידוע, ככלל לא תטה ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות ולא מצאנו שענייננו מצדיק החרגה מכלל זה. פסק דינו של בית המשפט מפורט ומבוסס היטב, ואין לדעתנו כל מקום לדחות או להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, התומכים הן במסקנות העובדתיות והן במסקנות המשפטיות, כשלא מצאנו בפסק הדין כל טעות שהיא ביישום החוק והדין או בדרך התנהלותו. לפיכך, דין הערעור להידחות לפי תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984.

למעלה מן הצורך מצאנו לציין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו אתמול, חזר ב"כ המערערים על טיעוניו והדגיש במיוחד כי אי אפשר לבוא ולקבוע את שאלת האחריות על סמך התקשרות בין שני צדדים שאינם כוללים את המערערת, וכן כי אין כל ראיה לכמות הסחורה שסופקה. לא מצאנו כל יסוד לשתי הטענות.

עיון בראיות שבתיק מוביל למסקנה ברורה, אליה הגיע בית המשפט קמא תוך פירוט הראיות התומכות בה, כי המערערת היא שהזמינה את גופי התאורה מהמשיבה והיא שהייתה אחראית על ההזמנה ועל התשלום גם לאחר הסבת ההזמנה על שם צ.ו.

באשר לכמות הסחורה שסופקה, מתוך שלל המסמכים נפנה לנספח יא' למוצגי המערערת עצמה, בו מתועד סיכום פגישה מיום 17.8.16 שנערכה בין הצדדים (תוך קשר טלפוני עם מנהל המערערת מר הולנדר), שבה לא היתה מחלוקת שסופקו 2,200 גופי תאורה וכי נמשכו על ידי המערערת עוד 110 גופי תאורה. בהמשך לאמור, נפנה לנספח ז' – חליפת דוא"ל בין הצדדים, לפיו מבקשת מנהלת החשבונות של המערערת הגב' גילי עמרני, בדרישה מידית, העברת 110 יחידות נוספות מתוך המנה שנותרה - 800 יחידות. מסמכים ברורים אלה מהווים אישור לכך כי עד לאותו מועד נמשכו 2,310 גופים, וכי המערערת היא ששלטה בהזמנה. לא יכולה להיות מחלוקת אפוא הן בדבר מעורבות המערערת הן בשאלת הכמויות, כפי שניסתה היא לטעון (ולכן לא היה מקום גם לטענתה כאילו יש צורך בצירוף תעודות המשלוח). עוד נוסיף, כי אין מחלוקת ש-690 גופים בשווי 201,825 ₪ נותרו בידי המשיבה ולא נמשכו על ידי המערערת או צ.ו (גופים אלה נזרקו על ידי המשיבה לאחר פסק הדין הראשון). עם זאת, אין חולק כי הגופים יוצרו על יד המשיבה על פי הזמנת המערערת, כי המשיבה נשאה בהוצאות ייצור גופים אלה, לרבות רכישת חומרים ועלויות ייצור, ולא נטען על ידי המערערת כי ניתן היה לעשות בהם שימוש אחר. בניגוד לטענת המערערת, אין ראיה בתיק לפיה המשיבה הייתה מוכנה לשלם תמורת גופים אלה ולקבלם והמשיבה סירבה לכך, אלא להיפך, מישיבות מיום 17.8.16 ומיום 4.9.16 עולה כי המשיבה הודיעה כי יש לשלם עבורם על מנת שיסופקו. ועוד, בחליפת מכתבים בין ב"כ הצדדים (חלק מנספח "טז" לתצהיר מטעם המשיבה) טען ב"כ המשיבה במכתבו לב"כ המערערת מיום 26.12.16 כי סוכם שהמשיבה תעביר לצ.ו את התשלום של 172,500 ₪ בתוספת מע"מ עבור 690 הגופים הנותרים, על מנת שצ.ו תרכוש מהמערערת את הסחורה שטרם סופקה, אלא שב"כ המערערת השיב ביום 29.12.16 כי לא היה סיכום כזה, ולא הציע כי המשיבה תעביר את התשלום הנ"ל ישירות למשיבה. בנסיבות אלו לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי היה על המערערת לשאת בתשלום גם עבור גופים אלו, וממילא, כפי שהדגיש ב"כ המשיבה, נסמכה התביעה גם על המחאות שהועברו למשיבה ולא נפרעו וכן על חשבונית שהוצאה על ידה ולא נפרעה.

עניין אחד בו יש להתערב הוא סכום החיוב הסופי. בית משפט קמא חייב את המערערת לשלם למשיבה את סכום התביעה ( 570,075 ₪), בעוד שבסעיף 32 לתצהיר מנהל המשיבה צוין כי יתרת החובה של המערערת למשיבה היא 537,950 ₪ (ר' גם סעיף 5 לעיקרי הטיעון של המשיבה).

לפיכך, הסך של 570,075 ₪ המופיע בסעיף 22 לפסק דינו של בית משפט קמא יתוקן לסך של 537,950 ₪.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 20,000 ש"ח אשר יועברו על ידי מזכירות בית המשפט למשיבה באמצעות בא כוחה מהפקדון שהופקד בתיק על ידי המערערת להבטחת הוצאות הערעור.

ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ב, 25 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.