1. בפניי בקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בנצרת, מחמת חוסר סמכות מקומית של בית משפט זה.

רקע וטענות הצדדים

2. התובענה דנן הוגשה בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 30.12.2020.

3. המבקשת (הנתבעת) היא מועצה מקומית כפר כנא, הממוקמת במחוז צפון.

4. המשיבות (התובעות) הן חברות בע"מ.

5. כנטען בכתב התביעה, בין המבקשת למשיבות נחתם הסכם להקמת והפעלת תחנת מעבר לפסולת על המקרקעין, בתחום המועצה המקומית כפר כנא (להלן: "ההסכם"). המשיבות תובעות במסגרת התובענה דנן סך של 30,000,000 (שלושים מיליון) ₪ מהמבקשת, בין היתר בגין פיצויים עקב סיום ההסכם בין הצדדים, וכן פיצוי בגין נזקים שנגרמו למשיבות עקב הפרת ההסכם מצד המבקשת וסיומו המוקדם לכאורה, אובדן הכנסות ורווחים עתידים.

6. בסעיף 73 לכתב התביעה נכתב כי "לבית המשפט הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה לדון בתביעה דנא, לאור סכום התביעה ולאור העובדה כי בשים לב להוראת סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המקום שנועד לתשלום הסכומים המגיעים לתובעות על פי ההסכם בין הצדדים הוא מקום עסקן של התובעות".

7. ביום 25.3.21 ובטרם הוגש כתב הגנה מטעם המבקשת (אשר הוגש מספר ימים לאחר מכן, ביום 31.3.21), הגישה המבקשת בקשה להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית, במסגרתה נטען כי הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

טענות המבקשת בבקשתה

8. להלן תמצית טענות המבקשת בבקשה:

א. התובענה דנן הוגשה בחודש דצמבר 2020, במועד שתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הישנות") היו בתוקף. תקנה 3 לתקנות הישנות קובעת בין היתר כי אזור השיפוט יקבע לפי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע – במקרה זה מדובר בכפר כנא, הממוקם במחוז צפון.

ב. אף אם נבחן את אזור השיפוט לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"), נראה כי תקנה 7 לתקנות החדשות קובעת כי "תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע...".

ג. המשיבות עותרות לחייב את המבקשת בתשלום פיצויים בסכומים של כ- 22,000,000 ₪, בגין אובדן הכנסה ופגיעה במוניטין, זאת להבדיל מהסכום המיועד לתשלום בהסכם.

ד. אין כל תניה שיפוטית המחייבת את המבקשת להתדיין בבית משפט זה, ולפי התקנות – הן הישנות והן החדשות – הסמכות המקומית נתונה למחוז צפון.

טענות המשיבות בתגובתן

9. להלן תמצית טענות המשיבות בתגובתן:

א. יש לסלק את הבקשה על הסף, בהיעדר תצהיר לאימות הטענות העובדתיות שבה, שהן אינן אמת ורצופות שגיאות.

ב. תכלית הבקשה היא לעכב את הדיון בתביעה באופן המהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. בהלכה הפסוקה נקבע, כי במדינה קטנה כישראל, אין לייחס משמעות יתרה לשאלת הסמכות המקומית וכי טענה בעניינה אף אינה ראויה לשמש כטענה מקדמית, ככזו שתסרבל את הדיון בהליך המשפטי ותאריכו לשווא.

ג. התקנות הישנות חלות אף לשיטת המבקשת. תקנה 3(א) לתקנות הישנות קובעת חלופות למקום השיפוט, והחלופה הרלוונטית שחלה היא "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" [תקנה 3(א)(3)]. ההתחייבות המדוברת היא התחייבות המבקשת לשלם את החיובים הקבועים בהסכם נשוא התובענה.

ד. הדין המהותי החל בהקשר זה הוא סעיף 44(א) לחוק החוזים הקובע כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יקוים במקום עסקו של הנושה. מאחר שבהסכם לא הוסכם על מקום קיומם של החיובים, לפי הדין הנ"ל יש לקיימם במקום עסקן של המשיבות – בקריות אשר במחוז חיפה.

ה. ההבחנה שעשתה המבקשת בבקשה, בין החיוב הכספי שנתבע לפי ההסכם לבין הפיצויים הנתבעים מכוחו של אותו הסכם, היא הבחנה מטעה ושגויה. אין הבדל בין השניים, כפי שאף נקבע בפסיקה, ועל שניהם יחול סעיף 44(א) לחוק החוזים.

טענות המבקשת בתשובתה

10. להלן תמצית טענות המבקשת בתשובתה לתגובת המשיבות:

א. עסקינן בבקשה הנשענת על טענות משפטיות, שהעובדות המועלות בה (מענה של המבקשת, היותה רשות מקומית וכו') ידועות לכל והמשיבות אף לא חלקו על כך, ומכאן שלא היה כל צורך בתצהיר לאימותן.

ב. כתב התביעה דנן הוגש ערב כניסת התקנות החדשות לתוקף והבקשה דנן הוגשה בהזדמנות הראשונה, ולאחר כניסת התקנות החדשות לתוקפן – מכאן ברור כי יש להחיל את התקנות החדשות. תקנה 7 לתקנות החדשות נבדלת מתקנה 3 לתקנות הישנות בכך שלא הכליל את מקום ביצוע ההתחייבות בתחומי השיפוט של בית המשפט לצורך קביעת הסמכות המקומית.

ג. בהיעדר קיומה של תחנת המעבר, היא התמורה לביצוע ההתחייבויות, נוצר מצב שהמשיבות אינן מקיימות את החיוב המוטל עליהן ובכך לא מחויבות מכח ההסכם – ולכל הפחות טרם חל מועד קיום ההתחייבות, מאחר שלפי לשון ההסכם קיום התחייבויות הצדדים הוא הדדי ובו זמנית. מאחר שמדובר במסירת נכס מחובר למקרקעין, מקום ביצוע ההתחייבות ההדדית הוא בתחנת הפסולת בכפר כנא.

ד. על פי מבחן מרב הזיקות, הסמכות המקומית מוקנית לבית המשפט המחוזי בנצרת, ויש להעביר את התובענה לשם.

דיון והכרעה

11. לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבות ובתשובת המבקשת לה, שוכנעתי לקבל את הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת, שלו הסמכות המקומית לדון בה.

להלן אנמק את החלטתי.

12. ראשית, נבהיר כי הדין החל בקביעת סמכות המקומית הוא התקנות הישנות, ולא התקנות החדשות. משהוגשה התובענה קמא בשלהי חודש דצמבר 2020, בטרם נכנסו התקנות החדשות לתוקפן, יש לקבוע את הסמכות המקומית לפי הכללים הקבועים בתקנה 3 לתקנות הישנות. ודוק – הוראת המעבר הקבועה בתקנה 180(ג) לתקנות החדשות לא מחילה את תקנה 7 (קביעת מקום שיפוט) על הליכים שנפתחו ערב יום תחילת התקנות החדשות.

13. משקבענו כי הסמכות המקומית נקבעת לפי תקנה 3 לתקנות הישנות, נעבור לבחון את טענות הצדדים והפסיקה הקיימת לאורה.

14. המשיבות בתגובתן (סעיף 9(ב) לעיל) הפנו ל-רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט(2) 731 (להלן: "עניין פולג"), בטענה כי במדינה קטנה כישראל, אין לייחס משמעות יתרה לשאלת הסמכות המקומית, וכי טענות בעניין עשויות לסרבל את הדיון בהליך המשפטי ולהאריכו לשווא.

15. נזכיר כי הנסיבות בעניין פולג היו שונות בתכלית מענייננו, עת שבעניין פולג צוין כי בעלי הדין התדיינו שנתיים לגבי מקום הסמכות המקומית וטרם החלו בדיון בסכסוך עצמו; בעת שהתובענה דנן, נזכיר, הוגשה ביום 30.12.20 והבקשה להעברת מקום שיפוט הוגשה ביום 25.3.21 ונדונה כעת, פחות מארבעה חודשים לאחר הגשת התובענה.

16. עוד באותו עניין, יש לציין את דברי של כב' השופטת שרון גלר בתיק ת"א (מחוזי מרכז) 47287-07-20 פרפיומרי בע"מ נ' edge medical ltd (30.9.2020) בהתייחסה לאמור לעיל בעניין פולג, כי כל עוד התקנות בעניין הסמכות המקומית עומדות על כנן, הרציונל המונח בבסיסן הוא העדפת נוחות הנתבע וזיקת הנתבע למחוז שיפוט כזה או אחר.

17. כעת נפנה לבחון את לשון תקנה 3(א) לתקנות הישנות, כדלקמן:

"3(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים".

מדובר בחמש חלופות שונות, אשר התובע בוחר באחת מהן כאשר מגיש את תביעתו. בתובענה דנן, המשיבות, הן התובעות, בחרו בחלופה המופיעה בתקנה 3(א)(3): "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", בנמקן, כי יש לקיים את התחייבויות המבקשת במקום עסקן של המשיבות – בקריות אשר במחוז חיפה.

18. נקודה נוספת העולה מעניין פולג הנ"ל (אשר המשיבות לא הזכירו בתגובתן) היא התייחסות בית המשפט שם ללשון תקנה 3(א)(3), כדלקמן: "הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי" (פסקה 3 לפסק הדין). נפנה כעת לבחון מהי אותה התחייבות שלפיה מבקשות המשיבות לקבוע את הסמכות המקומית.

19. כאמור בכתב התביעה שהגישו המשיבות, הן התובעות, הסעדים המבוקשים הם למעשה פיצויים בגין סיבות שונות: הכספים שהתובעות השקיעו בהקמת התחנה; שיפורים שביצעו התובעות בתחנה; פיצוי מוסכם כאמור בהסכם; אובדן רווחים עתידיים והתחייבויות לצדדי ג'; אובדן הכנסות; הוצאות משפטיות; הוצאות לצורך הריסת התחנה; מוניטין.

20. אף בכותרת כתב התביעה, מהות התביעה הוגדרה: "כספית, חוזית, נזיקית, עשיית עושר שלא במשפט".

21. ומה נפקא מינה? הסעדים המפורטים לעיל, הם הם אותן התחייבויות שלפיהן מבקשות המשיבות לקבוע את הסמכות המקומית לדון בתובענה דנן. אולם "התחייבויות" אלה אינן תשלומים שהמבקשת התחייבה לשאת בהם עובר להגשת התובענה דנן מכח ההסכם, אלא דרישת פיצויים – חיובים ממקורות ומדינים שונים, שהמשיבות מבקשות להשית על המבקשת בתום בירור ההליך המשפטי.

22. יפים לענייננו הדברים שכתב השופט יצחק עמית ב- רע"א 425/20 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מוריס והבה (30.1.2020), כדלקמן (ההדגשות שלי, ח"ש):

"12. בבקשה שלפניי, קרנית מבקשת לעשות שימוש בסעיף 61(ב) לא לצורך השוואת דיני החיובים, אלא לצורך השוואת דיני הסמכות המקומית. לטעמי, מהלך זה הוא בבחינת "נגזרת כפולה" של סעיף 44(א) לחוק החוזים, וספק רב אם לשם כך נועד סעיף 61(ב). הקושי לקבל את טענתה של קרנית מתחזק שבעתיים, בהינתן שכללי הסמכות המקומית המעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי יוצרים הסדר קוהרנטי וספציפי. לפי כללים אלה, לא זו בלבד שהבכורה ניתנה למקום מגוריו של הנתבע על פני מקום מגוריו של התובע, אלא אף הוקדשה תקנה ספציפית לתביעות שהן בגין מעשה או מחדל. דהיינו, בתביעות המוגשות בגין מעשה או מחדל (כמו תביעת החזרה שהגישה קרנית במקרים שלפנינו) עומדות בפני התובע שתי חלופות: האחת – להגיש את התביעה במקום מגוריו או עסקו של הנתבע; והשניה – להגיש את התביעה במקום המעשה או המחדל. אילו קיבלנו את טענת קרנית, התוצאה היתה כי כל תביעה נזיקית באשר היא, רשאי התובע להגישה במקום מגוריו או עסקו, מכוח טענתו כי בבוא העת, לכשתתקבל תביעתו, זה המקום שבו יידרש הנתבע לשלם לו את הפיצויים, וזאת מכוח סעיפים 44(א) ו-61(ב) לחוק החוזים. פרשנות זו של קרנית אינה אלא ניסיון לעקוף את כללי הסמכות המקומית ולרוקנן מתוכן, וזאת באמצעות הוראותיו של חוק החוזים, וככזו לא ניתן לקבלה.

13. האם יש באמור לעיל כדי לסתור את הלכת פולג? איני סבור כן. בהלכת פולג נאמר כי "הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבר עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי" (שם בפס' 3, ההדגשה הוספה – י"ע)). על תוקפו של עקרון זה, בדבר התאמתם של סדרי הדין להוראות הדין המהותי והתאמתה של חקיקת המשנה להוראות החקיקה הראשית, אין חולק. ברם, ספק רב אם בכך ביקשה הלכת פולג לקבוע כי כל אימת שמוגשת תביעה נזיקית, מכל סוג שהוא, יש לראותה כתביעה המבוססת על "התחייבות" שהמקום המיועד לביצועה הוא מקום מושבו של התובע. והנה, קריאה זהירה מגלה כי התביעה בעניין פולג נסבה (הגם שבחלקה) על תביעה לקבלת דמי שכירות; ויתר המקרים (הספורים) שבהם יושמה הלכת פולג בבית המשפט העליון, נסבו על תביעות שהתבססו על יחסים הסכמיים ...

ובקיצור, את הלכת פולג יש לקרוא באופן מוקפד, ולהחיל מכוחה את תקנה 3(א)(3) על תביעות נזיקין רק "אם הדבר ניתן", קרי כאשר ניתן לסווג את התביעה הרלוונטית ככזו המבוססת על "התחייבות" שהמקום המיועד לקיומה הוא מקום מושבו של התובע. לא כל תביעה נזיקית עונה על הגדרה זו.

14. הנה כי כן, לפנינו שני סייגים, האחד מכוח החוק והשני מכוח הפסיקה. האחד מחייב הימנעות מהחלה אוטומטית של הוראות חוק החוזים מכוח סעיף 61(ב), והשני מחייב נקיטת זהירות בעת החלתה של הלכת פולג על תביעות מסוגים שונים. לטעמי, וכפי שהסברתי לעיל, פרשנותה של קרנית במקרה דנן נחסמת בשל כל סייג בנפרד, קל וחומר מכוח שניהם: פרשנות הלכת פולג, כך שכל אימת שמוגשת תביעת נזיקין, יש לראותה כ"תביעה לקיום התחייבות" של הנתבע לשלם פיצויים במקום מושבו של התובע, וזאת לצורך הקניית סמכות מקומית לבית המשפט שבמקום מושבו מצוי מקום מגוריו או עסקו של התובע, אינה מהווה יישום "מתאים" של סעיף 44(א) לחוק החוזים, וספק עד כמה "ניתן להתאימה" להוראות הדין המהותי, ועל כן דינה להידחות".

23. סבורני כי הדברים נכונים אף לענייננו. בהינתן שהסעדים המבוקשים בתובענה דנן הינם פיצויים באופיים ובמהותם, אין ליישם את סעיף 44(א) לחוק החוזים (כפי שביכרו המשיבות לעשות בתגובתן) על מנת לרכוש סמכות מקומית למקום מושבן של המשיבות –פרשנותן של המשיבות מרוקנת למעשה את הוראות תקנה 3(א) מתוכן, ולא ניתן לקבל תוצאה זו.

24. ונזכיר, התובענה דנן נולדה בגין הסכם שנחתם בין הצדדים להקמת והפעלת תחנת מעבר לפסולת על המקרקעין, בתחום המועצה המקומית כפר כנא. הקמת התחנה, הריסתה, הפרת ההתחייבות לכאורה מצד המבקשת – כולם התרחשו בתחומי כפר כנא, אשר שוכנת במחוז צפון.

סוף דבר

25. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על העברת התובענה דנן לבית המשפט המחוזי בנצרת, שלו הסמכות המקומית לדון בה, כמפורט בבקשה.

הדיון הקבוע בתיק זה בפני מבוטל בזאת.

26. המשיבות תישאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת בא כוחה בבקשה זו, בסך של 4000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים ותפעל להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

ניתנה היום, ח' אייר תשפ"א, 20 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.