בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:

1. עניינה של הבקשה דנן בשתי הודעות תשלום קנס שנערכו על שמו של מר ליאור אסולין (להלן: "המבקש"), והן:
2. הודעת תשלום קנס שמספרה 38150383974 (להלן: "דו"ח מס' 1"), עבירה בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, מיום 26.3.18.
3. הודעת תשלום קנס שמספרה 38118050665 (להלן: "דו"ח מס' 2"), עבירה בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, מיום 9.4.18.
4. ודוק, המדובר בעבירות שנאכפו על ידי שוטר ונמסרו למבקש במועד רישום הדו"ח.
5. ביום 14.12.20 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

טענות הצדדים:

1. לטענת המבקש, רק לאחרונה נודע לו כי נרשמו לחובתו דו"חות וזאת במסגרת טיפול בדו"חות אחרים אותם קיבל והעביר לעורך דינו.
2. המבקש טוען כי האירועים אינם מוכרים לו, כי אינו ביצע את העבירות המיוחסות לו, וכי לא קיבל לידיו את הדו"חות נשוא בקשה זו. בנוסף, טוען כי גם מהדו"חות עולה כי לא בוצע זיהוי כדין של הנהג בזמן האירוע.
3. עוד נטען כי לאור השיהוי הקצר יחסית מהמועד החוקי להגשת הבקשה להישפט, יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות מפני אינטרס סופיות הדיון, שכן באם יסגרו בפניו דלתות בית המשפט וההרשעה תיוותר על כנה, ייגרם למבקש עיוות דין חמור. בעניין זה מפנה המבקש לע"א 733/95 ארפל אלומניום נ' קליל תעשיות בע"מ.
4. בסיום דבריו, המבקש מציין כי מטפל באמו החולה ועוזר לה בניידות ובהגעה לטיפולים שבועיים, ובשל כך רישיון הנהיגה נחוץ לו.
5. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי מבדיקת דו"חות אחרים של המבקש, עולה כי החתימה בכל הדו"חות זהה.
6. בנוסף, לטענתה, המבקש קיבל לידיו את הדו"חות ובחר שלא להגיש בקשתו להישפט במועד.
7. המבקש משלים טיעוניו במסגרת תשובה לתגובת המשיבה, וטוען כי ברור שלא נעשה זיהוי כדין וכי לו היה נערך זיהוי כדין באמצעות תעודה מזהה ותמונה, הרי שלא היה צורך בהשוואת חתימות לצורך הוכחת זהות הנהג.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות, והכל כפי שיפורט להלן.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. בענייננו, עיון בדו"חות המצורפים מלמד כי המבקש נכח במעמד רישום הדו"ח, שכן המדובר בעבירה שנאכפה על ידי שוטר, ומשכך, לא ברורה טענת המבקש לפיה לא ידע אודות קיומם של הדו"חות.
6. כמו כן, לא ברורה לי טענת המבקש כי המדובר ב- "שיהוי הקצר יחסית מהמועד החוקי להגשת הבקשה להישפט", שהרי מיום ביצוע העבירות וקבלת הודעות התשלום בעניינן ועד למועד הגשת הבקשה, חלפו למעלה משנתיים וחצי, ושיהוי ניכר לכל הדעות. כך גם, נראה כי ייפוי הכוח נחתם כבר ביום 13.9.20, אולם הבקשה הוגשה רק ביום 14.12.20 ומשך מדובר בשיהוי נוסף, של כשלושה חודשים בין חתימה על התצהיר לבין מועד הגשת הבקשה.
7. הנה כי כן, אין סיבה בגינה נבצר מהמבקש להגיש את הבקשה במועד, ואף אם ישנה סיבה מוצדקת כאמור, הרי שהיא תלויה במבקש עצמו, ועל כן, נראה כי בנסיבות העניין אין סיבה מוצדקת להגשת הבקשה בשיהוי כה ניכר. מפנה בעניין זה להחלטת ביהמ"ש המחוזי, כב' השופטת שלו אשר קבעה בעפ"ת 58308/06/19 כי:"... המערער לא הסביר את השיהוי הרב שחל בהגשת הבקשה ודי היה בכך כדי לדחותה".
8. משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. כאמור, אין חולק על כך שהדו"חות נמסרו למבקש במעמד רישומם. לכך מצטרפים דבריו של המבקש, כפי שנאמרו לשוטר אוכף העבירה במועד רישום דו"ח מס' 2, לפיהם - "אני מצטער לא שמתי לב", ומשכך, אינני מקבלת טענת המבקש כי לא ידע אודות הדו"חות.
9. לא ניתן להתעלם מכך שהבקשה דנן נסמכת על טענות עובדתיות של המבקש הידועות לו מידיעה אישית, אולם הבקשה נעדרת תצהיר מטעמו. כך, גם תשובתו של המבקש במסגרת השלמת טיעוניו, לא נתמכה בתצהיר והדבר רובץ לפתחו.
10. זאת ועוד, הלכה למעשה, המבקש לא העלה כל טענה לגופו של עניין, מלבד הטענה כי ייגרם לו עיוות דין חמור באם תיוותר ההרשעה על כנה. במצב דברים זה, שעה המבקש אינו תומך בקשתו באסמכתאות ותצהיר מטעמו, נבצר מבית המשפט לבחון האם הגנתו של המבקש אכן הינה "הגנה ראויה" המצדיקה היעתרות לבקשה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2033), לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
11. המבקש טוען כי מסייע לאמו החולה אשר נדרשת לבדיקות שבועיות במרכז הרפואי שיבא תל השומר, אולם המבקש נמנע מלציין מדוע רישיונו מוטל בסיכון.
12. בנסיבות העניין, ולאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי כי הנזק שייגרם למבקש, הינו נזק בלתי הפיך אשר מתגבש לכדי עיוות דין, וזה נוסף על כך שלא נמצאה סיבה מוצדקת לאיחור המבקש בהגשת בקשתו כאמור.
13. לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, בגין דו"ח מספר 38150383974 ובגין דו"ח מספר 38118050665, נדחית.

ניתנה היום, י"ד שבט תשפ"א, 27 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.