בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית, לביטול פסילתו המנהלית של המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים החל מיום 29.12.20, לאחר שיוחסה למבקש עבירה של נהיגה במהירות מופרזת – מהירות של 142 קמ"ש בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש בכביש 65 ק"מ 26 כיוון ממזרח בשעה 15:54–בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, שנאכפה באמצעות מכשיר ממל"ז.

לאחר שימוע שנערך למבקש בפני קצין משטרה, החליט קצין המשטרה לפסול את המבקש מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 יום.

בבקשה שהוגשה ביום 30.12.20 טען המבקש, באמצעות ב"כ, כי העבירה המיוחסת למבקש הינה בגדר חשד, המוכחש מכל וכל, וטרם הוכח בבית המשפט; כי אין כל מסוכנות מהמשך נהיגתו של המבקש; ומדובר במהירות של 2 קמ"ש מעל ברירת המשפט; כי הנימוקים שהעלה הקצין אינם מובנים ואינם קריאים, והחלטתו לוקה בחוסר הנמקה כלל, ולא נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש; וכי החלטתו אינה מידתית, ומנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בדיון שהתקיים בפני ביום 4.1.21 עתר ב"כ המבקש להורות למשיבה להעמיד לעיונו את חומר החקירה בתיק; וכן חזר והפנה לכך שמדובר במהירות של 2 קמ"ש מעל הברירה, כך שאין בעצם העבירה מסוכנות המצדיקה פסילה למשך 30 ימים; והפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש. כן נטען לכשלים בחומר הראיות, שעה שהשוטר האוכף אישר כי בזמן המדידה היה רכב שנסע לפני המבקש, כך שלא היה קו נקי בזמן המדידה עם רכב המבקש; ולא צוין שנשמע צליל מדידה; ולא צוין מצב התנועה; ולא ניתן היה להבחין בתמרור מגביל המהירות. עוד נטען, כי הקצין הפוסל לא נימק החלטתו לפסילה של 30 ימים, ולא הפעיל שיקול דעת מתאים לנסיבות המקרה.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, וטענה, כי די בראיות ובדו"ח השוטרת שהוצגו, לרבות נסיבות המקרה המפורטות על ידי השוטרת האוכפת ומזכר נלווה, ולרבות תגובת הנהג, כדי להוות ראיות לכאורה לנהיגה במהירות מופרזת; כי מדובר במסוכנות הנלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש ולא ביחס למהירות ההזמנה לדין; וכי החלטת הקצין מנומקת, גם אם לא באופן מפורט, ומתייחסת למסוכנות. כמו כן, למבקש עבר תעבורתי, ובותק נהיגה משנת 2009 לחובתו 21 הרשעות קודמות, לרבות הרשעה אחרונה מחודש 08/20 בגין אי ציות לתמרורים, והרשעה נוספת מחודש 09/19 בגינה תלויה ועומדת נגדו פסילה מותנית בת חודש, וכן תיק מב"ד מחודש 06/20 בגין עבירת מהירות.

ב"כ המבקש הוסיף וטען כי הפסילה המותנית, כפי שהוגשה – מב/1, אינה ברת הפעלה.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון

בפתח הדברים יצוין, כפי שקבעתי בהחלטתי במהלך הדיון היום, כי אין להורות לתביעה למסור חומר חקירה טרם הגשת כתב אישום, אף במסגרת הליך לביטול פסילה מנהלית (ראו בש"פ 1194/17 מדינת ישראל נ' אורן מלאכי (פורסם בנבו, 21.02.2017); ע"ח (מחוזי ב"ש) 56047-07-18 עידו בניטה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.07.2018); וראו גם עח (ב"ש) 35918-01-20 יואב דהן נ' מדינת ישראל, 19.1.20).

אמות המידה לפיהן בית המשפט בוחן את החלטת הפסילה המנהלית הינן קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמה בעבירה המיוחסת, והאם יש בהמשך הנהיגה כדי להוות סכנה לשלום הציבור (בשפ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)), וכן תקינות הליך השימוע המנהלי והחלטתו של הקצין צריכה להיות מנומקת.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה:

נפסק, כי לעניין קיומן של ראיות לכאורה, אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העיקרי לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה בשלב הפסילה; ועל מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו. (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל נ' שגיב בן שלום (פורסם בנבו, 10.10.2010)). וראו גם בש"פ 7234/14 פארס סעיד נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 02.11.2014).

העובדה שהנהג החשוד כופר בתרחיש העובדתי המיוחס, וטוען גירסה עובדתית שונה, אין בה, בשלב זה, כדי לקעקע את כוחו הראייתי של חומר ראייתי לכאורי כזה (רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.02.2004)).

בענייננו, לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג לעיוני, הנני סבורה, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות שהמבקש ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לה של נהיגה במהירות מופרזת.

השוטרת רשמה בדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום: כי "אני בניידת 706 כאשר אני מפעילה ממלז לכיוון תנועה מתקרבת המגיעה ממזרח למערב ואני ממוקמת עם הניידת כאשר חזית ניידת לכיוון מערב אני מפעילה כאשר אני יושבת על דופן הדלת של הניידת במושב הנהג ופניי לכיון מזרח. כיוונתי את מכשיר הממלז לכיוון הרכב הנל והנקודה האדומה כוונה למרכז הרכב בחלקו הקידמי ולזרתי את הרכב הנל במהירות של 147 קמש כאשר הוא נסע בנתיב ימני מבין השניים כרכב שני ולפניו נסע רכב. מיד סימנתי לרכב הנל לעצור ואציין כי נשמר קשר עין מרגע לזירה ועד לעצירתו המוחלטת במקום בטוח לפני ניידת". השוטרת כתבה גם, כי "הראות טובה נהג לבדו ברכב הוסברה מהות העבירה יש לציין מדובר בכביש עם שטח הפרדה בנוי, היו תמרורים המעידים על מהירות 90 אחרי צומת אום אל פחם למערב. אציין כי נתוני המדידה הוצגו בפני הנהג. מזג אויר נאה אור יום, אציין כי לא הייתה שום הפרעה ושדה ראיה נקי לחלוטין. קיים סרטון מצלמת גוף". עוד צוין בנספח א' לדו"ח, כי היה קו ראייה נקי מהפרעות בין המפעיל לבין רכב המטרה, ההפעלה נעשתה כלפי רכב המטרה שכל חלקיו הניתנים להראות גלויים לעיני המפעיל, כי מרגע זיהוי הרכב ובמהלך כל המדידה נקודת הכיוון האדומה כוונה לאזור מרכז הרכב, כי היה קשר עין רצוף בין המפעיל ורכב המטרה עד לעצירתו, וכי טווח גילוי רכב המטרה היה 254 מטר כשהרכב הנמדד היה בנתיב ימין מתוך 2 נתיבים כשהוא בתנועה מתקרבת, וכי בעת הבדיקה לא ירד גשם, שלג ולא היה ערפל. המכשיר נבדק ונמצא תקין בתחילת המשמרת ובסופה.

על כך יש להוסיף את דברי המבקש עצמו בעת קבלת הדו"ח, "אני רוצה להתפרנס על תפגעי לי בפרנסה", שבמסגרתם לא באה הכחשה לעניין המיוחס למבקש.

עיינתי בטענות ב"כ המבקש לפיהן: השוטרת לא שמרה על קו ראייה נקי כאשר ישנו רכב נוסף לפניו, לא ציינה את מצב התנועה, לא נשמע צליל מדידה, ולא ניתן להבחין בתמרור,- ואני סבורה כי אין בטענות אלה כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה של ההליך, ומקומן של הטענות להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

בשלב זה של הדיון, די בראיות שהוצגו כדי לקבוע, כי בידי המשיבה ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו.

באשר למסוכנות:

עבירת נהיגה במהירות מופרזת טומנת בחובה סכנה רבה. המסוכנות נלמדת מחומרת העבירה כשלעצמה, והסיכון הטמון בנהיגה במהירות מופרזת, הן לנהג והן למשתמשים בדרך. המהירות המוגברת בה נסע לכאורה המבקש אכן מסכנת לא רק אותו, אלא גם משתמשים אחרים בדרך. אציין כי נקודת הייחוס לקביעת החריגה הינה המהירות המותרת בכביש, ולא ברירת המשפט, והמסוכנות נלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש; ובענייננו, מדובר במהירות העולה באופן משמעותי על המהירות המותרת (חריגה של 52 קמ"ש מעל המותר) ויש בה כדי להוות סכנה ברורה למבקש ולציבור המשתמשים בדרך.

לחומרת העבירה והמסוכנות המיוחסת למבקש מתווסף עברו התעבורתי של המבקש, אשר לחובתו 21 הרשעות קודמות, אחרונה אך מחודש 08/20, ולרבות הרשעה (מב/1) מיום 10.9.19 בעבירה של אי אחיזת הגה בשתי ידיים, אליה צירף המבקש והודה ב-2 דוחות נוספים בעבירות שעניינן נהיגה בחוסר זהירות.

נסיבות אלה, לנוכח חומרת העבירה ומסוכנותה לנהג עצמו ולמשתמשי הדרך, ובשילוב עם עברו התעבורתי של המבקש, מלמדים על מסוכנות ממשית.

באשר לשימוע – הקצין הפוסל אפשר למבקש להעלות טענותיו בפניו; ונימק החלטתו, ושקל שיקולים ענייניים וסבירים, והתייחס למסוכנות העבירה לנהג ולסביבה; וגם אם מדובר בנימוק שאינו מרחיב, לא ניתן לומר לגביו שאינו עובר את "דרישות הסף" של חובת הנימוק, ואין מדובר בהחלטה שהתקבלה ללא נימוק כלשהו (ראו ע"ח (מחוזי חי') 50391-12-17 מדינת ישראל נ' מועתז כלף (פורסם בנבו, 27.12.2017)); ואין בכתב היד כדי להעיד על כשל בשימוע בענייננו.

ובאשר לטענת ב"כ המבקש כי לא נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש – אציין, כי המבקש לא פירט בבקשתו טענות בדבר נסיבות אישיות, הבקשה לא נתמכה בתצהיר, והמבקש אף לא התייצב לדיון, על מנת שניתן יהיה לשקול ולאזן נסיבות שכאלה אל מול האינטרס הציבורי לשמור על שלום הציבור מפני נהגים עוברי חוק.

לסיכום - לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני; כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש; וכי אין מדובר בהחלטה בינארית של 0 או 30; -לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש; המדובר בתקופת צינון ראויה; ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית."

אשר על כן, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ' טבת תשפ"א, 04 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.