לפני כבוד השופט רם וינוגרד

כבוד השופטת שושנה ליבוביץ

כבוד השופטת תמר בר-אשר

השופט רם וינוגרד:

1. ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' קסלסי) ב-ת.א 62118-12-19 מיום 10.11.20. בפסק-הדין נדחתה על הסף תביעת המערערים, תוך שבית משפט קמא מאמץ את טענת המשיבה שלפיה עילת התביעה התיישנה לנוכח הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים). המערערים טוענים שקביעת בית משפט אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, אינה מתיישבת עם החלטותיו בהליך קודם ועומדת בסתירה לחובת ההגינות המוטלת על המשיבה.

הרקע העובדתי

1. העובדות הנצרכות לעניין אינן שנויות במחלוקת בעיקרן: המערער 2 הגיש ביום 14.11.2017 תביעה נגד המשיבה (ת.א 30182-11-17, להלן: ההליך הראשון). תובענה זו סבבה טענות לנזק שנגרם לבניין שחלקו בבעלות המערער 2 כתוצאה מהריסת בית מחבל המצוי מעברו השני של הרחוב, שהתרחשה בלילה שבין 13 ל-14 בנובמבר 2015. בכתב התביעה נטען כי הריסת בית המחבל גרמה נזק לבניין בסך של 1,120,650 ₪ (נזק לנכס בסכום של 205,650 ₪; תשלום למפקח לצורך ביצוע השיקום בסך 15,000 ₪ וירידת ערך בסך 900,000 ₪), ועתר לפיצוי של 10,000 ₪ בגין ההוצאות עבור חוות-הדעת שצורפו לכתב התביעה. סכום התביעה הועמד על 1,000,000 ₪ לצרכי אגרה.

אין חולק שהוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים קובעת תקופת התיישנות של שנתיים להגשת תובענה מעין זו. מכאן שכתב התביעה בהליך הקודם הוגש ביום האחרון לפני התיישנות עילת התביעה.

מאחר שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, לא טענה המשיבה להתיישנות עילתה.

1. בכתב ההגנה הכחישה המשיבה את טענות המערער, תוך שהיא מבהירה כי ככלל היא מסכימה "באופן עקרוני ולפנים משורת הדין" לפצות "בעלי דירות שניזוקו כתוצאה מהריסת בתי מחבלים", אלא שהיא כופרת בטענות המערער לעניין בעלותו בנכס, בטענות בעניין אופי ביצוע ההריסה ובקשר הסיבתי בין ההריסה לנזק הנטען על ידיו (סעיף 4 לכתב ההגנה). בחוות הדעת שהגישה המשיבה במסגרת ההליך הראשון טען המהנדס מטעמה שהנזקים המתוארים בחוות הדעת מטעם המערער "אינם בגדר העלול לקרות עקב הפיצוץ של המבנה בצידו השני של הרחוב שנעשה במטעני קדח קטנים". הוא העריך את הנזק שנגרם לבניין של המערער בסכום העומד "לכל היותר על 41,450 ₪". השמאי מטעם המשיבה קבע שהנזקים הלא משמעותיים שנגרמו לבניין לא גרמו לו לירידת ערך כלשהי.
2. במסגרת ההתדיינות בהליך הקודם קבע בית משפט קמא כי המערער 2 רשאי לתקן את כתב התביעה ולצרף כתובע נוסף את אביו, שהוא בעל מרבית הזכויות בנכס. עוד נקבע כי התובעים יגישו תצהירי עדות ראשית ויצרפו חוות דעת ותיק מוצגים עד ליום 20.5.19. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 5.3.19, אך המערערים לא הגישו ראיותיהם ואף לא הגישו בקשה לדחיית המועד להגשת הראיות.

משחלפו כחודשיים מהמועד האחרון בו היה על המערערים להגיש את ראיותיהם, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט קמא "למתן הוראות" כשהיא מבהירה שלא הוגשו תצהירי המערערים וראיותיהם ולא יהיה זה נכון בנסיבות אלה שהמשיבה תגיש את תצהיריה עד למועד שנקבע (10.9.19). בית משפט קמא הורה למערערים להגיב לבקשה עד ליום 10.8.19, תוך שהוא קובע כי אם עד לאותו מועד "לא יוגשו תצהירים או בקשה רלוונטית אחרת התביעה תימחק מחוסר מעש ללא התראה נוספת". המערערים חדלו מלפעול גם על פי החלטה זו. לפיכך נמחקה התביעה בפסק-דינו של בית משפט קמא מיום 14.8.19. בפסק-הדין הורה בית משפט קמא, בין היתר, כי אם המערערים יבקשו לחדש את ההליכים "יגישו תביעה חדשה, אשר תחל במקום שבו הופסקה תביעה זו. תנאי להגשת התביעה החדשה, הגשת תצהירי עדות ראשית".

ביום 21.8.19 הגישו המערערים והמשיבה בקשה מוסכמת לביטול המחיקה מחוסר מעש, תוך שהמערערים מבקשים שתינתן להם שהות להגשת ראיותיהם עד ליום 1.9.19 וראיות המשיבה יוגשו עד ליום 1.12.19. בית משפט קמא דחה בקשה זו תוך שהוא קובע כי "התובעים יגישו תביעתם מחדש, האגרה ששולמה תשמש לתיק החדש, אשר ימשיך מהנקודה שבו נעצר ההליך בתביעה הנוכחית".

1. המערערים לא הגישו ערעור על פסק-הדין שמחק את התביעה. הם אף לא פעלו בניסיון להגיש את ראיותיהם במצורף לתובענה חדשה עד ליום 1.9.19, בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים במסגרת בקשתם המוסכמת לביטול המחיקה. חלף זאת הוגשה תביעה חדשה מטעם המערערים רק ביום 25.12.19, קרוב לארבעה חודשים לאחר המועד המוסכם. כתב ההגנה הומצא למשיבה, כעולה מ-מש/2 רק ביום 15.5.20. ביום 19.7.20 הגישה המשיבה בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות עילתה. טענותיה התקבלו על ידי בית משפט קמא, שהורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות עילתה.

פסק-דינו של בית משפט קמא וטענות המערערים

1. בפסק-דינו קבע בית משפט קמא כי הוראת ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים היא הוראה של התיישנות מהותית. עוד קבע כי במסגרת הסדר ההתיישנות הייחודי שבחוק הנזיקים האזרחיים אין תחולה להוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). בעניין זה הסתמך על קביעת בית המשפט העליון ב-רע"א 5165/10 עזבון טאלב נ' מדינת ישראל, מיום 6.8.12 (להלן: הלכת טאלב), בה נקבע כי אין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות במסגרת הסדר ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, ועל קביעת בית המשפט המחוזי ב-ע"א (י-ם) 25571-05-11 מדינת ישראל נ' אלחטיב, מיום 2.12.12 (להלן: עניין אלחטיב), בה נקבע שאין תחולה גם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות במסגרת הסדר ההתיישנות לפי חוק הנזיקים האזרחיים.

בית משפט קמא שלל את תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות במקרה דנא, כאשר הוא קובע כי בנסיבות העניין לא הוכח כי המשיבה הודתה בזכות בשל טיב ההליך הנזיקי, וכי גם אם המשיבה היתה משלמת את הסכום הנקוב בחוות דעתה לא היה בכך כדי להוות הודאה בזכות מאחר שמדובר בתשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת. הוא ציין כי לו היה מדובר בהודאה מפורשת וברורה נראה שהיה מקום להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות גם במסגרת ההסדר שבחוק הנזיקים האזרחיים.

עוד קבע בית משפט קמא שבנסיבות העניין אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות בהתאם לסמכות העומדת לבית המשפט במסגרת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. לעניין זה הסתמך על ההלכה שנפסקה בדעת רוב ב-ע"א 5250/08 ח'שאן נ' מדינת ישראל, מיום 2.10.14 (להלן: הלכת ח'שאן).

1. אשר לטענות לפיהן מנועה המשיבה מלהעלות את טענת ההתיישנות בשל מניעות וחוסר תום לב, קבע בית משפט קמא שאין בהן ממש. נקבע כי המשיבה לא פעלה בחוסר תום לב כאשר העלתה טענת התיישנות במסגרת ההליך החדש לאחר שהסכימה לביטול פסק הדין בהליך הראשון. בהקשר זה צוין כי המשיבה הודיעה שבכוונתה לשלם, לפנים משורת הדין, את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, וגם מטעם זה אין מקום לקביעה כי פעלה בחוסר תום לב ובהיעדר הגינות.

1. אין מחלוקת שביום 18.8.20 שילמה המשיבה למערערים את הסכום בו נקב המהנדס מטעמה – שלא היה שנוי במחלוקת מבחינתה – בסך 41,450 ₪. עניין זה לא נזכר במפורש בתשובה לתגובת המערערים שהגישה המשיבה לבית משפט קמא ביום 2.9.20, ומטעם זה התייחס בית משפט קמא בפסק-דינו אך לנכונות עקרונית של המשיבה לשלם את הסכום לפנים משורת הדין. יש לציין כי בבקשה לדחיית התביעה החדשה על הסף ציינה המשיבה במפורש כי שילמה סכום זה "לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יהווה וויתור על טענת ההתיישנות" (הפסקה השלישית למבוא לבקשה ופסקה 22 לבקשה).
2. המערערים סבורים שאין להסכין עם מצב בו בית משפט מורה על אפשרות לחדש את התביעה ולאחר מכן דוחה אותה מחמת התיישנות. לטעמם, קביעה זו אינה מתיישבת עם הקביעה לפיה התובענה החדשה תמשיך במקום בו נפסקה הקודמת או עם הפטור שהעניק בית משפט קמא מתשלום אגרה במסגרת התביעה החדשה. עוד טוענים המערערים, בין היתר, שיש להחיל בנסיבות העניין את הוראות 9, 15 ו-16 לחוק ההתיישנות. לחלופין הם סבורים כי יש להורות על הארכת תקופת ההתיישנות מכוח הסמכות המוענקת לבית משפט בהוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים בשל נסיבות העניין הייחודיות.

כפי שיובהר להלן, דין הערעור להידחות. אף שהנמקות בית משפט קמא מקובלות עלי בעיקרן, מצאתי לנכון לחדד נקודות מספר ולהעמיד על דיוקם קביעות משפטיות מסויימות שנזכרו בפסק-הדין.

דיון והכרעה

1. מחיקת התובענה בהליך הראשון
2. כאמור, ההליך הראשון נמחק בשל מחדלי המערערים. מאחר שלא הוגש ערעור על פסק-הדין המוחק את אותם הליכים, אין צורך להידרש לשאלה אם החלטה זו היתה מוצדקת לגופה אם לאו. מעבר לנדרש אעיר כי אין פסול במחיקת תובענה לאחר שצד לא הגיש ראיותיו במועד, ומאליו מובן כי בית משפט אינו מחויב לאמץ הסכמה של הצדדים לחדש הליכים מעין אלה, אף בהנחה שנתונה לו הסמכות לעשות כן. החלטה דיונית מעין זו מצויה עמוק בתחום שיקול דעתה של הערכאה המבררת, ולא ניתן להצביע על פסול שנפל בהחלטה למחוק את התביעה לאחר שהמערערים נמנעו מלהגיש את ראיותיהם במועד שנקבע ולא עשו כן גם לאחר שבית המשפט התרה על כוונתו למחוק את התביעה מחוסר מעש.

אמנם, בית משפט קמא הוסיף בפסק-דינו אמירות בעניין הדרך בה יתנהלו ההליכים אם תוגש תובענה חדשה. אלא שלאלה אין משקל לצורך ההכרעה בסוגיית ההתיישנות. יובהר עם זאת כי יש לחלק בין שתי האמירות שבפסק-הדין ובהחלטה. האמירה האחת, לפיה אם תוגש תביעה חדשה היא "תחל במקום שבו הופסקה תביעה זו" (פסק-דין מיום 14.8.19) וכי הדיון בתיק החדש "ימשיך מהנקודה שבו נעצר ההליך בתביעה הנוכחית" (החלטה מיום 21.8.19), היא אמירה מחויבת מציאות לנוכח ההלכה לפיה מקום שבית משפט לא קבע הוראה דומה בפסק-דינו לא יחייבו ההחלטות שניתנו בהליך הנוכחי במסגרת ההליך החדש שיוגש (ראו רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' קבודי, מיום 8.7.12, בפסקה 10 להחלטה, להלן: עניין קבודי). על מנת למנוע תקלה מעין זו, שומה על בית משפט המוחק תביעה לקבוע כי ההליכים וההחלטות שבמסגרתה יחולו גם במסגרת כל תובענה חדשה שתוגש (עקרונותיה של דרך פעולה זו הוטמעו בהוראת תקנה 41(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). לדרך ההתנסחות הספציפית במקרה דנא אין לייחס משקל של ממש, שעה שברי כי זו היתה כוונת האמירה.

אשר לאמירה השניה, לפיה אם יגישו המערערים תביעה חדשה "האגרה ששולמה תשמש לתיק החדש", הרי שהחלטה זו ניתנה בחוסר סמכות. בית משפט המורה על מחיקת תביעה אינו מוסמך לפטור את התובע מתשלום אגרה עבור התביעה החדשה שתוגש (ראו, לדוגמה, עניין קבודי, בפסקה 10 להחלטה; רע"א 8566/14 גרבלי נ' עיריית אשדוד, מיום 5.5.15, בפסקה 8 להחלטה). זאת, מהטעם שרשימת הפטורים מתשלום האגרה היא רשימה סגורה שאין להרחיבה (ראו לדוגמה רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק), מיום 5.1.11, בפסקה 19 להחלטה; רע"א 7031/12 שערי צדק נ' פלונית, מיום 23.10.13, בפסקה 6 להחלטה).

מכאן שלצורך הדיון בסוגיית ההתיישנות אין לייחס משקל לאמירות בפסק-הדין ובהחלטה בהליך הראשון. על אחת כמה וכמה שאין להעניק להן משקל כאשר במסגרת ההליך הראשון לא הועלתה טענת התיישנות, ואף בבקשה המוסכמת לביטול פסק-הדין לא הועלתה סוגיה זו.

למען שלימות התמונה יוער כי לאחר שניתן פסק-הדין מושא הערעור, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין שמחק את התובענה בהליך הראשון (ע"א 55072-12-20). הבקשה נדחתה בהחלטת כבוד הרשם א' סלע מיום 24.1.21. ערעור על החלטה זו תלוי ועומד (ע"ר 30999-02-21).

1. העלאת טענת התיישנות על ידי המשיבה
2. כאמור, ההליך הראשון נפתח ביום האחרון של תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. שעה שתובע מגיש תביעתו ביום האחרון לתקופת התיישנות, עליו להישמר היטב ממחדלים שעלולים להביא למחיקתה וכתוצאה מכך לחשיפתו לסיכון להעלאת טענות התיישנות. במקרה דנא, נמנעה המשיבה מלהעלות טענת התיישנות במסגרת ההליך המקורי בשל העובדה שעילת התובענה לא התיישנה בעת הגשתה. היא אף הסכימה, מעבר לחובה המוטלת עליה, לביטול פסק-הדין שמחק את התובענה, אלא שלשיטתה הוכפפה הסכמה זו לתנאי שנכלל בבקשה ולפיו יוגשו תצהירי המערערים עד ליום 1.9.19.

לאחר שבית משפט קמא לא נעתר לבקשה המוסכמת לביטול פסק-הדין המוחק את התביעה, לא עשו המערערים כל מאמץ לפעול בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים עובר להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין. בנסיבות אלה לא ניתן לייחס למשיבה חובה להימנע מהעלאת טענת התיישנות העומדת לה על פי דין, ובוודאי שאין מקום לטענה כי העלאת טענה מעין זו נגועה בחוסר תום-לב.

לעניין זה יש לזכור כי על פי הנחיה 16.8 להנחיות פרקליט המדינה משנת 2003 רשאית המדינה להעלות טענת התיישנות, והדבר אף מקדם את האינטרסים של הציבור ומונע את "הנזק לציבור העלול להיגרם מויתור על טענת התיישנות כלפי תביעות נגד המדינה" (בג"צ 853/10 שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום, מיום 27.7.10, בפסקה 12 לפסק-הדין). אמנם, נקבע כי לא בכל סיטואציה על המדינה לטעון להתיישנות, אך יש מקום להעלאת טענה מעין זו מפיה של המדינה שעה שהיא מתלווה לטענות הגנה נוספות (ע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל, מיום 6.12.18, בפסקה 33 לפסק-הדין), בדומה למקרה דנא בו נטען כי לא קיים קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין האירוע מושא התביעה.

קביעות כלליות אלה, העוסקות בהוראות ההתיישנות החלות ככלל בדין הישראלי, יפות שבעתיים במסגרת הליך המתנהל על פי הוראות חוק הנזיקים האזרחיים. לעניין הליך זה קבע בית המשפט העליון כי המחוקק מצא לנכון לקבוע הסדר התיישנות "סגור", בשל אותם רציונאליים הייחודיים לתובענות אלה שעניינן בקשיים הראייתיים הרבים הניצבים בפני המדינה בתביעות אלה, הקושי באיתור עדים, והיעדר האפשרות לחקירות סבירות במקום מגוריהם של הנפגעים בשטחים ובאיתור החומר הרפואי בבתי החולים בשטחים (ראו הדיון בהלכת טאלב; ודברי כבוד השופט רובינשטיין בפסקה א' לפסק-דינו בהלכת ח'שאן).

לפיכך אין מקום לקביעה לפיה מנועה היתה המשיבה מלטעון להתיישנות לאחר מחיקת ההליך הראשון.

1. תחולת הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות
2. מחיקת התובענה שהגישו המערערים העניקה למשיבה את האפשרות להעלות טענת התיישנות. בשונה מתובענות אחרות הנשענות על הסדרי התיישנות היונקים חיותם גם מהוראות חוק ההתיישנות, נקבע כי הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים היא הוראה ייחודית וכי חוק הנזיקים האזרחיים "הוא חוק מיוחד וגובר על הוראות חוק ההתיישנות לעניין זה, ובכללן סעיף 15" (הלכת טאלב, בפסקה ט"ו לפסק-הדין). קביעה זו אינה קביעה במישור העיוני בלבד, כפי שניתן היה אולי לסבור בעניין האמירות בהלכת נבילי שהובאו "מבלי לקבוע מסמרות" (רע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' נבילי, מיום 27.12.11, בפסקה 7 לפסק-הדין, להלן: הלכת נבילי). הקביעות המפורשות בהלכת טאלב שוללות את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. ממילא נשללת גם תחולת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, כפי שקבעו חברינו בעניין אלחטיב.
3. הארכת תקופת ההתיישנות
4. אשר לטענה לפיה היה על בית משפט קמא להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח הסמכות שבסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, נראה כי בדין קבע בית משפט קמא שלא התקיימו התנאים המאפשרים לבית משפט להאריך את ההתיישנות מכוח סעיף זה. לעניין זה הבהיר כבוד השופט עמית בהלכת ח'שאן (בדעת רוב) כי "הנטל על התובע לשכנע כי במהלך כל התקופה, כמכלול, לא עמדה בפניו אפשרות סבירה להגיש את תביעתו לבית המשפט" (בפסקה 1 לפסק-דינו). בנטל זה לא עמדו המערערים.
5. תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות
6. המערערים טוענים כי יש לקבוע שהמשיבה הודתה בזכותם או במקצת זכותם, ולפיכך "אופסה" תקופת ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. טענה זו הסתמכה על אמירות המשיבה הנתפסות על ידי המערערים כ"הודאות בזכות" בכתבי הטענות ובמהלך הדיון לפני בית משפט קמא, ועל ביצוע התשלום ביום 18.8.20, מעשה הנתפס בעיני המערערים כ"ביצוע מקצת הזכות" כמשמעו בהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. טענות אלה אין לקבל מטעמים מספר, כפי שיבואר להלן.
7. מעיון בכתבי הטענות ובפרוטוקולים של הדיון בהליך הראשון עולה שהמשיבה לא הודתה בזכות המערערים לפיצוי העולה על זה שנקבע בחוות-הדעת מטעמה. בכתב ההגנה בהליך הראשון טענה המשיבה כי היא "כופרת בטענות שהוצגו בכתב התביעה", ובכלל זה בזכות המערער לפיצוי, ב"טענות בדבר אופן ביצוע ההריסה" וב"קשר הסיבתי בין ההריסה לבין הנזק" (סעיף 4 לכתב ההגנה). היא אישרה כי עמדתה הכללית היא ש"בכפוף למספר תנאים" היא נכונה לפצות "לפנים משורת הדין" נזקים שנגרמו "לבעלי דירות כתוצאה מהריסת בתי מחבלים" (שם).

מכאן שהמשיבה לא הודתה בטענות המערערים. אף שהכירה בעיקרון הכללי לפיו עליה לפצות צד שלישי תמים בגין נזקים שנגרמו לנכסיו אגב הריסת בתי מחבלים (בארבעת הסייגים שפירטה בסעיף 14 לכתב ההגנה), היא לא הכירה בחובתה לפצות את המערער בגין הנזקים הנטענים על ידו. המשיבה עמדה על עמדה זו גם בדיון שהתקיים בהליך הראשון ביום 19.2.19. בסוף אותו דיון קבע בית משפט קמא, בין היתר, כי "בדיון הבא" תיערך המשיבה להשיב על השאלה אם קיימת מחלוקת בסוגיית האחריות ואם ניתן לשלם סכום שאינו שנוי במחלוקת. ממילא ברי כי באותה עת לא הודתה המשיבה בטענות הנוגעות לאחריות.

"הודאה במקצת הזכות" לעניין סעיף 9 לחוק מצריכה מסקנה לפיה "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק, מיום 1.4.1996, בפסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008), בפסקה 40 לפסק-הדין; ע"א 9111/15 מרגלית ש.א. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 31.10.17, בפסקה 12 לפסק-הדין). מאחר שהמשיבה לא הודתה בקיום זכות המערערים לפיצוי בגין הנזקים המפורטים בכתב התביעה, הרי שלא התקיים הבסיס לתחולת הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

קביעה זו מתחדדת לנוכח האמור בחוות-הדעת מטעם המשיבה. המומחים מטעם המשיבה שללו את האפשרות שהנזקים הנטענים נגרמו כתוצאה מהריסת בית המחבל, למעט נזק שעלות תיקונו הועמדה על 41,450 ₪. מכאן שהודאת המשיבה בחובתה לתשלום זה אינה משום "ביצוע מקצת הזכות", אלא הודאה בנזק ספציפי וכפירה בכל יתר הנזקים הנטענים.

1. אשר לתשלום ששילמה המשיבה, הרי שזה נעשה "לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יהווה ויתור על טענת ההתיישנות", כפי שהובהר בבקשה לדחיית התובענה על הסף (מש/2ב בפתח ההודעה ובסעיף 22 להודעה). התשלום, שבוצע לאחר שניתן פסק-הדין, נעשה מכוח הודעה זו. בהודעה הובהר כי התשלום נעשה "לפנים משורת הדין" והודגש שאין בו משום ויתור על טענות בעניין התיישנות. מכאן שלא ניתן לראות בו "הודאה" כדרישת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שהרי על פי לשונו "הודאה" לצורך סעיף זה היא "למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".
2. אף לולא הצהרת המשיבה לפיה נעשה התשלום "לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יהווה ויתור על טענת ההתיישנות", לא היה בו כדי להוות תשלום המאפס את מרוץ ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בדין קבע בית משפט קמא כי תשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת אינו מהווה "הודאה במקצת הזכות". בית משפט קמא תמך יתדותיו בהקשר זה באמירה בספרו של טל חבקין התיישנות 201 (התשע"ד) (להלן: חבקין), לפיה "תשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת אינו מעיד בהכרח על הודאה בזכות המהותית של התובע". חבקין ביקש לתמוך אמירה זו גם בקביעה בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים, מיום 20.7.10 (חבקין, בעמ' 201 ובה"ש 22, להלן: הלכת רזניק). לגישה זו ניתן למצוא תימוכין בדרך בה פורשה האמירה בהלכת רזניק בבג"צ 8672/17 לוי נ' הועדה לעניין פיצויים ותמלוגים מכוח חוק הפטנטים, מיום 1.12.19, בפסקה 33 לפסק-הדין.

קביעה זו הגיונה לצדה. ההודאה בחובה לשלם סכום מסויים אינה משמיעה הודאה בחובה לתשלום החורג מסכום זה. דומה שהיפוכו של דבר הוא הנכון: אדם המודה בחובה לשלם סכום מוגדר מכחיש במשתמע כל חיוב החורג מסכום זה.

לא למותר לציין כי קביעה דומה מוכרת גם בשיטות משפט אחרות, ונשענת על ההנחה כי תשלום חלקי משמיע לעיתים מזומנות הכחשה של יתרת התשלום (לסקירה תמציתית של הסוגיה ראו Israel Gilead and Bjarte Askeland "Analytical and Comparative Report" 3, 79 Prescription in Tort Law – Analytical and Comparative Perspectives (2020); להלן: Prescription in Tort Law; לדין החל באוסטריה, גרמניה וספרד ראו Prescription in Tort Law בעמ' 160, 364 ו-602).

1. יש לזכור כי בית משפט קמא סבר כי הוראות ההתיישנות שבסעיף 5א לחוק הן הוראות של התיישנות מהותית. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שאין תחולה להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לנוכח קביעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק בד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 604 (1987) (להלן: הלכת טייכנר) לפיה "חלקים אחרים של חוק ההתיישנות (כגון הודאה בקיום זכות לאחר עבור תקופת ההתיישנות) יחולו רק בהתיישנות מהותית" (ההדגשה הוספה; על קביעה זו לא חלקו יתר חברי ההרכב). אמנם, יתכן שקביעה זו נכונה רק לאותן שיטות משפט הרואות בהתיישנות מהותית ככזו המאיינת את הזכות מעיקרה. נראה שתפיסה זו שררה בצרפת עת נקבעו הוראות אמנת וינה ויתכן שזו הסיבה לאמירה באמנה – בנוסחה המקורי הצרפתי – לפיה הזכות "פוקעת" (התפיסה הרווחת היא כי סעיף 1234 למהדורה הקודמת של ה- Code Civil החיל התיישנות מהותית המפקיעה את זכות התובע, בשונה מהתפיסה המגולמת בסעיפים 2219, 2221 ו-2227 למהדורה הנוכחית של ה- Code Civil, שנכנסה לתוקף בשנת 2016, המחילה הסדר של התיישנות מהותית החוסמת תביעה; לסקירה של הסוגיה ראו Jean-Sébastien Borghetti "Prescription in Tort Law: France" 309, 311-312 Prescription in Tort Law ).

כעניין שבעובדה יש לציין כי במרבית מדינות הקונטיננט שוררת התפיסה לפיה ההתיישנות המהותית משמעה חסימה מהותית של זכות התביעה להבדיל מאיון הזכות המהותית. עם זאת, ובשונה מהדברים שנאמרו בהקשר זה בהלכת טייכנר, מכירות מדינות אלה בהודאה בקיום הזכות או בהודאה במקצת הזכות (שאינה הודאה בסכום שאינו שנוי במחלוקת) ככזו המאפסת את מרוץ ההתיישנות (לסקירת המדינות בהן מוחל הסדר מעין זה ראו Israel Gilead and Bjarte Askeland "Analytical and Comparative Report" 3, 80 Prescription in Tort Law, בה"ש 390).

1. בשולי הדברים, ואף שהדבר אינו נדרש לצורך ההכרעה בערעור, יש לבחון גם את קביעת בית משפט קמא לפיה ההסדר שבחוק הנזיקים האזרחיים הוא הסדר של התיישנות מהותית.

מסקנה זו השתית בית משפט קמא על לשון הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, לפיה "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה". בית משפט קמא סבר כי מהמילים "לא ידון" והקביעה כי מועד תום מרוץ ההתיישנות הוא "שנתיים מיום המעשה ולא מהיום שבו נולדה עילת התביעה" מלמדים כי מדובר בהתיישנות מהותית. למסקנה דומה הגיע גם בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ב-ת.א 1138-01-11 עזבון עבד רבו נ' מדינת ישראל, מיום 10.3.13, בפסקאות 18-17 לפסק-הדין, תוך אימוץ טענת המדינה וללא הנמקה.

1. ספק אם מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים או עם הפסיקה העוסקת בטיבן של הוראות ההתיישנות במשפט הישראלי.

ככלל, נקבע שהסדר ההתיישנות בדין הישראלי הוא הסדר דיוני (ראו בהרחבה רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010), בפסקאות 15-13 לפסק-הדין). החריגים לתפיסה זו של דיני ההתיישנות במשפט הישראלי מועטים, ומתאפיינים באמירות מהן עולה כי כוונת המחוקק היא לשלול את עצם קיום הזכות בתום תקופת ההתיישנות. כך, ההנמקות שהביאו את בית המשפט העליון לקביעה לפיה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק התובלה האווירית, התשכ"ב-962, היא הוראה של התיישנות מהותית, היו נעוצות בלשון סעיף 29 לאמנת ורשה מיום 12.10.1929, שהוטמעה בסעיף 14 לחוק הישראלי תוך תרגומה לאמירה לפיה היא עוסקת ב"תקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק". בפסקי-דינו של כבוד השופט ד' לוין בסוגיה זו (ב-ע"א 20/83 דדון נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785 (1984) ובהלכת טייכנר) הובהר היטב שהאמירה לפיה הזכות "פוקעת" מלמדת כי מדובר בהתיישנות מהותית שעניינה בהפקעת הזכות ולא בהתיישנות דיונית המקימה מחסום מפני הגשת התביעה.

הפסיקה העוסקת בהוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים קבעה אמנם כי מדובר בהסדר סגור וייחודי, אך לא קבעה מפורשות כי מדובר בהוראת התיישנות מהותית. בנסיבות אלה, אין מקום לסטיה מהתפיסה המשוקעת בהלכה בישראל (בדומה לדין המצוי במדינות המשפט המקובל), לפיה הסדרי ההתיישנות הם הסדרים דיוניים.

יתירה מזו: בפסיקה הסובבת את הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים נאמר, בין היתר, כי "תקופת ההתיישנות של שנתיים אינה בגדר מחסום מוחלט" (הלכת נבילי, בפסקה 6 לפסק-הדין), אמירה שעשויה להתפרש גם כהתייחסות לטיב הסדר ההתיישנות; וכי תקופת ההתיישנות הארוכה במקצת שנקבעה לעניין קטינים בחוק הנזיקים האזרחיים באה "לשקף מקצת ההארכה לגבי קטינים הנתונה בחוק ההתישנות, התשי"ח-1958" (הלכת ח'שאן, בפסקה ב' לפסק-דינו של כבוד השופט רובינשטיין; ההדגשה במקור). הקישור העיוני – להבדיל מהניתוק המעשי – בין הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים להוראות חוק ההתיישנות, מלמד כי מדובר בהסדר דומה בבסיסו, דהינו: הסדר של התיישנות דיונית.

גם לשון הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים תומכת בקביעה זו. כאמור, הוראת הסעיף קובעת כי בית המשפט "לא ידון" בתובענה שהוגשה כחלוף שנתיים ימים מיום האירוע. לא נקבע כי הזכות לפיצויים פוקעת כחלוף תקופה זו, או כי זכות התביעה נחסמת. כל שנקבע הוא כי בית המשפט לא ידון בתביעות מעין אלה, ואמירה זו אינה שונה במהותה מהאמירות בחוק ההתיישנות, לפיהן "לא יזדקק בית המשפט לתובענה" כחלוף תקופת ההתיישנות (ראו סעיפים 2 ו-3 לחוק ההתיישנות), שאין חולק כי הן מקימות הסדר של התיישנות דיונית.

המסקנה מכל אלה היא כי אף שההסדר שנקבע בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים הוא הסדר התיישנות חריג וייחודי, יש לראותו כהסדר של התיישנות דיונית בדומה למרבית הוראות ההתיישנות במשפט הישראלי.

סוף דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל לא נמצא שבית משפט קמא שגה עת דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות עילתה. דחיה זו אינה אלא פועל יוצא ממחדלי המערערים שהביאו לכך שתביעתם הראשונה נמחקה מחוסר מעש, וכתוצאה ממחיקה זו קמה למשיבה האפשרות לטעון להתיישנות עילת התובענה. בנסיבות אלה, לא קמה עילה להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא. הדברים קל וחומר לנוכח העובדה שהמדינה שילמה בינתיים את הסכום שאינו שנוי במחלוקת לשיטתה.

1. לפיכך אציע לחברותי להורות על דחיית הערעור, וכי לפנים משורת הדין בלבד לא נעשה צו להוצאות בערכאה זו.

השופטת שושנה ליבוביץ:

אני מסכימה.

השופטת תמר בר-אשר:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ר' וינוגרד. הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

העירבון יושב למערערים באמצעות בא-כוחם, בכפוף לכל דין.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח בתמוז התשפ"א, 28 ביוני 2021, בהעדר.