1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' הרשם הבכיר אבי כהן) מיום 25/11/2020 בת.א. 79112/00 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת – הנתבעת מיום 1/11/2020 להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 18/1/2001.

2. בתיק קמא שנפתח בשנת 2000 וניתן בו פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן ביום 18/1/01 לא מצויים מסמכי פתיחת התיק, שכן בחלוף כעשרים שנה בוערו המסמכים.

3. בחודש ספטמבר 2020 ביקשה המבקשת לבטל את פסק הדין ולעכב ההליכים בתיק הוצל"פ 01-135890-18 שנפתח לצורך ביצוע פסק הדין.

מהתצהיר שתמך בבקשה עלה כי עוד באפריל 2018 ידעה המבקשת על קיומו של פסק הדין בעקבות עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה ואז נודע לה על תיק ההוצל"פ, אך בשל מצבה הבריאותי וקשיים כלכליים לא הגישה סמוך לאחר מכן בקשה לביטול פסק דין.

המבקשת טענה כי לא קיבלה את כתב התביעה, את פסק הדין ואת האזהרה בתיק ההוצל"פ.

לפי פסק הדין היא היתה צריכה לפנות דירה אותה שכרה והיא כבר פינתה אותה סמוך לחודש נובמבר 1999 בהסכמת המשיב – התובע.

בהחלטה מיום 8/9/20 התבקשה המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד בשים לב להודאתה כי ידעה על ההליכים כשנתיים קודם להגשת הבקשה.

4. בהחלטה מיום 19/10/2020 ניתנה החלטה בנוגע לשחזור התיק. אותרו רק המסמכים הבאים:

א) מסמך מיום 17/9/2001 ובו מאשרת לכאורה הנתבעת כי קיבלה את מסמכי התביעה.

ב) פסק הדין מיום 18/1/2001. כתב התביעה לא נמצא בידי מי מהצדדים. לפי פסק הדין מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר בסך 17,136 ₪ מיום 6/8/2000.

בהחלטה הדגיש כב' הרשם הבכיר כי בנסיבות העניין, בית משפט ייחס חשיבות מרובה לחלוף השנים שחלפו כאשר יבחן אם הבקשה לביטול פסק דין הוגשה במועדה.

5. הבקשה להארכת מועד:

ביום 1/11/20 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ובקשה מתוקנת לביטול פסק דין.

נטען, כי כתב התביעה וההזמנה לדין מעולם לא הומצאו למבקשת. תיק הוצל"פ הוסתר מהמבקשת במשך כ- 18 שנה והתובע עדיין מסתיר מסמכים מבית משפט.

במהלך שנות תיק ההוצל"פ לא פעל המשיב וזאת על מנת שהחוב "יצבור" ריביות גבוהות וישמש עבורו "קופת חיסכון".

ממסמכי ההוצל"פ לא הבינה המבקשת כי הזוכה הוא התובע ובשל היעדר הבנה משפטית / ייעוץ משפטי לא ידעה על קיומו של תיק ההוצל"פ.

תדפיס בקשות החייבת שהתובע צירף מתוארכות ליום 1/1/1900- לפני לידת המבקשת ובוודאי לפני מתן פסק הדין והגשתו לביצוע.

אין אישור מסירה של כתב התביעה. אין אישור מסירה של האזהרה בהוצל"פ. טענות ההגנה מצוינות: פינוי הדירה כבר נעשה בפועל והחוב שולם עוד לפני מתן פסק הדין.

6. המשיב התנגד לבקשה מהנימוקים המרכזיים הבאים:

א) כתב תביעה, הזמנה לדין והאזהרה נמסרו כדין למבקשת.

למשיב – התובע נגרם נזק ראייתי כתוצאה מהגשת בקשת ביטול בחלוף כ- 20 שנים ממועד מתן פסק הדין.

ב) המבקשת אישרה בחתימתה כי קיבלה את כתב התביעה והודתה בקיומו של החוב (נספחים א'1 – א'3) לתגובה לבקשה להארכת מועד.

היא לא שילמה את חובה כפי שהיתה צריכה לעשות עד ליום 14/11/2019 וכתבה בכתב ידה כי היא תביא את הכסף אך לא שילמה דבר.

אין סיכויי הגנה כלל.

ג) המבקשת קיבלה את מסמכי תיק ההוצל"פ במסירה אישית על ידי עו"ד דן גנור שהגיש תצהיר בעניין.

ד) המבקשת הגישה בקשות בתיק ההוצל"פ כעולה מתדפיס לשכת ההוצל"פ (שצורף לתגובה).

7. בתשובה לתגובה נטען כי הדירה פונתה והחוב שולם, כך שהמבקשת לא חייבת דבר למשיב.

המשיב במחדלו לא פעל שנים רבות. אין ראיה לכך שלפני שנת 2018 ידעה המבקשת על התיק והמסמכים בכתב ידה אינם מהווה מסירה. גם מהמסמכים בתיק ההוצל"פ לרבות צו מאסר שהוצא, אין כדי לסתור טענתה כי לא קיבלה את האזהרה. אין חזקת תקינות בנוגע להליכי ההוצל"פ וקיימות החלטות שיפוטיות שקבעו כי התובע פעל בחוסר תום לב, שכן ביום 28/2/2018 ניתנה החלטה בתיק ההוצל"פ להפחתת ריביות ובקשתו של הזוכה – המשיב להגדלת קרן נדחתה ביום 11/6/2019.

8. ההחלטה לדחיית הבקשה להארכת מועד:

בהחלטה מיום 25/11/2020 נדחתה הבקשה להארכת מועד ונקבע כי ספק אם כלל ניתן לבחון הבקשה לביטול פסק דין לגופה בהעדר כתב תביעה.

לא ניתן היום להיעתר לבקשת המבקשת לחקור את מי שביצע את האזהרה בתיק ההוצל"פ ביום 2/3/2001 (עו"ד שהגיש תצהיר בתיק ההוצל"פ), וגם אם מתעוררת תמיהה הכיצד נשמר התצהיר ולא נשמרה האזהרה עצמה, הרי אין חולק על כך, שבאפריל 2018 כבר ידעה המבקשת על תיק ההוצל"פ ולכן בכל מקרה הבקשה הוגשה באיחור של כשנתיים.

גם כאשר קיימות בעיות בריאות ובעיות כלכליות מצופה לפעול בתוך זמן סביר בהליכים משפטיים.

הפעולה שהיה עליה לפעול הוא פניה לעו"ד מייצג. כך עשתה בפועל ולא הוכח כי לא יכלה לעשות זאת קודם לכן.

נקבע כי מדובר בנסיבות חריגות, שיש לתת בהן משקל גדול במיוחד לאינטרס ההסתמכות של התובע על פסק הדין. אם פסק הדין יבוטל הוא לא יוכל להוכיח תביעתו, כי בחלוף השנים כתב התביעה אינו בנמצא ואין במה לדון.

נקבע כי הנתבעת לא השכילה להראות כי אכן התוודעה להליך רק ב- 2018. במשך שנים (נראה עד 2010) היתה "מוגנת" מהליכי הוצל"פ בשל תיק איחוד, שפוזר, והיא לא הוכיחה כי תיק ההוצל"פ שפתח הזוכה לא היה חלק מתיק האיחוד. מדובר בנתונים שאמורים להיות בשליטתה.

הבקשה נדחתה ללא חיוב בהוצאות.

9. בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על טענותיה שעלו בבית משפט קמא.

טוענת כי ההחלטה אינה מנומקת. כתב התביעה וההזמנה לדין מעולם לא נמסרו לה. היא פינתה את הדירה ושילמה את כל חובה.

המבקשת זכאית להארכת מועד בשל בעיות רפואיות חמורות וגם מגפת הקורונה מהווה טעם מיוחד נוסף.

נטען כי למבקשת נגרם נזק ראייתי על ידי הסתרת מסמכים מצידו של המשיב.

10. המשיב בתשובתו לבקשת רשות הערעור מבקשת לדחותה.

מציין, כי החלטת בית משפט קמא בנוגע להארכת המועד מנומקת ומושכלת ובנסיבות כלל אין צורך לבחון את הבקשה לביטול לגופה, וגם בהעדר כתב תביעה לא ניתן כלל לבחון את הבקשה לגופה.

הוכח כי המבקשת ידעה על כתב התביעה ועל תיק ההוצל"פ. הודתה בקיום החוב בכתב ידה. על מנת להתחמק מחובה פתחה תיק איחוד ולא עמדה בצו התשלומים. ננקטו נגדה הליכים מבצעיים כולל בקשה להליכי מאסר – הליכים המחייבים אישור מסירה בתיק ההוצל"פ.

המבקשת היתה בריאה דיה כדי לפעול בתיק ההוצל"פ (ובתיק משפחה) במשך השנים. כבר ב- 2018 היתה מיוצגת על ידי בא כוחה הנוכחי. למשבר הקורונה אין קשר למחדליה. לא היה כלל צורך בקיומו של דיון ולא היה מקום להאריך לה את המועד בעשרים שנה. זכות הקניין של המשיב במקרה דנן, גוברת על זכות הגישה לערכאות של המבקשת.

11. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור. לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולדחות הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן:

א) יש מקום להכריע בבקשת רשות הערעור כבר עתה, כיוון שלא תהיה זכות ערעור בעתיד על ההחלטה, שכן פסק הדין ניתן לפני 20 שנה.

ב) אין חולק על כך שהבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור. לצורך כך הוגשה הבקשה להארכת מועד.

הארכת מועד זה טעונה "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א, שהיתה רלוונטית בעניינינו.

כך נקבע בפסיקה לגבי טיבם של אותם טעמים המיוחדים :

"ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא, כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד".

לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ... הוא הדין מקום בו נגרם האיחור עקב טעות או תקלה משרדית. בהקשר זה נפסק כי אמנם אין חסינות מפני טעות אנוש, אך לטעות זו יש מחיר אשר מבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו...

17. עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של אותו "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד (בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 11 וההפניות שם (20.3.2012)). לעניין זה יש גם להתחשב בסיכוייו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד – ובענייננו, סיכוייה של הבקשה לביטול פסק הדין... מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום-לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותה הציבורית, וסיכוייו של ההליך (בן נון וחבקין, 181-182 וההפניות שם)".

(רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, סעיף 16 לפסק דינו של כב' הש' נ' סולברג (21.4.15)).

הדגש אינו במקור – א.כ.

וראה בעניין זה גם: ע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, סעיף 8 לפסק דינו של כב' הש' ע' פוגלמן (12.9.17)).

ג) במקרה דנן אכן אין הצדקה להארכת מועד.

גם אם אלך לשיטתה של המבקשת כי ידעה על פסק הדין רק באפריל 2018, הרי במשך שנתיים לא הגישה בקשה לביטול פסק דין. מדובר בפרק זמן ממושך ולא מוצדק שבו לא הגישה את בקשתה. העובדה שבעבר היה למבקשת תיק איחוד אשר אמור לכלול את כל תיקי ההוצל"פ הפתוחים נגדה, גם היא משמשת לחובתה של המבקשת.

העובדה שממחשב ההוצל"פ יוצא פלט ובו בקשות שהוגשו על ידי החייבת לתאריך 1900, לכאורה, אין בה כדי לאיין את הפלט שיוצא ממחשב ההוצל"פ.

התיקים בלשכת ההוצל"פ עברו הסבה למערכת המחשוב עם השנים, ולגבי הליכים שהיו לפני אותה הסבה או יתרות חוב לפני ההסבה, התאריכים אכן אינם משקפים תמיד את מועד ביצוע הפעולה, אך ברור כי בקשות בתיק ההוצל"פ הוגשו.

לפחות בנוגע לתיק ההוצל"פ אפשר להחיל על המבקשת את כלל הידיעה גם אם היא טוענת כי אין "המצאה", זאת למרות שישנו תצהיר מבצע ההמצאה – מי שהיה עורך דין במקצועו שהצהיר כי ביצע את מסירת האזהרה.

הדרישה לחקור מבצע מסירה על מסירה שביצע לפני כ- 20 שנה היא בוודאי לא ריאלית. הכיצד ניתן לזכור דבר כזה, בעיקר כאשר "פקיד מסירה" לרוב מבצע מסירות כדרך שבשגרה ובמהלך השנים מבצע מאות ואלפי מסירות.

בנוגע ל"כלל הידיעה" מול "כלל ההמצאה" יפים דברי כב' רשם בית משפט העליון גולדשטין ברע"א 6648/20 גבעון נ' ון אמדן(21/12/20) בסעיף 8:

"ברם, במשך השנים חלו התפתחויות פסיקתיות אשר הובילו להגמשתו של הכלל, וכוונתי היא כמובן לפיתוחו של כלל "הידיעה" כחריג לכלל ה"המצאה" המעוגן בדין. פיתוחו של כלל זה בא בעיקר כמענה למקרים שבהם בעלי דין "ניצלו לרעה" את כלל ההמצאה, והמתינו פרק זמן ממושך בהגשת ערעורם, אף שפסק-הדין הובא לידיעתם זמן רב לפני כן, תוך הישענות על העובדה שחל פגם מסוים בהליך המצאתו (ראו הסקירה המקיפה המובאת בהקשר זה במאמרם של עידו באום ואסף טבקה "המצאת כתב הטענות הראשון: עליית ההמצאה, ירידת הידיעה ומעמד הבכורה של עורך הדין בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות" משפטים על אתר יג 162-161 (התש"ף) (להלן: באום וטבקה)).

בשורה של החלטות עקרוניות אשר עסקו בעיקרן בהמצאת מסמכים משפטיים ופסקי דין, נקבע כי כלל ההמצאה עשוי במצבים חריגים לסגת מפני "חריג הידיעה". בתי המשפט החלו אפוא להכיר במצבים שבהם ידיעה של בעל דין על תוכנו של כתב בי הדין, שלא על דרך של המצאה, עשויה להיות שקולה להמצאה (ראו רוזן-צבי, בעמ' 249). זאת, למשל, במקרים בהם פעל הנמען בחוסר תום לב ובניגוד לחובת ההגינות הדיונית המצופה ממנו; כאשר לא הייתה מחלוקת בנוגע לידיעתו של בעל הדין את פרטי המסמך ותכניו; ובמצבים בהם היה באפשרותו של בעל הדין לדעת את הפרטים הנוגעים לפעולה הדיונית שבוצעה נגדו אך הלה בחר לפעול באי-סבירות כדי לא לברר את הפרטים (ראו, באום וטבקה, בעמ' 162-161 והאסמכתאות שם). לצד האמור הודגש בפסיקה כי "כלל הידיעה" ייושם רק במקרים יוצאי דופן והוא נותר בגדר החריג לכלל ההמצאה (ראו, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ,  פיסקאות 12-10 (8.7.2007); עניין אבו עוקסה, פיסקאות 30-28; רע"א 6003/13 ברקת אדרי בנין והשקעות בע"מ  נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ,פיסקה 12 (31.12.2013); בע"מ 2699/17 פלוני נ' פלונית, פיסקה 3 (26.6.2017) והאסמכתאות שם)".

אמנם כלל ההמצאה נותר הכלל המחייב, אך בנסיבות שבהן כשנתיים לפני הגשת הבקשה לביטול כבר ידעה המבקשת על פסק הדין מובילה למסקנה כי בקשתה הוגשה באיחור ניכר, וזאת גם אם לצורך הדיון בלבד, לא נקבל את טענת המשיב כי כתב התביעה בזמנו נמסר לה כדין.

חלוף השנים גרם נזק ראייתי בלתי הפיך לתובע, שכן כתב התביעה ואישור המסירה אינם בנמצא.

ד) לעניין סיכויי ההגנה:

ברור כי איש לא מצפה מהמבקשת לפנות דירה שכבר פינתה. הנושא שנותר הוא חוב כספי אשר המשיב טוען כי לא שולם מעולם והמבקשת טוענת כי שילמה (אך אין לה אסמכתאות לכך).

גם בעניין זה נגרם נזק ראייתי למשיב. הוא פתח תיק הוצל"פ לפני שנים רבות ובוודאי לא צריך להוכיח כי "אין לו אחות". כלומר – כי לא קיבל כספים.

המבקשת היא צריכה להראות כי הכספים שולמו.

במקרה דנן, שבו ביטול פסק דין יוביל לדחיית התביעה שכן אפילו כתב תביעה כבר לא קיים היום, אין לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיב, שעה שלמצער המבקשת מודעת להליכי ההוצל"פ לפחות שנתיים לפני הגשת הבקשה ולכן מוצדק היה לדחות את בקשתה.

ה) באשר לטענת המבקשת כי המשיב לא פעל נגדה וביקש לפתוח "תוכנית חסכון" מדברי המבקשת עלה כי בלשכת ההוצל"פ הופחתו הריביות בשל חלוף השנים ובקשת המשיב להגדלת קרן נדחתה.

זהו האיזון המתבקש במקרה שבו קיים פסק דין אך במשך שנים לא ננקטו הליכי הוצל"פ.

יצוין כי ברור שאין לזקוף לחובת המשיב את התקופה שבה היה תיק איחוד למבקשת ולא ניתן היה לפעול במסגרת פרטנית בכל תיק ותיק.

12. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

ב) המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.

ג) הערבון יחולט ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשפ"א, 12 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.