09 נובמבר 2022

השאלה המונחת בפני בית הדין בתובענה דנן היא האם התקיימו בין התובעת לבעלה, יחסי עובד ומעסיק.

רקע עובדתי

1. התובעת ילידת 1990, נשואה למר אליהו מויאל ובמועד הרלוונטי לתביעה, לבני הזוג שני ילדים.
2. בתקופה מושא ההליך שלפנינו, מר מויאל היה הבעלים הבלעדי של מסעדה בשם "ואמוס" ברחוב רוטשילד בראשון לציון (להלן: "המסעדה").
3. לתובעת הונפקו תלושי שכר על ידי מר מויאל בגין התקופה שמיום 1.11.16 ועד ליום 30.6.18.
4. תביעתה של התובעת לדמי אבטלה בגין התקופה שתחילתה בחודש 7/18 ועד 11/18 אושרה תחילה, ונדחתה בדיעבד לאחר בדיקה של הנתבע אודות מעמדה כעובדת שכירה.
5. ביום 5.5.19 ילדה התובעת במז"ט ותביעתה לדמי לידה נדחתה על יסוד טענה כי לא הייתה עובדת שכירה בתקופה הרלוונטית.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת היא הועסקה במסעדה כטבחית מקצועית למשך 6 ימים בשבוע החל מיום 1.11.16 ועד ליום 30.6.18. לטענתה היא עסקה אך ורק בתחום הכנת האוכל, כעובדת שכירה, ובינה לבין מר מויאל התקיימו יחסי עובד ומעסיק לכל דבר ועניין.
2. התובעת דווחה לרשויות כעובדת שכירה, הונפקו לה תלושי שכר ושולם לה שכר באמצעות תשלומים לגן הילדים ודמי ביטוח.
3. נוכח האמור, התובעת עותרת כנגד החלטות הנתבע לדחות את תביעתה לדמי אבטלה ודמי לידה.
4. לטענת הנתבע, בין התובעת למר מויאל לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק. מעמדה היה כשל עצמאית שותפה לעסקו של בעלה.
5. לעניין התביעה לדמי אבטלה נטען עוד כי התובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת בהתאם לסעיף 161(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
6. באשר לתביעה לדמי לידה נטען עוד כי תחילת ההיריון בחודש אוגוסט 2018, חודשיים לאחר שנסגר העסק ולפיכך אין לה "יום קובע" בהתאם לסעיף 48 לחוק. בכל מקרה נטען כי התובעת לא הייתה מבוטחת כשכירה או עצמאית בתקופה הרלוונטית ועל כן אינה זכאית ממילא לגמלה.

ההליך בבית הדין

1. התובעת הגישה 2 תביעות לבית הדין, אחת בגין כל אחת מהגמלאות שנדחו, אבטלה ודמי לידה. התביעות אוחדו וביום 6.10.21 התקיימה ישיבה מקדמית בשתי התביעות. בדיון הוגדרו הפלוגתאות והתיק הועבר בפנינו לשמיעת ראיות.
2. התובעת הגישה תצהיר מטעמה ומטעם מר מויאל והזמינה שני עדים, יועץ המס של המסעדה מר סיימון מוניר (להלן: "מר סיימון") וספק הבשר של המסעדה מר יוספוב דניאל (להלן: "מר יוספוב"). בתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומים בכתב, ואחרון הסיכומים הוגש ביום 19.9.22.

הכרעה

1. לאחר ששמענו את העדויות, טענות הצדדים ועיינו בסיכומיהם, נחה דעתנו כי דין התביעה להידחות.
2. נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית ולובשים אופי של יחסי עובד - מעסיק מוטל על בן משפחה הטוען לקיומם. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי-"הלכה פסוקה היא ששעה שבוחנים את קיומם של יחסי עובד מעביד בכלל לרבות נושא זכאות מכח הביטוח הלאומי, יש ליתן את הדעת למכלול הגורמים והעובדות, ובמסגרת זאת יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין"^[1].
3. עוד נקבע כי- "משבניו של התובע הינם בעלי העסק ומדובר בקרבה משפחתית יש מקום לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו; יחסים וולונטריים, התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות עבודה, שכר ריאלי או סמלי וכד'. עוד נקבע: בחינה בקפידת יתר נאמר, אולם אין חולקין שקרבה משפחתית- ולו קרבה שבין הורים לבנים- אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד-מעביד. אין חולקים גם, שהמניע לבחירת עובד, בין כמניע עיקרי ובין כמניע משני, אינו קובע לעניין קיום או העדר קיום יחסי עובד מעביד. הקובע הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה. קביעת המהות הנ"ל היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק.

במסגרת ההקפדה על בחינת קיומם של יחסי עובד מעביד, בוחנים את קיומם של סממנים לקיום יחסי עובד-מעביד, כגון-תשלום שכר ריאלי, קיום חובות מכח משפט העבודה המגן (תוספות יוקר, חופשה שנתית, דמי הבראה וכיו"ב), סדירות העבודה ועניינים אחרים האמורים להיות בין עובד למעביד"^[2].

1. יפים לעניינינו דברי בית הדין הארצי בעניין חג'אג'רה^[3], שם נקבע כדלקמן :

"...סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "עובד" כך: 'לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד מעביד ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה היא הייתה נעשית בידי עובד; לעניין זה "בן משפחה" - אחד ההורים, ילד, נכה, אח, אחות'.

בבחינת טיב הקשר בין הצדדים, אם הם יחסים וולונטריים התנדבותיים, או יחסי עובד מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר והתמורה בעד העבודה. זאת מן הטעם שיחסי עובד מעביד מחייבים מטבעם, וכרגיל, קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה. ההלכה שנפסקה כפרשנות לסעיף זה הינה כדברי חברתי השופטת רונית רוזנפלד בעב"ל 580/08 ביאדעה מנאל – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18.12.08) וכפי שצוין בעב"ל 535/09 עליזה בן אלישע – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.9.06):

"בהתייחס לטענת המוסד לביטוח לאומי נקדים ונזכיר, כי השאלה בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עובד מעביד בין שני צדדים הינה שאלה מעורבת שבעובדה ובחוק, ובית דין זה בהחלט יזקק ויבחן את קביעתה של הערכאה הדיונית בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד, אם היא עולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניה, כמו גם עם הוראות הדין וההלכה הפסוקה. כך בדרך כלל, וכך גם בקשר לפסק דינו של בית הדין האזורי מושא הערעור.

הלכה פסוקה היא כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, יש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד, או שהעבודה שנעשתה, הינה בגדר עזרה משפחתית (דב"ע נג/0-87 פייגלשטוק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] פד"ע כ"ו,283). עם זאת, בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, לרווחת העסק ולקידומו, אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד". (ראו: עב"ל 15509-10-10 חג'אג'רה- המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 6.9.12).

1. בהתאם להלכות הנזכרות לעיל יש לבחון את נסיבות המקרה אשר בפנינו.

1. עדותם של התובעת ובן זוגה לא עשו על בית הדין רושם מהימן, הם לא מסרו גרסה סדורה ובגרסאות ששטחו בפנינו נפלו סתירות רבות. מעדותם של התובעת ובן זוגה לא ניתן היה לחלץ גרסה עקבית אחת, עדותם הייתה מגמתית ומתחמקת.
2. נראה כי הגרסה שנאמרה בספונטניות לחוקר המוסד לביטוח לאומי, לפיה התובעת החלה את "עבודתה" במסעדה בחודש 9/16 לאחר שהכניסה את בתה למסגרת חינוכית, בהתנדבות וללא שכר כדי לעזור לבעלה^[4], משקפת נכוחה את מהות הקשר של התובעת למסעדה.
3. מעדותה בפנינו התובעת לא מסרה גרסה אחידה ומשכנעת לגבי מועד תחילת עבודתה. בפנינו נפרשו 3 אפשרויות שונות בעניין זה – בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי נטען כי החלה את עבודתה ביום 1.1.17^[5]; בתביעה טענה כי החלה את עבודתה במסעדה ביום 1.11.16 ובהודעתה בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי טענה כי החל בחודש 9/16 כאמור לעיל. בחקירתה הנגדית, התובעת ניסתה ליישב את הסתירה אולם לא בצורה משכנעת^[6], היא טענה לטעות בטופס התביעה למוסד, וניסתה להסביר שאומנם החלה לעבוד במסעדה לאחר שהכניסה את בתה לגן בחודש ספטמבר, אולם "לא מיד" כפי שניתן להבין מהודעתה בפני החוקר, אלא כעבור חודשיים. ניכר היה מעדותה של התובעת כי היא משיבה באופן מגמתי, על מנת ליישב את הסתירות שהפריחה לאוויר, ולא מזיכרון הצרוב בתודעתה.
4. זאת ועוד, התובעת ובן זוגה סתרו עצמם בכל הקשור לימי ושעות עבודתה של התובעת לכאורה במסעדה. בתביעתה^[7] ובתצהירה^[8], התובעת טענה אך כי עבדה במסעדה במשרה מלאה - 6 ימים בשבוע. מר מויאל טען כי שעות עבודתה של התובעת בין השעות 12:00 – 16:00 לערך בכל יום^[9]. למרות האמור, בחקירתה הנגדית בפנינו התובעת טענה כי עבדה בין 11:00 או 12:00 בצהריים ועד 24:00 בלילה ולעיתים עד 02:00 לפנות בוקר^[10].

לטענת התובעת היא הועסקה בתפקיד מרכזי במסעדה, טבחית, ובשים לב כי המסעדה פתוחה לטענתה עד השעות הקטנות של הלילה, אי התאמה בינה לבין בעלה לגבי שעות עבודתה במסעדה הינו דבר מהותי.

1. בתצהירה^[11] ובפנינו התובעת העידה כי לא עבדה בימי שישי^[12], אולם בהודעתה בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי טענה כי עבדה גם בימי שישי משעה 11:00 בבוקר עד שעה לפני כניסת שבת^[13]. כשעומתה התובעת עם הסתירה, טענה טענה והיפוכה. תחילה השיבה כי אכן לא עבדה בימי שישי ובאותה נשימה טענה כי "בהתחלה" הייתה מגיעה ו"אחר כך כבר לא"^[14]. התובעת הוסיפה כי "אולי" עבדה כמה פעמים בימי שישי, והוסיפה כי לא יכלה לצאת מהבית בימי שישי^[15].
2. כאמור התובעת טענה כי עבדה 6 ימים, אולם מחקירתה הסתבר שכלל לא עבדה בימי שישי ובמוצ"ש^[16], ועל כן, נראה כי גם בעניין זה לא דייקה.
3. למעשה אין חולק כי התובעת לא קיבלה לידיה שכר כלשהו. לטענתה בכתב התביעה ובתצהירה שכרה שולם בדרך של "תשלומי גן ותשלומי ביטוח"^[17] אולם בעדותה התקשתה להיצמד לגרסה אחת וטענה באופן מבולבל ולא סדור מחד גיסא כי היא ביקשה ממר מויאל לקבל משכורת ולא להיות תלויה בו^[18] ומאידך גיסא טענה כי לא קיבלה שכר ובשכר שהגיע לה מר מויאל שילם את כל הוצאות הבית^[19], קניות^[20], מוצרי תינוקות, טואלטיקה וסגר את כל החובות^[21].
4. התובעת טענה תחילה כי לה ולמר מויאל חשבונות בנק נפרדים^[22] ואין להם חשבון משותף^[23] ובהמשך סתרה את עצמה וטענה כי למעשה אין להם חשבונות נפרדים אלא חשבון משותף אחד^[24]. באותה נשימה טענה כי עשתה שימוש בשכרה באמצעות תשלומים שונים "מהחשבון שלו (של מר מויאל)"^[25] ובהמשך טענה כי מר מויאל בעצם שילם במקומה את התשלומים לגן הילדים מחשבון העסק^[26] על חשבון שכרה.
5. התובעת המשיכה לסתור עצמה ולאחר שמסרה את הגרסאות הסותרות הנ"ל, טענה לראשונה כי למעשה קיבלה העברה בנקאית בגובה שכר העבודה שהגיע לה בהזדמנות אחת^[27], ובהמשך שוב סייגה וטענה כי הדבר רק "יתכן"^[28].
6. גרסתה של התובעת התפתחה עם התפתחות החקירה נגדית. כך, למשל כשנשאלה אם לאחר תשלום ההוצאות השונות נותרה יתרה חיובית מסכום שכרה, האם אז קיבלה את היתרה לידיה, והתובעת השיבה בחיוב וטענה שככל שנותרה יתרה היא שולמה לה במזומן^[29] ואם הייתה זקוקה לכסף מעבר לכך אז "זה כבר בפן הזוגי" וללא קשר ליחסי העבודה ביניהם^[30].
7. אף גרסה זו לא בא זכרה בכתב התביעה או בתצהירה של התובעת, והיא כאמור נשטחה בפנינו לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת. התובעת, הודתה כי לא ערכו רישום^[31] ועל כן לא ברור ממילא באיזה אופן נערכה התחשבנות בצורה הנטענת על ידיה.
8. התובעת העידה בפני חוקר המוסד כי לא היה לה הסכם עבודה, לא החתימה נוכחות, לא נוהל רישום כלשהו לגבי שעות עבודתה^[32], והיא ומר מויאל לא מסרו גרסה אחידה לגבי גובה שכר עבודתה^[33]. כמו כן, לתובעת לא שולמו זכויות סוציאליות^[34], היא לא ידעה אם נמסר לה מכתב פיטורים^[35] ולא הוכח בפנינו כי שולמו לה פיצויי פיטורים.
9. התובעת טענה כי עם כניסתה לעבודה היו במסעדה שני טבחים, מייקל ומתן^[36] והם חפפו אותה, ומהם למדה לעבוד במסעדה^[37]. למרות האמור, היא לא מצאה לנכון לזמנם לעדות. אי הזמנת עדים רלוונטיים ייזקף לחובתה של התובעת.
10. לא מצאנו בעדותם של מר סיימון ומר יוספוב כדי לתרום להוכחת התביעה. מר סיימון הוא יועץ מס חיצוני, הוא אינו עובד במסעדה ולא ראה את התובעת בעבודתה ביום יום. ממילא מר סיימון הוזמן מטעמה של התובעת, על מנת לתמוך בגרסתה, ויש ליתן משקל לעדותו בהתאם לכך.
11. באשר לעדותו של מר יוספוב, גם היא לא תרמה למהימנות גרסתה של התובעת, שכן לא שללנו ממילא את נוכחותה של התובעת במסעדה וסיועה למר מויאל, כבת זוגו, ועל כן לא מן הנמנע כי מר יוספוב ראה את התובעת במסעדה. אין בעדות זו אפוא כדי לסייע למחלוקת המשפטית בנוגע למעמדה של התובעת.

1. למעשה מלבד תלושי השכר שהונפקו, לא הייתה לתובעת ראיה ליצירת קשרי עבודה עם מר מויאל. אין בתלושי המשכורת לבד כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה בראיות של ממש, דין התביעה להידחות.
2. התובעת לא עמדה אפוא בדרישת הפסיקה כפי שהובאה לעיל, ולא הראתה כי נקשרו בינה לבין מר מויאל יחסי עבודה אוטנטיים.
3. מעבר לאמור ובאופן ספציפי באשר לתביעתה של התובעת לדמי לידה, לטענתה עבודתה הופסקה ביום 30.6.18 וילדה ביום 5.5.2019, למעלה מ- 10 חודשים לאחר מועד הפסקת העבודה. על כן, במועד בו הופסקה עבודתה לטענה, היא כלל לא הייתה בהיריון ועל כן היא אינה זכאית ממילא לדמי לידה על פי החוק.

1. אשר על כן שתי התביעות נדחות בזאת.
2. כמקובל בהליכים מסוג זה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ג, (09 נובמבר 2022), בהעדר הצדדים.

1. ראו: דב"ע לט/3-112 זבורבסקי - אגודת בית הכנסת הגדול ע"ש גיבורי ישראל, עבודה ארצי, כרך יג (1), 216. ↑

2. דב"ע לג/108-0 המוסד לביטוח לאומי - כץ, פד"ע ה' 31, 35 – 36. ↑

3. עב"ל 15509-10-10 חג'אג'רה – המל"ל, (6.9.12). ↑

4. דו"ח החקירה עמ' 3, שורות 94-95; עמ' 5, שורות 169-173. ↑

5. מוצג נ/1. ↑

6. פרוטוקול עמ' 4, שורות 25-33; עמ' 5, שורות 1-39; עמ' 6, שורות 1-6. ↑

7. סעיף 4 לכתב התביעה. ↑

8. סעיף 4 לתצהיר התובעת. ↑

9. סעיף 6 לתצהיר מר מויאל. ראו גם עדותו של מר מויאל בעמ' 21, שורות 20-23 והתפתחותה בעמ' 22, שורות 1-12, כשעומת עם גרסתה של התובעת. ↑

10. פרוטוקול עמ' 6, שורות 8-11. ↑

11. סעיף 13 לתצהיר התובעת. ↑

12. פרוטוקול עמ' 6, שורה 17. ראו גם עדותו של מר מויאל שהעיד כי התובעת לא עבדה בימי שישי (עמ 22, שורה 25-26. ↑

13. עמ' 2, שורות 43-44 לחקירה. ↑

14. פרוטוקול עמ' 6, שורות 28-32. ↑

15. פרוטוקול עמ' 7, שורות 12-16. ↑

16. פרוטוקול עמ' 6, שורות 18-21. ↑

17. סעיף 20 לכתב התביעה; סעיף 20 לתצהיר התובעת. ↑

18. פרוטוקול עמ' 8, שורות 21; 24; 33. ↑

19. פרוטוקול עמ' 11, שורות 21-27. ↑

20. פרוטוקול עמ' 13, שורות 21-22. ↑

21. פרוטוקול עמ' 13, שורות 2-6. ↑

22. פרוטוקול עמ' 10, שורות 6-7. ↑

23. פרוטוקול עמ' 10, שורות 8-9. ↑

24. פרוטוקול עמ' 10, שורות 11-17; עמ' 11, שורה 29; 33-34. ↑

25. פרוטוקול עמ' 11, שורות 36-38. ↑

26. פרוטוקול עמ' 12, שורות 1-10. ↑

27. פרוטוקול עמ' 12, שורות 16-19. ↑

28. פרוטוקול עמ' 12, שורה 22. ↑

29. פרוטוקול עמ' 14, שורות 9-12. ↑

30. פרוטוקול עמ' 14, שורות 13-14. ↑

31. פרוטוקול עמ' 14, שורות 16-17. ↑

32. דו"ח החקירה עמ' 4, שורות 113-121 ↑

33. השוו פרוטוקול עמ' 9, שורות 5-10 לעומת דו"ח החקירה עמ' 4, שורות 129-130 וחקירת מר מויאל עמ' 3, שורות 62-63. ↑

34. הודעת התובעת בפני החוקר, עמ' 5, שורות 152-160. תלושי השכר שצורפו לתצהירה של התובעת. ↑

35. פרוטוקול עמ' 11, שורות 12-13. ↑

36. עמ' 11, שורות 3-8. ↑

37. פרוטוקול עמ' 19, שורות 3-9. ↑