זוהי תביעה חוזית שעניינה עסקת שדרוג רכב בין הצדדים.

התובע הגיש תביעתו לבית משפט זה וטען כי בשל מקום ביצוע העסקה ומקום מושבו של סניף הנתבעת קיימת סמכות מקומית.

הנתבעת הגישה בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת כתב הגנה ובהמשך בקשה נוספת מטעמה להארכת מועד ובה טענה להעדר סמכות מקומית נוכח תניית שיפוט ייחודית העולה מההסכם בין הצדדים אשר צורף כנספח לתביעה. התובע התנגד לבקשה וטען כי הטענה לא עלתה בהזדמנות הראשונה עם הגשת הבקשה להארכת מועד; ההסכם אליו הפנתה הנתבעת הינו הסכם קודם והרי התביעה נעוצה בהסכם מאוחר יותר. בהקשר זה טען התובע כי למיטב זכרונו לא חתם על הסכם מאוחר וכי ממילא מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד.

הנתבעת הגישה תשובה אליה צירפה לראשונה את ההסכם המאוחר וטענה כי בשגגה הפנתה לנספח לתביעה. בשלב זה טרם הוגש כתב הגנה ולכן גם לא צורף ההסכם המאוחר עליו חתום התובע. אף אין לקבל כל טענה בעניין תנאי מקפח מפני שבפסיקה אומץ מבחן ההרתעה ואין בקיומו לשלול את תניית השיפוט שכן אין לומר שנסיעה מנצרת לתל אביב תרתיע מפנייה להליך משפטי.

נוכח צירפו של ההסכם המאוחר מצאתי לאפשר לתובע להשיב ובמסגרת זו העלה התובע, בין היתר, טענת זיוף והרחיב בעניין היותה של תניית השיפוט אחידה ומקפחת.

הנתבעת מצידה הטעימה כי טענת הזיוף נטענה בעלמא ללא כל ביסוס כאשר התובע טוען כל העת שאינו זוכר אם חתם על הסכם בכתב אם לאו.

לאחר ששקלתי בדבר מצאתי להורות על העברת הדיון בתיק לבית משפט השלום במחוז תל אביב. אנמק בקצרה.

אשר לטענת התובע בדבר מועד העלאת טענת חוסר סמכות מקומית – כידוע, טענה בדבר סמכות מקומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה. ההזדמנות הראשונה תחשב לזו שבה יידרש בית המשפט לדון בטענות לגופו של עניין, כלומר לא מועד הגשת כתבי בי דין ייבחן כי אם מהותם של אלה. במקרה זה הבקשה שהוגשה להארכת מועד טכנית במהותה, בית המשפט לא נדרש ולא הוטרח לשווא בדיון לגופה של התביעה, כי אם לסוגיית הארכת המועד בלבד. במסגרת הבקשה השנייה להארכת מועד מיום 22.3.2021 כבר טענה הנתבעת להעדר סמכות מקומית ומשכך יש לקבוע כי הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה (ראו: ת"א (חי') 32084-06-13‏ ב.ש. ברוש הקמת פרוייקטים בע"מ נ' ת.ק.ש אלפיים (1997) בע"מ (3.9.2013), מפי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל (סעיף 8 להחלטה); וראו גם: ת"א (ת"א) 47279-04-18‏ ‏תאגיד המים מי שמש בע"מ נ' ערטול נור(18.3.2019), מפי כב' השופטת א' קלמן-ברום (סעיפים 10-12 להחלטה)).

אשר לטענת הזיוף – לפי שורת ההיגיון אין ניתן לעקוף תניית שיפוט בדרך של העלאת טענת זיוף בעלמא, באופן בלתי מבוסס ובלתי מפורט. לא כל שכן כאשר להכרעה בטענת הזיוף עלולה להיות השלכה ישירה על ההכרעה במחלוקת נושא התובענה. לא בכדי נקבע כי "בשלב קביעת הסמכות המקומית לדון בתובענה אין מקום לדון באופן נרחב ולגופו של עניין בטענת 'זיוף' כתב הערבות ותניית השיפוט" (רע"א (מרכז) 23364-04-16 רזינקס ישראל בע"מ נ' פריד סרחאן (24.5.2016), מפי כב' השופטת ו' פלאוט). למעשה במקרה שלפניי, המועד לבירור טענת הזיוף (והעברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת בהקשר זה), הוא במסגרת הדיון בתביעה גופה ולא בבקשה להעברת מקום הדיון. בית המשפט אינו בוחן אם כן את תוקפה של תניית שיפוט במסגרת בקשה להעברת מקום הדיון גם כאשר עולה טענת לזיוף החתימה על ההסכם שבו מצויה תניית השיפוט (ראו והשוו: ת"א (ת"א) 12887-09-15 סוזן אדרי נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ (10.5.2016), מפי כב' הרשם הבכיר א' כהן וההפניות שם). לכן אפוא אין בעצם הטענה כדי לשלול את תניית השיפוט ובשים לב לכך שבמסגרת תגובתו מיום 4.4.2021 טען התובע כי למיטב זכרונו לא חתם על הסכם מאוחר, הרי שיש להחיל את תניית השיפוט. למעלה מהצורך אוסיף, כי ההסכם המאוחר נולד כתוצאה וכהמשך ההתנהלות בין הצדדים להסכם קודם בין הצדדים, שאין כל מחלוקת כי נחתם ובו כלולה אותה תניית שיפוט בדיוק.

אשר לטענה בדבר היותה של תניית השיפוט מקפחת – כבר נקבע כי "בדיבור 'תנאי מקפח' הכוונה היא ל'התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון'. ובזמן נתון זה יקשה לראות בחיובם של בעלי-דין להתדיין בבית-משפט שבמחוז מסוים משום 'התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית'... מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות... אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא כפי שכבר בואר, בבחינת שיקול משני, על-מנת לפסול תניה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה בענייננו מביאה למסקנה בלתי נמנעת כי התניה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים אינה בלתי סבירה, שהרי לא נאמר, בשום פנים, כי הנסיעה מבאר שבע לתל-אביב תרתיע בעל-דין ממימוש זכויותיו. למותר לציין כי לא הובאו כל ראיות לקיומה של הרתעה כזו בפועל... ככלל, קשה ברגיל להעלות על הדעת מצב שבו מקום התדיינות כלשהו בישראל ירתיע אדם מפני הגשת תביעה..." (רע"א 188/02‏ מפעל הפיס נ' כהן (2.6.2003), מפי כב' השופט ריבלין).

לא נעלמה מעיניי טענת התובע כי הבחינה צריכה להיעשות במכלול הנתונים וכי בהינתן כי לנתבעת סניף המצוי בעיר נצרת בצירוף סכום התביעה הנמוך, משתנה נקודת האיזון לפיה המדובר בתנאי מקפח, אלא שלא שוכנעתי, במכלול הנסיבות, כי הוקם מחסום הרתעתי.

אשר למקום סניף הנתבעת, הרי שמדובר בסניף בשונה מהנהלה מרכזית או סניף ראשי, כאשר מותר להניח שהנתבעת מרכזת את הטיפול בענייניה המשפטיים במקום אחד (ובעניין זה ניתן לראות כי משרד בא כוח הנתבעת אכן שוכן בתל אביב), משכך אין לראות בזאת משום קיפוח.

אשר לסכום התביעה, הטענה מתמצית למעשה בעליות הנגזרות ממיקום הפורם הדן בתובענה בשונה מעלויות הכרוכות בכל הליך משפטי. לא בידי התובע לשכנע כי ההפרשים כה גבוהים עד כי הם עלולים להקים מחסום מפני הגשת תביעה; וממילא אם בסופו של הליך, יזכה התובע בתביעתו, זכאי יהיה לעמוד על הוצאותיו הראליות בהליך לרבות אלו הנגזרות ממקום בירורו.

סוף דבר, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום במחוז תל אביב.

נוכח העובדה כי בבקשתה הפנתה הנתבעת להסכם שונה מזה עליו הסתמכה, באופן שהאריך וסרבל הדיון; כמו גם העובדה שהתצהיר אשר צירפה לתשובתה לא אומת בידי עורך דין כדרוש, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תביא החלטה זו לפני נשיא בתי משפט השלום במחוז תל אביב, כב' השופט צחי עוזיאל למען ייתן הוראותיו בקשר עם ניתוב התיק במחוז.

ניתנה היום, ט"ז אייר תשפ"א, 28 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.