בהמשך להסכמת הצדדים למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני קובע כדלקמן:

הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים, סך של 50,000 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ש"ח.

הצד השלישי ישלם לנתבעת, בתוך 30 ימים, סך כולל של 9,200 ש"ח.

האגרה תוחזר, בהתאם לתקנות.

הואיל והוסכם, לבקשת הנתבעת, כי פסק הדין ינומק בקצרה, להלן תובא הנמקה קצרה כאמור:

המדובר בהפרות נטענות, של זכות היוצרים ושל הזכות המוסרית, הנוגעות לשבע תמונות שצולמו על ידי התובע.

אני סבור כי התובע ביסס, במאזן ההסתברויות, את זכויותיו בתמונות האמורות ואת עובדת הפרתן על ידי הנתבעת. זאת, למעט לעניין שתיים מהתמונות (בעמ' 17 ו-18 לכתב התביעה), אשר העתקי פרסומיהן הנטענים, צורפו באופן "מטושטש", אשר אינו מאפשר להבינם, או לקבוע קביעה ממשית, בנוגע להם.

מדובר בפרסומים שפורסמו, גם לדברי הנתבעת, בדף הפייסבוק של הנתבעת, או בניוזלטר של הנתבעת, בנוגע לאירועים שסבסדה הנתבעת, עבור מחזיקי "כרטיס ירושלמי". חלק מהפרסומים גם נושאים את לוגו הנתבעת. משכך, ובהעדר ראייה לסתור, ההנחה המסתברת יותר, היא כי הפרסומים (של חמש התמונות שאינן מטושטשות), אכן נעשו על ידי הנתבעת, או מי מטעמה, וכי היא זו היא הנושאת בגינם.

בפסק הדין בתיק 27961-10-18, שניתן בין אותם הצדדים, קבע חברי, כב' הנשיא הרבסט, לעניין פרסום דומה, של תמונה דומה, כי ישולם פיצוי בסך של 20,000 ₪ (בגין פרסום בודד של תמונה בודדת).

קביעה זו, אשר נומקה בהרחבה באותו עניין, מקובלת, מהבחינה העקרונית, גם עלי.

הטענה העיקרית שהעלו הנתבעת והצד השלישי נוגעת להתיישנות ההפרות, או לשיהוי ניכר בהגשת התביעה. ואולם, מדובר, על פי הגישה הדומיננטית בפסיקה, בהפרות נמשכות, אשר לפיכך, לא התיישנו (או לכל הפחות, בשכלול הסיכונים והסיכויים, לצורך מתן פסק דין בדרך של פשרה, יש להניח כי סיכויי הנתבעת והצד השלישי, לעניין טענת ההתיישנות, אינם גבוהים).

לצד זאת, אני סבור כי יש להתחשב, התחשבות ממשית, לעניין קביעת גובה הפיצוי, בכך שמדובר בהפרות שתחילתן בעבר הרחוק, ואשר היו רלבנטיות, לרבות מבחינת מידת חשיפת הצילומים, בעיקר בעבר הרחוק (מדובר בפרסום ממוקד, שבוצע לצורך מופעים ספציפיים, אשר התקיימו לפני שנים). כמו כן, יש להתחשב, התחשבות של ממש, בעיתוי הגשת התביעה, ביחס למועד תחילת ההפרות ולמועד פתיחת ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים.

שיקולים אלה, שעניינם, מחד גיסא, בקיומן של הפרות ובפסק הדין שניתן במקרה דומה, ומאידך גיסא, במועדי ההפרות, הם שהובילו, בעיקרם, לקביעת הסכום האמור, אשר ישולם על ידי הנתבעת.

הצדדים היו חלוקים גם לעניין שכר הטרחה שמן הראוי לפסוק במקרה שתתקבל התביעה. לעניין זה, ראיתי מקום לאזן בין הסכומים שעל פי הטענה שולמו בפועל, לבין אלה הנגזרים, על פי הכללים, מהסכום שנפסק, בסופו של יום, לטובת התובע (תוך נטייה מסוימת לטובת הרכיב האחרון האמור).

ואשר לצד השלישי, אני סבור, מבחינת חלוקת הסיכונים והסיכויים שבין הצדדים, כי אין לייחס לצד השלישי אחריות בגין אחת התמונות (תמונות טייב), ולעניין יתר התמונות (למעט אלה המטושטשת, שבגינן לא התקבלה התביעה), יש לחלק את האחריות בין הנתבעת לבין הצד השלישי באופן דומה לחלוקה שנעשה בתיק 27961-10-18. זאת, בשים לב לכך שהאחריות על פרסומי הנתבעת ותקינותם מוטלת בראש ובראשונה על הנתבעת, בפרט מקום בו לא הוצגו ראיות של ממש בנוגע לתוכנה המדויק של ההתקשרות שבין הצדדים, אך גם לקיומה של ציפייה סבירה, במידה מסוימת, מאת הנתבעת, כי יועברו אליה חומרים המותרים בפרסום, מאת הצד השלישי.

ניתן היום, ה' אלול תשפ"ב, 01 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.