לפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח חנייה שמספרו 16506867 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982(להלן: "חוק סדר הדין הפלילי")

1. בתאריך 06.06.2019 רשם פקח עיריית נוף הגליל (להלן: "המשיבה") את הדוח שבכותרת (להלן: "דוח החניה").
2. בהמשך לאמור, ביום 06.06.2019 נמסר הדוח לנהג הרכב בשם גהגאה אימן – בעלה של המבקשת (להלן: "נהג הרכב"). לפי הנטען ע"י ב"כ המבקשת, רכבה של המבקשת היה נהוג בעת ביצוע העבירה בידי בעלה – נהג הרכב - שעה שנכנסו לחניון המתחם של העירייה.

מתיאור הדברים עולה כי נהג הרכב הוריד את המבקשת, ונסע בהילוך אחורי כדי לפנות את המקום. בעת נסיעתו לאחור, נחסם נהג הרכב על-ידי רכב ממנו יצא פקח מטעם המשיבה והחל לצלם את הרכב כשהוא בנסיעה לאחור. עוד נטען, כי השניים – נהג הרכב והפקח – התווכחו ולאחר מכן מסר הפקח לידי נהג הרכב את הדוח שבכותרת.

1. ביום 02.07.2019 פנה נהג הרכב, שכאמור ביצע את העבירה, במכתב רשום למשיבה בבקשה להישפט (נספח ת/2 לבקשה). בתאריך 18.07.2019 התקבל מכתבו אצל המשיבה (נספח א' לבקשה). ב"כ המבקשת טען כי בהמשך לבקשה להישפט המבקשת מעולם לא זומנה לדין, במקום זאת שלחה המשיבה למבקשת דרישת תשלום ע"ס 1513 ₪ - דרישת תשלום חוב בתוספת פיגורים (נספח ת/3 לבקשה).
2. בתגובה לטענת המשיבה - כי ביום 25.02.2020 הודיעה לנהג הרכב כי באם רצונו להישפט עליו לצרף בקשה להסבת הודעת תשלום הקנס בליווי תצהיר – הודיעה המבקשת כי מעולם לא קיבלה את הודעת המשיבה בעניין. באותו עניין שאלה מדוע המשיבה הגיבה לבקשה לאחר יותר מ- 6 חודשים מתאריך קבלת מכתב בקשתם להישפט.
3. המשיבה, מצדה, ציינה כי ביום 06.06.2019 נרשם לרכבה של המבקשת מ.ר 4756267 דוח החניה שמספרו בכותרת.
4. ביום 18.07.2019 התקבלה במשרדי המשיבה בקשה להישפט בגין הודעת הקנס מאת איימן גהגאה - נהג הרכב, כאמור (סומן כנספח א').

לפי הנטען, ביום 25.02.2020 הודיעה המשיבה לנהג כי באם רצונו להישפט עליו לצרף בקשה להסבת הודעת הקנס בצירוף תצהיר בעל הרכב ותצהיר מטעמו, מאומתים ע"י עורך דין, מכיוון שהרכב אינו רשום על שמו (סומן כנספח ב'). למרות זאת, ועל אף שהנהג קיבל את הודעת המשיבה, כך נטען, לא הוגשה בקשה להסבת הודעת הקנס.

1. בהמשך פירט ב"כ המשיבה את הוראות החוק באשר לאישור מסירה, אך בעיניי הדבר אינו רלוונטי לעניינינו כפי שיובהר להלן.

דיון והכרעה

1. כבר עתה אומר כי דין הבקשה להתקבל.
2. המסגרת הנורמטיבית לדיון במקרה דנן מצויה בהוראות סעיפים 228 ו- 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי , הדן בעבירות קנס מסוג ברירת משפט.
3. סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי:

"היה לשוטר או למי שהשר לביטחון הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך, או לעובד רשות מקומית שראש הראשות המקומית הסמיכו לכך, לפי העניין, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה של ברירת משפט, רשאי הוא למסור לו הודעת תשלום קנס; ההודעה תהיה בטופס שנקבע ויפורטו בה העבירה ושיעור הקנס שנקבע לה". (ההדגשה שלי, מ"ח).

1. במקרה שבפנינו, כפי שעולה מתיאור הדברים, פקח הרשות המקומית זיהה את מבצע העבירה, קרי נהג הרכב, ומסר לו ביד את הדוח שבכותרת. מכאן, שהעבירה בוצעה בפני פקח העירייה - כך שגם אם יוכח כי אכן בוצעה העבירה המתוארת בדוח החניה, לא קיים כל ספק שמי שביצע אותה היה נהג הרכב ולא המבקשת. מכאן, שדרישת המשיבה מיום 25.02.2020 בה מתבקש נהג הרכב מבצע העבירה, לצרף בקשה להסבת הדוח על שמו - מכיוון שהרכב לא רשום על שמו - אינה מתיישבת עם דרישות הדין.

כידוע, בקשה להסבת דוח יכולה להיות מוגשת, לפי הוראת סעיף 229 (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, מקום בו "בעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה". במקרה דנן, העבירה בוצעה לעיני פקח המשיבה, כאמור, כך שאין כל מחלוקת שלא המבקשת היא אשר ביצעה את העבירה המתוארת בדוח החניה - אין מדובר בעבירת מהירות בה הרכב צולם או עבירת חניה בה הוצמד דוח החניה לשמשת הרכב - מקום בו קיים קושי לזהות את נהג הרכב ולכן הדוח נרשם על שם בעל הרכב, ולו הזכות לפנות בבקשה להוכיח שלא הוא הנהג.

במקרה דנן היה זיהוי ודאי של מבצע העבירה, למרות זאת בחרה המשיבה להתעלם מכך ולרשום את דוח החניה על המבקשת - בעלת הרכב.

1. סעיף 229 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי:

" מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה". (ההדגשה שלי, מ"ח).

1. אומר, כי עיון בחומר שהוגש מעלה שנהג הרכב אשר ביצע את העבירה – ואף לידיו נמסרה הודעת תשלום הקנס - העביר למשיבה בקשה להישפט ביום 02.07.2019, זאת בטווח הזמן המותר לפי סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, כאמור.
2. כפי שפירטתי מעלה, מרגע שזהות מבצע העבירה ידועה למשיבה והדוח נמסר ביד, היה על המשיבה לקבל לאלתר את הבקשה להישפט וזאת בהתאם לסעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי.
3. באשר לדרישת המשיבה לתשלום קרן הקנס בתוספת ריבית פיגורים אומר, כי סעיף 229 (ב) לחוק העונשין קובע כי: " לא שילם אדם את הקנס במועד ולא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, תיווסף על הקנס תוספת פיגור בשיעור האמור בסעיף 67 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וסעיף 69 לאותו חוק יחול". (ההדגשה שלי, מ"ח).

במקרה דנן, מי שביצע את העבירה, נהג הרכב בעצמו, העביר למשיבה בקשה להישפט, כאמור. משעשה כן, ריבית הפיגורים בעקבות אי תשלום הדוח במועד אינה מתיישבת, אף היא, עם הוראות הדין.

1. לסיכום, בפנינו מקרה בו נרשם דוח חניה בעקבות חניה ללא תו נכה. העבירה בוצעה בפני פקח העיריה מטעם המשיבה, אשר שוחח עם מי שביצע את העבירה, זיהה אותו בבירור ואף מסר לו את הודעת תשלום הקנס. למרות זאת, בחרה המשיבה לרשום את דוח התנועה לפי מספר הרכב -דבר המטיל אחריות על המבקשת שידוע באופן חד וברור שלא היא זו אשר ביצעה את העבירה - ולא לפי זהות האדם שביצע את העבירה, בהתאם להוראת סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי.

לפיכך, אני קובעת כי דין הבקשה להתקבל, מורה על הארכת המועד להישפט למשך 90 ימים מהיום. בנוסף, אני מורה כי תוספת הפיגורים שהוטלה בגין אי תשלום הקנס במועדו בטלה.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תשפ"א, 26 מאי 2021, בהעדר הצדדים.