1. לפני תביעה על סך למעלה מ-180 אלף ₪, בקשר לעסקת רכישת רכב שביצע התובע מידי הנתבעת. פסק הדין ניתן לאחר שבהתאם להסכמה הדיונית שגיבשו הצדדים לא התקיימה ישיבת הוכחות, וחלף זאת הגישו הצדדים סיכומים על יסוד המצוי בתיק בית המשפט. ייאמר כבר עתה כי בתוקף נסיבות המחלוקת בין הצדדים נכון עשו הצדדים שגיבשו הסכמה דיונית זו שהיה בה כדי לייעל את ההליכים, לקצרם ולחסוך בהוצאות הכרוכות בניהולם.
2. כעולה מכתב התביעה ומסיכומי התובע, עיקרי טענות התובע הן כדלקמן:
   1. במאי 2016 הזמין התובע, מסוכנות נתניה של הנתבעת, רכב שעלותו קרוב ל-110 אלף ₪. כאשר הגיע לקבל את הרכב התברר כי נמסר לו רכב מדגם שונה (וכי הרכב לגביו נוהל המו"מ לא מצוי במלאי), ובנוסף – כבר למחרת נמסר לו כי יתכן וברכבו הותקנו פנסים משומשים.
   2. ביוני 2016, נוכח האמור, הובטח לתובע פיצוי בשיעור 1,000 ₪ וכן טיפולים על חשבון הנתבעת. [קיבל? אם כן, אז אין עילה ואין נזק]
   3. בחלוף כשנתיים, במרץ 2018, במסגרת טיפול שגרתי ברכב נמסר לתובע כי עליו לתקן צלחות ורפידות בגלגלים הקדמיים. מאז, ועל אף בדיקות נוספות, עד למועד הגשת התביעה נשמעים רעשים מאיזור הגלגלים הקדמיים. [איפה הרשלנות של הנתבעת? אולי של המוסך?] טענתו של התובע אינה ביחס לעצם ההחלפה אלא "לשריקה הצורמת" מאז התיקון, והטיפולים ברכב מאז מלמדים כי מקור התקלה היה ברכיבים בלויים כבר בעת הספקת הרכב.
   4. עוד באותו חודש נתקע רכב התובע בשל תקלה במצבר – ועל אף שלעמדת התובע היה על הנתבעת לשאת בתיקון התקלה במסגרת 24 חודשי האחריות למצבר ברכב חדש, טענה הנתבעת ל-12 חודשי אחריות בלבד והתובע נשא בעלות התיקון וגרירת הרכב. [מה האחריות באמת? אולי אכן מגיע החזר / פיצוי] התובע הפנה לכך שהנתבעת אישרה כי לו היה נגרר הרכב לאחד ממוסכיה המורשים היה מוחלף המצבר בחדש ללא עלות.
   5. בסוף אותה שנה (נובמבר 2018) נדלקה נורת חום המנוע ברכב, ולאחר שלושה ביקורים במוסך (כולל שתי החלפות של משאבת מים ובהמשך גם גרירת הרכב) נאמר לתובע, במרץ 2019, כי עליו להחליף את המנוע. לאחר שזה הוחלף נמצא, בבדיקה חיצונית, כי המנוע לא תקין. התובע כופר בטענה כי חתם על שטר מכר למנוע מייבוא בלבד וטוען כי חתימתו זויפה. [ראיות לאי תקינות המנוע? האם סביר להחליף מנוע אחרי שנתיים וקצת? מי נשא בעלויות? מה הנזק?]
   6. באפריל 2020 נדרשה החלפה של מיכל העיבוי עקב נזילה מסדק במיכל, ולטענת התובע זאת לא נמצא ולא נעשה אלא לאחר שהתלונן על כך לפני המוסך.
   7. הליקויים בקשר למשאבת המים ולמיכל העיבוי אינם סבירים, לעמדת התובע, והצורך בהחלפת המנוע (מהלך "קיצוני שבקיצוניים", לדבריו) רק מחזק זאת.
   8. בספטמבר 2020 הבחין התובע בשינויי צבע בדלת ובכנף ימין של הרכב – ובבדיקה נמצא כי, ככל הנראה, זו תולדה של תיקונים בעקבות תאונה לדלת (שלא ארעה בעת שהרכב היה ברשות התובע) אשר בהתאם לחוות דעת שמאי שבדק את הרכב משמעה אף ירידת ערך משמעותית משווי הרכב. מכך שלא עלה בידי המוכר (הנתבעת) לתקן את הממכר מפגמיו נובעת זכותו של הרוכש (התובע) לביטול המכר (ולעניין זה הפנה התובע, בין היתר, לת"א 10560/05 סקורובניק נ' אאודי), וציין כי רכב פגום מהווה אי התאמה על פי חוק המכר (ת"א 57388/05 ליסקר אור נ' חברת מכשירי תנועה בע"מ).
   9. התובע הדגיש כי הליקויים שהתגלו ברכב בזמן קצר יחסית אינם תולדה של שימוש לא סביר בו אלא כתוצאה מאספקה של רכב פגום.
3. נוכח כל המקובץ עותר התובע כדלקמן:
   1. לבטל את ההסכם בינו ובין הנתבעת, נוכח אי גילוי עובדות העולות כדי הטעיה, ובאופן שיושב לו סך עלות הרכב ובניכוי עלות שימוש – סה"כ 55,448 ₪.
   2. להשיב לו עלויות תיקון בהן נשא בתקופת האחריות – 1,934 ₪.
   3. לפצותו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בקשר לאמור לעיל, בשים לב לריבוי הליקויים, לטענות בדבר זיוף חתימתו וליחס לו זכה מצד הנתבעת ונציגיה, ובשים לב לגילו ולמצב בריאותו – 25,000 ₪.
   4. לפצותו בגין אבדן הנאה שנגרמה לו בסך 36,929 ₪ (25,000 ₪ אבדן הנאה כללית ו-11,929 ₪ בהתאם לירידת הערך שנמצאה בחוות דעת השמאי).
   5. בהקשר זה הפנה התובע, בין היתר, לת"א (נת') 19906-02-13 ברום 58 סוכנויות יבוא ושיווק בע"מ נ' אלון מוסכי רכב (1992) בע"מ, שם הזכיר בית המשפט (כב' הש' הר ציון) כי הציפיה להמנע מהצורך להדרש לשירותי מוסך בעת רכישת רכב חדש היא סבירה, לגיטימית וראויה להגנה משפטית.
   6. לחייב את הנתבעת בפיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם להוראות ס' 11 לחוק התרופות, בגין ההפרש בין התמורה ששילם בעד הרכב ושוויו נכון למועד הגשת התביעה (61,948 ₪).
4. כעולה מכתב ההגנה ומסיכוי הנתבעת, עיקרי טענותיה הן כדלקמן:
5. הרכב נקנה כחמש שנים עובר להגשת כתב ההגנה, והתגלו בו מספר תקלות שהן תולדה של בלאי סביר כפועל יוצא מהשימוש ברכב. התקלות תוקנו במסגרת האחריות.
6. הנתבעת טוענת כי לא היתה צד לעסקה בין התובע ובין הסוכנות ממנה רכש את הרכב, לא ידעה על הטענות לעניין הפנסים, והזכירה כי התובע הסכים לקבל פיצוי בקשר לטענות בעניין זה (והזכירה גם כי הפנסים הוחלפו מיד בחדשים ומקוריים). כן ציינה כי בין התובע לבין הסוכנות התנהל הליך בבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק (נת') 7840-10-17 – כך שבכל הנוגע למחלוקת זו קם השתק עילה ופלוגתה.
7. התובע, בסיכומי התשובה לו, ציין כי המסכת העובדתית בתביעה הקטנה מלמדת שאין מקום להחיל בעניין זה את דיני ההשתק.
8. לעניין הטיפול בבלמים – בעת התיקון נסע הרכב קרוב ל-30,000 ק"מ, והחלפת רפידות בלמים בשלב זה אינה חריגה. הנתבעת מציינת כי לבד מאמירה כללית של התובע כי ההחלפה לא היתה נדרשת בשלב זה לא הוצגה כל ראיה או ביסוס לטענת התובע. הנתבעת מכחישה את טענות התובע בדבר הרעש הנשמע ברכב מאז הטיפול ומציינת כי לא הוצגו ראיות לעניין זה – לבד מדברי התובע עצמו (וגם השמאי לא אימת את הטענה אלא סמך על דברי התובע בלבד [הוצגו ראיות לרעש? אם לא – לדחות הטענות לגבי הבלמים והרעש].
9. באשר להחלפת המצבר – לו היה פונה התובע למוסך מורשה, וככל שאכן נדרשה החלפת המצבר, היה זה מוחלף במסגרת האחריות (שנתיים) וללא עלות. בחשבונית שצורפה אין אינדיקציה כי מדובר במצבר לרכב התובע [אם כך – לדחות הטענות לעניין המצבר; התובע לא פנה לכתובת הנכונה ולא יכול לטעון שלא קיבל אחריות ממי שלא קיבל הזדמנות לתקן / להחליף].
10. הנתבעת טוענת כי התקלות במשאבת המים ובמיכל העיבוי הן שגרתיות, מינוריות וכחלק מהבלאי הסביר של השימוש ברכב. באשר להחלפת המנוע – זאת נעשה במסגרת האחריות וללא עלות לתובע. מאז הוחלף המנוע, מציינת הנתבעת, לא בוצע בו כל תיקון נוסף ומכאן כי הוא תקין [אבל האם זה סביר? לא ממש, והנתבעת לא מראה מדוע נדרשה החלפת מנוע אחרי כשנתיים בלבד. כאן יש עגמת נפש, אבל לא ביטול עסקה]
11. הנתבעת כופרת בטענות כי הרכב עבר תאונה לפני שנמסר לתובע, והעובדה כי הטענות ביחס לליקויים בצבע ובפח הרכב לא באו אלא שנים לאחר שנמסר לידי התובע ובמהלכן נעשה בו שימוש שוטף לא מאפשרת לייחס דבר למצבו של הרכב עובר למסירתו כחדש לידי התובע. אין להסתמך, לעמדת הנתבעת, על אמירות והשערות של צדדים שלישיים. הנתבעת פירטה הסתייגויותיה ממצאי השמאי ומהאופן בו הגיע לחוות דעתו, והציגה חוות דעת שמאי מטעמה – שממצאיה סותרים את ממצאי שמאי התובע.
12. התובע השיב כי הוא עומד על כך שלא היה מעורב בכל תאונה או שהיה הגורם לנזקי הפח [אבל לא הציג ראיות שישללו האפשרות שבני משפחה אחרים היו הגורם לכך, או שנפגע בעת שעמד בחניה וכו; הזמן שחלף מנתק הקשר; הנטל על התובע להוכיח התביעה ולהראות אחרת והחוסר הוא לחובתו, ולא לחובת הנתבעת]
13. הנתבעת כופרת בטענות התובע כי לא קיבל שירות ראוי ממנה, טוענת כי בחוסר תום לב הסתיר את דבר קיומו של מפגש בינו ובין מנהל השירות האיזורי (פגישה באפריל 2019 בה נבדק הרכב ונמצא תקין, וכמחווה שירותית הוארכה האחריות שניתנה לתובע).
14. לעמדת הנתבעת, לא הוסתר מהתובע דבר וההסכם בין הצדדים לא נכרת על יסוד הטעיה כלשהי, והתובע לא זכאי לביטול העסקה ולסעדים הנובעים מביטול החוזה. גם לו תבוטל העסקה בין הצדדים הרי שהתובע לא זכאי אלא להשבה בשווי הרכב במועד ההשבה (47,000 ₪ על פי מחירון). גם את ירידת הערך הנטענת יש לחשב בהתאם (ולהעמידה על סך כ-5,000 ₪ - כמחצית הסכום שנתבע). הנתבעת מוסיפה כי זה, לכל היותר, שוויה האמיתי של התביעה (ואף למטה מכך, שכן פחות מ-2,000 ₪ מירידת הערך מיוחס לתקלות ולמנוע.
15. התובע, לעמדת הנתבעת, לא זכאי להחזר כלשהו בגין עלות תיקונים שביצע – נוכח נסיבות החלפת המצבר כאמור והעובדה כי עלות התיקון בבלמים לא נכללת באחריות.
16. הנתבעת מציינת כי דרישות התובע לפיצוי בגין עגמת נפש, אבדן הנאה ופיצויים ללא הוכחת נזק הן מופרכות ומופרזות ועולות על מלוא המחיר ששילם התובע בעד הרכב בעת רכישתו (ויותר מפי שניים וחצי משוויו בעת הגשת כתב ההגנה).
17. הנתבעת השיבה לסיכומי התובע וציינה, בין היתר, כי פסקי הדין אליהם הפנה התובע מתייחסים למקרים קיצוניים וחריגים (כך, בעניין ברום 58 הנזכר לעיל, מדובר היה במשאית חדשה שתקלה מהותית במנועה התגלתה כבר בנסיעה הראשונה בה; בעניין סקורובניק התגלו התקלות ברכב ארבעה ימים לאחר מסירתו כחדש, ואשר לאחר בדיקות וטיפולים רבים לא תוקנו; ובעניין ליסקאר אור – ממועד הרכישה החלה תקלה במזגן, שפלט חום וריח רע, ואשר לא תוקנה).
18. בסיכומי התשובה של התובע טען זה כי הפרשנות הדווקנית של הנתבעת את הפסיקה אליה הפנה חוטאת למהות ולמדיניות השיפוטית הנוגעת לטענותיו ותומכת בסעד הביטול וההשבה.
19. הנתבעת טוענת כי במקרה דנן לא התגלתה תקלה ברכב אלא לאחר כשנתיים וחצי ולאחר שנסע עשרות אלפי קילומטרים. התובע השיב בסיכומיו כי מוטב היה לולא נטענה טענה זו על ידי הנתבעת, שכן ריבוי התקלות שפורטו בכתב התביעה מעידות אחרת.

דיון ומסקנות

1. כתבי הטענות והסיכומים שהגישו הצדדים היו ממוקדים ונערכו באופן המסייע בידי בית המשפט לבחון את טענות הצדדים אחת לאחת.
2. נסיבות מסירת הרכב – בית המשפט הופנה לת"ק (נת') 7840-10-17, אשר במסגרת פסק הדין שניתן בו (כב' הש' ה' גרובס; פס"ד מיום 15.1.18) נקבע כי לא הוכחה טענת התובע להטעיה באשר לפער בין הרכב שנטען כי הזמין וזה שקיבל. בית המשפט מצא כי הפיצוי שהובטח לתובע היה לפנים משורת הדין וחייב את הנתבעת באותו הליך להחזיר לתובע עלויות טיפולים שנמצא כי אכן הובטחו לתובע, במטרה לעודדו לבצע את עסקת הרכישה.
3. בת"א (מחוזי מרכז) 62167-06-20 פירט ואח' נ' מדינת ישראל (21.3.21, כב' הש' א' שוורץ) נקבע: "העיקרון היסודי במעשה בית דין הוא שניצול זכותו של בעל דין להעלות מחלוקת מסוימת לפני בית המשפט ייעשה באופן חד פעמי. כך, על פי הכלל של השתק פלוגתא לא ניתן לשוב ולדון בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת, אפילו עילות התביעה שונות זו מזו [ע"א 6267/14 גולד נ' מנהל מע"מ תל אביב, פסקה 9 בפסק דינה של השופטת ע' ברון (נבו, 26.03.2017)‏; רע"א 9771/16 נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד נ' נזרי, פסקה 15 בפסק דינה של הנשיאה א' חיות (נבו, 28.09.2017) (להלן – עניין נובל אנרג'י); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 137, 186 – 187 (1991) (להלן – זלצמן)]."
4. מצאתי כי בכל הקשור לנסיבות רכישת הרכב, הדגם שנרכש ושנמסר והנובע מכך מושתק התובע מלהעלות טענות בשנית, גם נגד הנתבעת שספק אם יש לו עילה נגדה כלל בהקשר זה, ובפרט לאחר שעיקרי טענותיו כבר נדחו על ידי ערכאה שיפוטית.
5. טיפול הבלמים – הנטל להוכיח כי הנתבעת, או מי מטעמה, התרשל בקשר לטיפול בבלמים הוא על התובע (ורשמתי לפני אמירתו שאין הוא טוען לתקלה בקשר להחלפת הרפידות וחריטת הצלחות (עמ' 2 לסיכומים, שורה שלישית מלמטה – שורות ופסקאות לא ממוספרות). לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח רשלנות כאמור. אין מחלוקת כי מדובר בטיפול שנעשה ברכב לאחר כמעט שתי שנות שימוש רגיל ברכב, ולאחר שנסע קרוב ל-30,000 ק"מ. באם מדובר במרחק קצר או ארוך ובזמן קצר מהמקובל – על התובע להוכיח, ולא מצאתי כי צירף לראיותיו ראיה התומכת בטענה כזו. אין די בכך שמאז נסע הרכב מרחק דומה ואף גדול יותר ולא נדרש לטיפולים חוזרים דומים. היה על התובע, בהקשר זה, להציג חוות דעת מומחה התומכת בטענותיו – ומשלא עשה כן, נדחית הטענה לעניין טיפול הבלמים והרעש שנגרם כתוצאה ממנו (ושלא הוכח; בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה אין תיעוד לכך שהשמאי שמע בעצמו את הרעש, וכל שנרשם הוא שהתובע מציין כי עדיין נשמעות שריקות בלמים במהלך נסיעה).
6. מסקנה זו נכונה גם באשר לטענות לעניין משאבת המים והנזילה ממיכל העיבוי. השמאי כמעט לא התייחס לנושאים אלו (למעט תיעוד וציון החלפת המשאבה, וללא כל אמירה על סבירות התקלות, המועד בו התגלו והקשר בינן ובין רשלנות כלשהי של הנתבעת או של מי מטעמה.
7. החלפת המצבר – אין מחלוקת כי המצב הוחלף, ואף שהנתבעת טענה כי יתכן וההחלפה לא נדרשה התוצאה מלמדת כי בעצת בעל מקצוע זה אכן הוחלף – ושוכנעתי כי זאת לא נעשה לחינם. יחד עם זאת, הנתבעת לא כופרת בכך שהיתה מחליפה את המצבר ללא עלות לתובע – ובנסיבות בהן לא פנה התובע לנתבעת לשם ההחלפה, אלא פנה רק למוסך וסמך על שיחה (לא מתועדת) עם מי מבין עובדי המוסך, יש לייחס לו אשם תורם עד כדי דחיית טענותיו נגד הנתבעת. לו ניתנה הזדמנות לנתבעת לטפל במצבר במסגרת האחריות והיא היתה נמנעת מכך הרי שאז היה מצב הדברים שונה.
8. החלפת המנוע – הנתבעת טענה בעניין זה בקצרה בלבד, ומובן מדוע לא הרחיבה טענותיה. גם אם המנוע הוחלף במסגרת האחריות וללא עלות ישירה לתובע, מקובלת עלי האמירה כי מדובר בטיפול קיצוני ואשר לא סביר כי רכב חדש ומנוע תקין יידרשו להחלפה במהלך שנות חייהם הראשונות של הרכב ושל המנוע.
9. גם אם נסיבות המקרים שהוצגו על ידי התובע בפסיקה אליה הפנה הן נסיבות קיצוניות, נכונה אמרת בית המשפט שהוזכרה לעיל (בעניין ברום 58) כי הציפיה להמנע מהצורך להדרש לשירותי מוסך בעת רכישת רכב חדש היא סבירה, לגיטימית וראויה להגנה משפטית. ריבוי התקלות (גם אם לא הוכח שמקורן ברשלנות של הנתבעת), והחלפת המנוע המוקדמת ביחס לחיי הרכב, מצדיקות מתן פיצוי מסוים לתובע.
10. שוכנעתי כי פיצוי זה ימדד בשני אופנים – בירידת הערך שנגרמה לרכב כתוצאה מהאמור ובסכום מסוים שיבטא את הטרחה העודפת ועגמת הנפש שנגרמה לתובע כפועל יוצא מכך. אני מעמיד את סכום הפיצוי בקשר לירידת הערך, ובשים לב לטעמי הנתבעת בס' 11 לסיכומיה, על סך 2,000 ₪. את סכום הפיצוי בקשר לעגמת הנפש אני מעמיד, על דרך האומדנה, על סך 2,000 ₪ נוספים.
11. שינויי הצבע – על פי הנטען בכתב התביעה התגלתה התקלה שעניינה שינויי צבע בספטמבר 2020, כארבע שנים וחצי לאחר שהרכב נמסר לידי התובע ולאחר שנות שימוש שוטף ברכב. נרשמה הצהרת התובע כי לא הוא מי שגרם לנזקי הצבע והפחחות ברכב, אולם הזמן הרב שחלף בין מועד מסירת הרכב והנזק שהתגלה לצבע מנתק את הקשר הסיבתי בין ההשערות כי מדובר בנזק שנגרם לרכב עובר למסירתו והתוצאה, בין האחריות המיוחסת לנתבעת ובין האפשרות להוכיחה. כדי להרים את הנטל הנדרש מהתובע בהקשר זה היה עליו להציג, למשל, רצף של תמונות של מצב הרכב מאז שקיבלו ועד למועד בו התגלה הנזק (ובאופן שהיה מוכיח כי אכן, לא נגרמו לו תאונות ופגיעות במהלך תקופה זו). היה עליו להציג ראיות באשר לזהות המשתמשים השונים ברכב מלבדו (בני משפחה? חברים?), למקום החניה של הרכב (כדי לשלול טענה כי ניזוק על ידי צד שלישי במהלך חניה כאמור) וכן הלאה.
12. מאחר שהנטל להוכיח את התביעה, גם בקשר לראש נזק זה, הוא על התובע הרי שהחוסר הראייתי נזקף לחובתו ולא ניתן ללמוד מכך שאין בידי הנתבעת להוכיח שלא היא האחראית לנזק כי יש להטיל עליה אחריות ואשם.
13. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה רק ביחס לאמור לעיל ונוכח הפער הניכר בין תוצאת פסק הדין וסכום התביעה שנמצא כי הוא מופרז, מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 4,000 ₪ ללא חיוב בהוצאות נוספות.
14. יוער כי נדמה שהיה בידי התובע למקד טענותיו ולצמצמן באופן שהיה מאפשר לו להגיש את התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ולנהלה במסגרת זו, ואולי ראוי היה כי כך היה נעשה בנסיבותיה של המחלוקת שלפני.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י' אייר תשפ"ב, 11 מאי 2022, בהעדר הצדדים.