לפני: כב' השופטת רחל גרוס

פסק דין

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.12.2020 אשר דחתה את ערר המערער וקבעה למשיב נכות צמיתה בשיעור 10% בגין נזק במניסקוס בהתאם לסעיף 48(2)(ז)(I) לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") (להלן: "הוועדה").

טענות הצדדים

2. עיקר טענות המערער

הוועדה לא התייחסה לטענות שהועלו על ידי המערער בערר. בהתאם להלכת יעקב חזק^[1] אין די בקיומו של קרע במיניסקוס על מנת לקבוע נכות לפי פריט ליקוי 48(2)(ז)(I) לתקנות, ואין לקבוע נכות בגין פריט ליקוי 48(2)(ז)(I) לתקנות ללא קיומה של הגבלת תנועה בבדיקה הקלינית. בהקשר זה טוען המערער, כי בהתאם להלכת יעקב חזק, יש לקבוע נכות רק כאשר מתקיימת מגבלת תנועה, ואין די בקיומה של הפרעה תפקודית או פגיעה בכושר הפעולה^[2].

בענייננו, הוועדה לא מצאה בבדיקתה הקלינית כל הגבלת תנועה של הברך (בדומה לוועדה מדרג ראשון); וחרף זאת, בחרה להותיר על כנה את נכותו של המשיב לפי פריט הליקוי 48(2)(ז)(I) לתקנות. לעניין זה, מוסיף המערער וטוען, כי הממצא שמצאה הוועדה בדבר "רגישות על סדק הפרק הפנימי", אינו ממצא המקנה נכות ואין בו כדי ללמד על פגיעה בכושר הפעולה הכללי.

בתשובה לטענת המשיב שלפיה למשיב שינויים ניווניים בגין הפגיעה, כך שהוא זכאי ממילא לקביעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(IV) לתקנות, טוען המערער, כי בית המשפט העליון בעניין הנדרוגר^[3] (שם נדון סעיף כמעט זהה בחוק הנכים- סעיף 48(2)(ז) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל- 1969), בחן את סעיף 48(2)(ז) לתקנות הנכים בכללותו, וקביעתו בדבר הצורך בקיומה של מגבלה תפקודית, חלה על כל תתי הסעיף.

בנסיבות העניין, טוען המערער כי יש להשיב את עניינו של המשיב לוועדה, על מנת שתבחן את עניינו של המערער בשנית תוך התייחסות לכך שבהתאם להלכת יעקב חזק ניתן לקבוע נכות לפי פריט ליקוי 48(2)(ז)(I) לתקנות רק כאשר קיימת מגבלת תנועה.

3. עיקר טענות המשיב

הלכת יעקב חזק, כמו גם הלכת בית המשפט העליון בעניין הנדרוגר^[4] הינן הלכות שגויות, היות והן בית המשפט העליון והן בית הדין הארצי לעבודה לא עמדו על המצבים הקליניים המופיעים בתקנות.

בכל מקרה, בענייננו, הוועדה פעלה בהתאם להלכת יעקב חזק והלכת הנדרוגר; ועל כן, דין הערעור להידחות. לעניין זה, מסביר המשיב כדלקמן: אין חולק כי המשיב נפגע בברכו ואובחן עם קרע במיניסקוס, אין גם חולק כי המשיב עבר ניתוח בניסיון לטפל בפגיעה. בנסיבות אלה, הוועדה בדקה את המשיב על מנת לבחון איזה נזק הותירה הפגיעה, ומצאה כי קיימת אצל המשיב פגיעה תפקודית על אף הניתוח. מדובר בקביעה רפואית מובהקת שבית הדין אינו מוסמך להתערב בה.

יתירה מכך, הדרישה לקיומה של מגבלה תפקודית אינה דרישה למגבלה בטווחי התנועה דווקא, אלא כל מגבלה תפקודית. בית הדין הארצי בהלכת יעקב חזק כמו גם בית המשפט העליון בפרשת הנדרוגר לא הגדירו מהי "מגבלה תפקודית" על פי התקנה. לשיטת המשיב, קושי בעלייה וירידה במדרגות, קושי בביצוע פעילות ספורטיבית, כאבים וקושי בכיפוף ויישור הברך, נכנסים בגדרה של מגבלה תפקודית גם אם לא נלווית לה מגבלה בטווח תנועות המפרק.

הקביעה אם הפגיעה התפקודית שנמצאה מצדיקה קביעת נכות הינה קביעה רפואית מובהקת הנתונה לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה.

יתרה מכך, משעה שלמשיב שינויים ניווניים בגין הפגיעה, הוא זכאי ממילא לקביעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(IV) לתקנות, מבלי צורך בקיומה של מגבלה תפקודית כל שהיא.

בנסיבות העניין, לא חלה כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה ועל כן, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

4. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית-הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד וזאת בהתאם לאמור בסעיף 213 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

5. במסגרת סמכותו של בית-הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד בוחן בית-הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק; חרגה מסמכותה; שקלה שיקולים זרים; או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. הפגם המשפטי בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים יכול להתבטא בסטייה מהוראות החוק והתקנות או בפגם בסדרי עבודתה של הוועדה. (ראו עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ' המל"ל (28.4.1999)).

6. אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה, אשר הנה חיונית גם על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה. (ראו דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

וכן נפסק בעניין זה, כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". (ראו דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

7. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי המשיב התלונן בפני הוועדה, כדלקמן:

"לפני התאונה הזו הייתי פעיל, הייתי ספורטאי, הייתי עולה 4-5 קומות במדרגות, מאז הניתוח איך שמתחיל לחץ, כאבים, כשעולה במדרגות כאבים, כשמתכופף היישור קשה לי".

ממצאי בדיקת הוועדה תועדו בפרוטוקול כך:

"הליכה בתבנית תקינה. ברך ימין ללא נוזל חופשי, מקמרי שלילי

יישור מלא, כיפוף מלא. רגישות על סדק הפרק הפנימי.

מבחן מגירה שלילי, לחמן שלילי.

MRI שבוצע לאחר התיקון של המיניסקוס הראה את קו התפר של המניסקוס. נשלח ל – MRI אך עדיין לא בוצע" (הדגשה הוספה- ר.ג.).

8. בפרק סיכום ומסקנות קבעה הוועדה:

"מדובר במ"א מניסקוס פנימי מתלונן על כאבים והגבלה תפקודית בעיקר בריצה ועליית מדרגות.

לדעת הועדה גם לאחר התיקון מדובר בנזק למיניסקוס המקנה נכות כפי שניתנה בדרג א'" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

9. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.

10. אכן צודק המערער כי בהתאם להלכות הקיימות, נזק במיניסקוס ללא פגיעה תפקודית אינו מזכה בדרגת נכות.

עם זאת, לא מצאתי לקבל את טענת המערער שלפיה בהתאם להלכת יעקב חזק, יש לקבוע נכות רק כאשר מתקיימת מגבלת תנועה, ואין די בקיומה של הפרעה תפקודית. לעניין זה יצויין, כי עיון בפסק הדין בעניין יעקב חזק מעלה, כי טענת המוסד לביטוח לאומי באותו מקרה הייתה כי יש לבדוק האם נותרה לנבדק מגבלה תפקודית ולא נטען דווקא למגבלת תנועה (ראו סעיף 10 לפסק הדין). גם פסיקת בית הדין הארצי בהלכת יעקב חזק התייחסה לדרישה של קיומה של הפרעה תפקודית ולאו דווקא הגבלת תנועה במפרק:

"זאת ועוד, ניתן ללמוד גם מתוכנו של סעיף 48(2)(ז) לתוספת לתקנות, כי מדובר בסעיף הדורש הגבלה תפקודית (ההדגשה הוספה- ר.ג.) מכך, שבמקרה שלא נדרשת הגבלה תפקודית הדבר נאמר בו במפורש, כפי שנקבע בסעיף קטן 3 לסעיף 48(2)(ז)-"מצב לאחר ניתוח הוצאת המיניסקוס ללא הפרעות תפקודיות" (ההדגשה לא במקור, ע.ר), ללמדך שהגבלות תפקודית הוא חלק מהותי מובנה בסעיף" (ראו סעיף 13 (ג) להחלטה).

זאת ועוד, עיון בערר שהגיש המערער ביחס להחלטת הוועדה מדרג ראשון מעלה, כי המערער עצמו טען ביחס לקיומה של "הפרעה תפקודית" ולא "מגבלת תנועה" דווקא:

"טעתה הוועדה הרפואית בהחלטתה לפסוק נכות בגין פגיעה במיניסקוס למרות שהבדיקה הפיזיקלית לא הדגימה פגיעה תפקודית של הברך.

פס"ד של ביה"ד הארצי לעבודה בעניינו של יעקב חזק מ-5/3/14 קובע כי בהיעדר נזק תפקודי לא די בקיומו של קרע במיניסקוס כדי לגזור נכות. לדעת המוסד אין מקום לקביעת נכות בהיעדר הפרעה תפקודית בברך..." (ההדגשות הוספו- ר.ג.).

11. ויודגש, גם בעניין הנדרוגר במסגרתו נדונה, כאמור לעיל, הפרשנות שיש לתת לתקנה 48(2)(ז)(I) לתקנות הנכים, התייחס בית המשפט לקיומה של הפרעה תפקודית ולא למגבלת תנועה דווקא. בהתאם נפסק, כי "עסקינן בחוק סוציאלי המבקש להעניק תגמול למי אשר נפע ונגרמה לו נכות. "נכות", כפי שגם הטעים המשיב, היא "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה... נראה על פני הדברים כי אין חוק הנכים מבקש לפצות על כל פגימה, אלא על זו שיש בה נזק המשליך על תפקודו של הנכה בחייו... אוסיף, כי כפי שגם הסביר בית המשפט המחוזי, התקנה כולה עניינה מגבלת תנועה, וגם בכך יש לתמוך בעמדה כי נדרשת מגבלה תפקודית כדי להיכנס לגדריה של תקנה 48(2)זI" (ההדגשות הוספו- ר.ג.) (ראו סעיפים ט' ו-י' להחלטה).

12. לאמור לעיל יש להוסיף, כי הקביעה בדבר קיומה או אי קיומה של מגבלה תפקודית היא קביעה רפואית מובהקת המצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה.

בענייננו, עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה אמנם מצאה כי הליכת המערער הינה בתבנית תקינה וכי יישור וכיפוף הברך הינו מלא. עם זאת, הוועדה מצאה גם, כי קיימת "רגישות על סדק הפרק הפנימי".

כמו כן, הוועדה בחנה את תלונות המשיב לפניה בדבר "כאבים והגבלה תפקודית בעיקר בריצה ועליית מדרגות" ובחרה לקבלן ומשכך קבעה כי "גם לאחר התיקון מדובר בנזק למיניסקוס המקנה נכות כפי שניתנה בדרג א'".

מהאמור עולה, כי הוועדה הייתה מודעת לחובת קיומה של מגבלה תפקודית על מנת להעניק נכות בגין הליקוי, ומצאה כי קיימת מגבלה מעין זו, ובהתאם לכך קבעה את נכותו של המערער לפי סעיף 48(2)(ז)(I) לתקנות.

בנסיבות העניין, משהקביעה שלפיה קיימת מגבלה תפקודית כתוצאה מהנזק במיניסקוס הינה קביעה רפואית, ומשהתאמת פריט הליקוי המנוי בתוספת לתקנות למצבו של המשיב הוא עניין שמצוי בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה, בהתאם לידע הרפואי המקצועי המצוי בידה, הרי שאין זה מסמכותו של בית הדין להתערב בקביעתה הרפואית. יתירה מכך, מקובלת עליי קביעת הוועדה שלפיה פחיתתו של הכושר לרוץ או לעלות ולרדת במדרגות, עולה כדי הפרעה תפקודית.

13. בשולי הדברים אציין, כי ענייננו שונה מעניינו של המבוטח שעניינו נדון בהלכת חזק שכן, בהלכת חזק המבוטח ביקש לקבוע את הנכות בגין הנזק במיניסקוס כנכות נוספת לנכות שנקבעה בגין חוסר יציבות בברכיים לגביה כבר קיבל דרגת נכות; ואילו בענייננו, הנכות שנקבעה בגין הנזק לברכו של המערער הינה אך ורק הנכות בגין הנזק למיניסקוס.

סוף דבר

14. על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

15. המערער יישא בהוצאות המשיב בסכום של 2,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא למערער.

16. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"א, (08 אפריל 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. בר"ע (ארצי) 12391-07-13 יעקב חזק נ' המוסד לביטוח לאומי (5.3.2014) (להלן – "הלכת יעקב חזק"). ↑

2. ראו פרוטוקול דיון מיום 22.3.21, עמ' 1, ש' 24-26. ↑

3. רע"א 3986/13 נעם הנדרוגר נ' משרד הבטחון נ' קצין התגמולים (30.10.13) (להלן – "עניין הנדרוגר"). ↑

4. רע"א 3986/13 נעם הנדרוגר נ' משרד הבטחון נ' קצין התגמולים (30.10.13) (להלן – "עניין הנדרוגר"). ↑