לפני: כב' השופט יוסף יוספי

נציגת ציבור עובדים – גב' בת שבע זיידמן

נציג ציבור מעסיקים – מר רן די-נור

פסק דין

1. המדובר בתובענה במסגרתה עותרת המבקשת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח מר יעקב ורד ז"ל, כך שתשולם לה קצבת שארים מהמשיבה.

2. לטענת התובעת, היא והמנוח שנפטר ביום 28.10.20 הכירו בשנת 1992 והפכו לזוג לכל דבר ועניין, כאשר אצל שניהם דובר בפרק ב'. לתובעת שני ילדים מנישואין קודמים, ולמנוח גם היו ילדים מפרק א', אך לא היה עימם קשר עד יום פטירתו. התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף לכל דבר ועניין בדירתה של התובעת, אשר שינתה את שם משפחתה לשמו של התובע. התובעת והמנוח אף חתמו על הסכם ממון בשנת 2005. בשנת 2000 ניתן פסק דין בהסכמה, אשר הכיר בתובעת ובמנוח כידועים בציבור על מנת שהתובעת תוכל לקבל תעודת נסיעה חופשית בקווי אגד – שם עבד המנוח, והמנוח היה רשום כידוע בציבור של התובעת בחברת אל על – שם עבדה התובעת. בשנה האחרונה לחייו, בעקבות התחזקותה של התובעת בדת ושמירת שבתות וחגים מצידה, שכר המנוח דירת סטודיו בה שהה בסופי שבוע וחגים כדי להתנהל כפי שהיה רגיל. המנוח שינה בתעודת הזהות ובכל מקום אפשרי את כתובת מגוריו למען של התובעת. המנוח גם ביטח את התובעת בביטוח בריאות באגד. לתובעת ולמנוח היה רכב אחד לשימושם האישי. הרכב היה רשום על שם התובעת, ומי ששילם על הטיפולים לרכב ולקח אותו למוסך היה המנוח. המנוח אף ליווה את בנה של התובעת ביום חופתו כאביו הביולוגי. התובעת גם ליוותה את המנוח בשני אשפוזים בשלוש השנים האחרונות לחייו. התובעת והמנוח היו עורכים קניות יחד, וגם הלכו יחד לספר ולטיפולים קוסמטיים. לסיכום, טענה התובעת כי המנוח והיא חיו כזוג נשוי מעל ל-25 שנים, והמשיכו בכך גם לאחר שכירת דירת הסטודיו על רקע התחזקותה בדת, דבר שנעשה במקום להזמין חדר במלון. אף ישיבת השבעה על המנוח היתה בביתה של התובעת, ששימש כמקום מגוריו.

3. לטענת הנתבעת, התובעת והמנוח לא גרו יחדיו ולא ניהלו משק בית משותף בשנה האחרונה לחייו.

לא היה כורח סובייקטיבי לכך שהמנוח נאלץ לשכור דירת סטודיו וללון בה. המנוח עשה שימוש בדירת הסטודיו גם באמצע שבוע.

המנוח והתובעת הפרידו את חשבון הבנק המשותף. לא היו העברות כספים מחשבון הבנק של המנוח לחשבון הבנק של התובעת לאחר שהוא שכר את הדירה. התובעת הכירה את המנוח לאחר שהחל לקבל קצבת זקנה מהנתבעת. מתעודת הפטירה עלה כי המנוח הלך לעולמו בדירת הסטודיו באמצע השבוע בשעות המאוחרות. מרגע שהמנוח שכר את דירת הסטודיו, השתנתה גם מערכת היחסים הכלכלית בין הצדדים. העברת הכספים האחרונה מהמנוח לתובעת היתה בחודש 2/19, חודש לפני שהמנוח שכר את הדירה. עלה כי לא הועברו כספים במזומן כפי שטענה התובעת. מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את התביעה היות ולא הוכח כי השניים התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף בשנה האחרונה לחייו.

דיון והכרעה

4. במסגרת מסכת הראיות העידו התובעת ובנה, אשר נחקרו על האמור בתצהיריהם.

5. בפתח פרק זה, נפרט את הדין החל על מקרים שכאלה, ואחר כך ניישם אותו על המקרה דנן.

6. במסגרת פרשת דה-לוי בית הדין הארצי סקר את הדין במקרים כגון דא, כדלהלן:

"24.סעיף 28(א) לחוק הגמלאות קובע כי: "זכאי לקצבת פרישה שנפטר – תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם– 1. לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד".

סעיף 4(א) מגדיר "שאירים": "(1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה ולמעט מי שבשעת מותו היתה פרודה של קבע שלו (להלן – אלמנה)".

25. בע"ע (ארצי) 18291-10-19 מיה דרפל – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (13.10.2020) סקרה חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, את אמות המידה לבחינת מערכת יחסים של "ידועים בציבור":

"עוד ניתן להיעזר, בעת בחינת התקיימותו של תנאי המגורים המשותפים ובשינויים המחויבים, באמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת מערכת יחסים של "ידועים בציבור", לגביה נקבע כי היא "מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף" (עב"ל (ארצי) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי (2.4.2019); להלן: עניין פוקילמן)."

באשר לזיקת הגומלין בין התנאים הובהרו הדברים הבאים:

"כאמור, עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא כי נדרשת תוספת ראייתית מסוימת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי משפחה ומשק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים, וזאת חלף ההקלה הנובעת מהחזקה הראייתית האמורה. בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים - רבה יותר"

...

בהתאם, וכאמור, בעת בחינת השאלה אם מתקיים תנאי המגורים המשותפים, יש לבחון גם קיומם של חיי משפחה כבני זוג, וכן קיומם של משק בית משותף ושיתוף כלכלי. בין התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות", והדברים נבחנים לפי התמונה בכללותה ובראי תכליתה של הקצבה."

ראו: עק"ג (ארצי) 47066-02-21  דה לוי - מדינת ישראל (מיום 23.8.21).

ישום האמור על המקרה דנן מוביל לקבלת התובענה, ונפרט.

7. ראשית יצוין, כי עדותה של התובעת נמצאה מהימנה. התובעת העידה באופן קולח ואמיתי, השיבה על כל שאלה בכנות, וסימני האמת ניכרו בעדותה. עדותו של בנה תמכה בעדותה וחיזקה אותה.

ממסכת הראיות ומהמסמכים שצורפו עולה, כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף והיו ידועים בציבור לכל דבר ועניין במשך עשרות שנים. התובעת והמנוח התגוררו בדירתה של התובעת, והמנוח ציין את כתובת הדירה בתור כתובתו וזאת אצל כלל הרשויות. גם השבעה התקיימה באותה דירה בה התגורר המנוח עם התובעת. למעשה, התובעת והמנוח התגוררו יחדיו משנת 1996 עד פטירתו של המנוח בשנת 2020.

אמנם, עלה כי המנוח שכר דירת סטודיו בשנת 2019, שנה עובר לפטירתו, אך עלה כי המנוח עשה זאת לאור התחזקותה בדת של התובעת, וזאת מבלי שהשניים חדלו להיות ידועים בציבור. המנוח נהג להתגורר באותה דירה בסופי שבוע ולעיתים בחגים, וזאת כדי להמשיך להתנהל באופן חופשי מבחינתו כפי שהיה רגיל. מעדותה של התובעת עולה, כי המנוח שכר דירת סטודיו היות והעלויות שלה היו פחותות בהשוואה להזמנת חדר במלון מדי סוף שבוע, וכן עלה שהוא כמעט ולא לן שם, למעט ימים בהם התובעת עבדה בלילות.

8. עוד עלה, כי לתובעת ולמנוח היה חשבון בנק משותף, אשר לא בוטל והמשיך להיות פעיל, הגם שהמנוח העביר כספים מחשבון הבנק שלו לחשבון הבנק של התובעת. בנתון זה יש כדי לגלם את התובענה, בשים לב כי דברי התובעת בנושא מדברים בעד עצמם:

"ש: אם הוא היה פעיל למה היה צריך לבצע העברות כסף מחשבון הבנק של המנוח לחשבון הבנק שלך

ת: כשהייתי צריכה כסף, לא היו בינינו חשבונות, כשהייתי צריכה לכסות מינוס או הוצאות הוא היה מכניס לי כסף.

ש: למה לא השתמשת בחשבון המשותף

ת: היה חשבון משותף בהתחלה לניסיון, ניסינו ואז נהיו חילוקי דעות כי אני מבזבזת ועושה מינוס ולכן עשינו הפרדה".

מדברים אלו עולה, כי מדובר במשק בית משותף ושיתוף כלכלי לכל דבר ועניין. הנתבעת טענה כי העברת הכספים האחרונה אל התובעת היתה בחודש 2/19, חודש עובר למועד בו המנוח שכר דירה; דא עקא, עלה מהראיות כי המנוח המשיך להעביר לתובעת כספים במזומן, הן לקניות לבית והן לחשבונה. התובעת אף הוסיפה ותיארה היכן היו עושים קניות, כפי שעלה מתדפיס האשראי של המנוח; תוך שהיא מציינת כי היו עושים דווקא שם את הקניות ולא ליד ביתה, היות וליד ביתה ישנו סופר מרקט בודד שהוא יקר מאוד. לעומת זאת, במרכז שליד דירת הסטודיו יש מספר חנויות לרבות ירקניה. לאחר שערכו את הקניות שם, חזרו השניים לבית המשותף.

בהקשר זה יצוין, כי דירת הסטודיו אותה שכר המנוח לא היתה רחוקה מהבית המשותף, ולעיתים המנוח היה הולך ברגל. לנתון זה חשיבות רבה, היות ויש בו כדי לתמוך בטענות התובעת בדבר הנסיבות שהביאו את המנוח לשכור את דירת הסטודיו.

9. גם בעדותו של בנה של התובעת היה כדי לתמוך בגירסתה של התובעת בדבר הנסיבות שהביאו את המנוח לשכור דירת סטודיו בקרבה לדירתה של התובעת. בנה של התובעת העיד ותיאר בדבר תהליך התחזקותה של אימו בדת, דבר שגרם למתיחות ולחיכוכים, בעיקר בסופי שבוע בהם רצה המנוח להתנהל כפי שהיה רגיל.

גם מעדותו של עד זה עולה, כי המנוח היה לן בדירת הסטודיו לכל היותר פעם בשבוע, ולא בקביעות, כאשר לעיתים נדירות ישן שם באמצע שבוע.

אמנם, בנה של התובעת לא גר עימם בשנה האחרונה לחייו של המנוח, אך הוא היה בקשר עם השניים, לרבות ביקורים.

מעדותו עלה כי למרות שכירת דירת הסטודיו עקב החיכוך עקב התחזקותה של התובעת בדת, התובעת והמנוח המשיכו לנהל משק בית משותף לכל דבר ועניין והתנהלו כידועים בציבור וכזוג לכל דבר ועניין.

אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת לפיהן היו סתירות בין עדותה של התובעת לבין עדותו של בנה. משתי העדויות עולה תמונה דומה ביחס לנסיבות שכירת דירת הסטודיו ותדירות מגוריו של המנוח שם. גם אם העדויות לא היו זהות לגמרי, הרי שההבדלים היו שוליים ואפילו מובנים.

10. מן העדויות והראיות עלה כי התובעת והמנוח קשרו את גורלם יחד, ואף ערכו הסכם יחסי ממון. בית המשפט אף הכיר בתובעת כבת זוג של המנוח, כידועה בציבור, ולמעשה כזכאית לנסיעה חופשית ב"אגד" שם עבד המנוח.

מתוקף היותה ידועה בציבור של המנוח, התובעת שינתה את שם משפחתה לשם משפחתו של המנוח, והשניים אף ערכו צוואה הדדית.

כמו כן, התובעת רשמה את המנוח כבן זוגה הזכאי לקבל את כל ההטבות המגיעות לו כבן זוג במקום עבודתה, חברת אל על.

עוד יצוין, כי משלל המסמכים אשר הוגשו על ידי התובעת עלה בין השאר, כי עלות שכירת דירת הסטודיו לרבות המיסים, ארנונה, מים, גז וחשמל הגיעה לסך של 2,200 ₪. עובדה זו מבססת ומחזקת את גירסת התובעת כי המנוח המשיך להתגורר בדירתה במשך רובו המוחלט של הזמן, תוך שהוא ממשיך לנהל עם התובעת משק בית משותף כפי שעשו למעלה מ-20 שנה.

11. עוד עלה מהמסמכים, כי ברשומות הרפואיות לרבות של קופת החולים וגם של בית החולים, כתובת דירתה של התובעת היתה זו שרשומה במסמכים ככתובתו של המנוח, והמנוח הוגדר כ"נשוי".

לכל אלו יש להוסיף את התמונות שהוגשו, המדברות בעד עצמן, ולפיהן המנוח היה הידוע בציבור של התובעת, ואף שימש כאב לבנה הגם שלא היה אביו הביולוגי.

12. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, יש לציין כי בכך שהמנוח שכר דירת סטודיו שנה עובר לפטירתו אין כדי לאיין את חיי השיתוף עם התובעת בכל הנוגע למגוריהם המשותפים בביתה, אשר שימש ככתובתו לכל דבר ועניין בראיות השונות שהוגשו.

גם בהפרדת חשבונות הבנק של התובעת והמנוח אין כדי להעלות או להוריד בנסיבות העניין, ונפרט.

כפי שהתברר, החשבון המשותף לא בוטל, והמנוח המשיך להעביר כספים לתובעת הן במזומן והן כחלק מתשלום ההוצאות השוטפות בדירה אשר בה המשיכו להתגורר יחדיו, ואשר בה גם התקיימה השבעה.

התובעת הסבירה מדוע השניים הפרידו חשבונות, הסברה סביר ויש לקבלו, והדבר אף קורה אצל זוגות נשואים.

עוד יש לציין, כי בשנה האחרונה עובר לפטירתו של המנוח, הגם ששכר דירת סטודיו, המנוח לא ביקש לבטל את הצוואה ההדדית וגם לא את הסכם הממון, והוא אף לא החליף את כתובתו, שנותרה הכתובת בבית המגורים המשותף.

אחרית דבר

13. מכל האמור לעיל עולה, כי דין התובענה להתקבל. כפועל יוצא, אנו קובעים כי התובעת הינה הידועה בציבור של המנוח יעקב ורד ת"ז 003256149 ולפיכך זכאית היא לקבלת קצבת שארים.

14. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪ תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

15. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט אב תשפ"ב, (16 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.