בקשה לסילוק התביעה שהגיש התובע כנגד המוסד לביטוח לאומי בטענה לחוסר סמכות עניינית לבית משפט זה והיותה של התביעה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

ברקע הדברים תביעה על סך 217,000 ₪ שהגיש התובע, כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") בטענה כי עקב החלטת הנתבע מיום 6.7.2014 לראות בתובע כמי שאינו תושב ישראל, ממנה חזר הנתבע בשלב מאוחר יותר, נשללה מהתובע גמלת אזרח ותיק ממאי 2014 ועד ליום 1.6.2019. כמו כן עקב החלטה זו נאלץ התובע לרכוש ביטוח בריאות במסלול המיועד למי שאינו תושב ישראל.

בכתב התביעה נטען כי ביום 21.1.2014 הגיש התובע תביעה לגמלת אזרח ותיק לקראת הגיעו לגיל 70, הוא "הגיל המזכה" לפי סעיף 245 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). בהסתמך על שאלון שמילא הנתבע ביום 6.7.14 שעניינו קביעת תושבות לשוהה בחו"ל, החליט הנתבע לראות בתובע כמי שאינו תושב ישראל החל מיום 2.2.2006 ואילך. הטענה היא כי בהסתמך על קביעה זו דחה הנתבע את תביעתו של התובע לקבלת גמלה. ביום 17.10.2018 חזר בו הנתבע מהחלטתו האמורה וקבע את תושבות התובע באופן רציף מאז עלייתו לארץ בשנת 1949. אלא שגם לאחר שהושבה התושבות וגם לאחר שהתובע הסדיר את תשלום דמי הביטוח בגין התקופה שבה נותקה התושבות, עמד הנתבע בסירובו לשלם את הגמלה החל מהמועד בו הגיע התובע לגיל 70.

ביום 18.5.2020 הוגש כתב תביעה לבית הדין האזור לתל אביב בעקבותיו החליט הנתבע ביום 21.5.2020 לאשר לתובע גמלת אזרח ותיק מיום 1.6.201. ביום 1.1.2021 נמחקה התביעה בגין חוסר עילת תביעה.

הטענה כעת היא כי הסעד הרלוונטי שנותר לאחר החלטת הנתבע מיום 21.5.2020 מקורו בעילה נזיקית בשני עניינים: סכומי הכסף המגיעים לתובע בגין גמלת אזרח ותיק ממאי 2014 ועד ליום 1.6.2019 וכן סכומי הכסף שנאלץ התובע להוציא לשם רכישת ביטוח בריאות במסלול המיועד למי שאינו תושב ישראל. משמקור העילה הוא נזיקי, נטען כי הסמכות נתונה לבית משפט זה.

הנתבע טוען כי התביעה במהותה אינה תביעה נזיקית. העילה האמיתית היא בשאלה האם כדין נדחתה זכאותו של התובע לתשלום קצבת אזרח וותיק לתקופה הקודמת לחודש יוני 2019, כאשר הסיבה לדחייה נעוצה בקיומו של חוב דמי ביטוח, כאשר בירור שאלה זו מסור לבית הדין לעבודה, לו הסמכות העניינית הייחודית. עוד נטען כי זכאותו של התובע לקבלת גמלה מותנת בקיום חובתו לשלם דמי ביטוח בעד עצמו בהיותו עצמאי או בלתי מועסק. התובע לא שילם את דמי הביטוח ודמי ביטוח בריאות באופן שוטף. נטען כי התובע הגיע להסדר בגין חובותיו לביטוח לאומי בשנת 2007, ולא עמד בו. בהמשך, לא עמד התובע בתשלום דמי הביטוח עבור השנים 2008-2011, ולפיכך נשללה זכאותו לקבלת גמלת זקנה, זאת עוד בטרם הוחלט לראות בו כמי שאינו תושב.

יצוין כי בכתב התביעה שהגיש התובע עצמו בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בהליך 36922/05/2, נטען בסעיפים 24-26 לכתב התביעה שם, כי בינואר 2014 הוכר בתובע כמי שזכאי לקצבת זקנה, אך בתחילת חודש פברואר 2014, נמסר לו כי זכאותו לגמלה נשללה עקב פיגור בתשלום דמי הביטוח, במשך תקופה העולה על 36 חודשים, זאת על פי הוראות סעיף 366 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי) העתק התביעה שהוגשה בבית הדין האזורי לעבודה על נספחיה (לרבות נספחים ד'-ה' בעניין שלילת הזכאות), צורף על ידי התובע לבקשתו שהוגשה בתיק זה ביום 26.10.21.

הנתבע הפנה להוראת סעיף 24(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969 הקובעת את גדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. כן הפנה הנתבע להוראת סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי, הדן בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה לדון ולפסוק, בין היתר, בתובענה של זכאי לגמלה הטוען כי זכותו קופחה, וכן בתביעה של מבוטח, או של מי שנתבע לשלם דמי ביטוח. נטען עוד כי בהתאם לפסק דין שניתן ב- רע"א 9124/09 המוסד לביטוח לאומי נ' צימבלר נקבע שיש לפרש את סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי "במבט רחב" כאשר לשם קביעת הסמכות העניינית יש לבדוק את מהות התביעה. אם מדובר במחלוקת הנוגעת לביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי - הסמכות הייחודית היא לבית הדין לעבודה.

דיון והכרעה

סעיף 391(א) לחוק הביטוח לאומי מונה רשימה של תובענות וקובע:

"לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח'". (פרק ח' עניינו ביטוח זכויות עובדים בהליכי חדלות פירעון ואינו רלבנטי למקרה דנן).

ב- רע"א 9124/09 המוסד לביטוח לאומי נ' אלה צימבלר, ציין כבוד השופט רובינשטיין כדלקמן: "זה לשונו של סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי, בחלקים הרלבנטיים:

"לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח' -

(1) של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם .....(3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה...". (הדגשות הוספו – א"ר)

סעיף זה יש לפרש במבט רחב.... בסופו של יום טוענת המשיבה למעשה, כי קיבלה קצבת ילדים בחסר – ומקרה זה נופל באופן מובהק בגדרי סעיף 391(א) לחוק. הרי המחלוקת הצריכה להתברר במקרה דנן היא, האם בדין נטען מטעם המבקש כי זכאות המשיבה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה נשללה, והדבר הצדיק קיזוז מה ששולם ביתר מתוך קצבת ילדים. טענה זו, מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה."

סעיף 24(א) (5) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - בכל ענין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר."

בעניין עב"ל (ארצי) 617-09‏ ‏המוסד לביטוח לאומי נ' מימון יהודה (29.7.2010), קבע בית הדין הארצי שאת סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה יש לפרש לפי תכליתו של החוק המסמיך. בשים לב לתכלית החקיקה, גדר סמכותו של בית הדין כפי שנקבע בסעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי ובסעיף 24א(5) לחוק בית הדין לעבודה עניינו בתביעות הזכאים לגמלה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ובתנאי הזכאות בחוק זה. עוד נקבע כי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה טומנת בחובה אפשרות לפסוק בתביעות מבוטחים כנגד המוסד לביטוח לאומי מכוח עילות תביעה שהן עצמאיות וחיצוניות לגמרי לזכאות מכוח החוק, כגון מכוח פקודת הנזיקין.

יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 19957-09-10 כוכבה סבן נ' המוסד לביטוח לאומי (6.10.2011) לפיהם יש להבחין בין טענה לפיה מעילה כזו או אחרת, הנובעת מחוק הביטוח הלאומי, קמה למבוטח זכות לתשלום גמלה מאת המוסד לביטוח לאומי, לבין טענה כי עילה זו או אחרת, שאינה עולה מהחוק האמור, מקימה זכות לתשלום פיצוי מאת המוסד לביטוח לאומי. העילה הראשונה דינה להתברר בפני בית הדין לעבודה, בעוד שהעילה השנייה, שהיא נזיקית במהותה, מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט האזרחי.

סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על פי מבחן הסעד, אלא נקנית בחלק מהעניינים על פי עילת התביעה ובחלק מהעניינים על פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחד, כאשר נעשה שימוש במבחן ה"עילה" במובנה הרחב, בבחינת מהות העניין והאם לפי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון בעניין. (ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי (29.11.2004); ע"ע (עבודה ארצי) 790/05 ד"ר ויקי רבנו (צוכמן)- Tissera Inc (9.10.07)).

בענייננו עולות שתי שאלות כדלקמן:

השאלה ראשונה הינה לעניין שלילת גמלת אזרח ותיק מהתובע החל מיום הגיעו לגיל 70 בחודש בינואר 2014. המחלוקת הצריכה להתברר בשאלה זו היא האם זכאות התובע לקבלת גמלת אזרח ותיק נשללה שלא כדין עקב העובדה שהמוסד לביטוח לאומי קבע ביולי 2014 כי אינו בגדר אינו תושב ישראל, או שיש לקבל את עמדת הנתבעת כי זכאותו נשללה כדין עוד בחודש ינואר 2014, בהתאם להוראות סעיף 366 לחוק הביטוח הלאומי, עקב חובותיו בגין דמי ביטוח.

שאלה זו מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. ב- רע"א 9124/09 המוסד לביטוח לאומי נ' אלה צימבלר (21.3.10), נידונה שאלת הסמכות העניינית לדיון בתביעה להשבה כספית של קצבת הבטחת הכנסה, אשר לפי הטענה שולמה ביתר וקוזזה מתוך קצבת הילדים. ביהמ"ש קובע כי המחלוקת הצריכה להתברר היא, האם בדין נטען מטעם המבקש (המוסד לביטוח לאומי) כי זכאות המשיבה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה נשללה, והדבר הצדיק קיזוז של מה ששולם ביתר מתוך קצת הילדים. טענה זו מצויה, לדברי בית המשפט העליון, בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

לא למותר לציין כי בכתב התביעה שהגיש התובע עצמו לבית הדין לעבודה בתיק 36922-05-20, טענותיו בנוגע לקצבת הזקנה נסמכו על טענות מתחום הביטחון הסוציאלי ודיני ביטוח לאומי, וכן הטענה כי לפי סעיף 387 לחוק ביטוח לאומי, ניתן להעניק לתובע גמלה מטעמי צדק, אף אם היה חוב בתשלום דמי הביטוח. הניסיון להעמיד כעת את התביעה על בסיס נזיקי, אינו מתיישב עם כללי הסמכות העניינית ולא עם עמדתו של התובע עצמו בתביעתו הקודמת. יצוין כי אותה תביעה נמחקה על הסף לאחר שהתובע הגיע להסדר תשלומים עם המוסד לביטוח לאומי בגין חובותיו ביום 2.6.19, ובהתאם, באופן רטרואקטיבי, לאחר הגשת התביעה, הוכרה זכאותו לקבלת קצבת זקנה מיום 1.6.19.

השאלה השנייה היא לעניין ההוצאות הכספיות שנגרמו לתובע בשל העובדה שנאלץ, לטענתו, לרכוש ביטוח בריאות במסלול המיועד למי שאינו תושב ישראל, בשל החלטת הנתבע לשלילת התושבות. בשנת 2018 הגיש התובע בקשה לביטול ההחלטה לפיה התובע אינו בגדר תושב ישראל, ובחודש אוקטובר 2018 הוכר התובע כתושב ישראל לפי חוק ביטוח לאומי.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1994 (להלן – חוק ביטוח בריאות ממלכתי), אשר לו תכלית סוציאלית קובע בסעיף 3(א) את הזכות לשירותי בריאות לכל תושב. סעיף 3א. לחוק קובע כי קביעת התושבות נעשית על ידי המוסד לביטוח לאומי. (לפי סעיף 2 לחוק הגדרת 'המוסד' היא כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי).

סעיף 54 לחוק זה שכותרתו, 'פניה לערכאות' מציין בסעיף קטן (ב) כדלקמן:

לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות.

בבחינת מהותה של השאלה העומדת להכרעה בעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי עולה כי זו קשורה קשר בל יינתק בשאלת התושבות, ובשאלה הראשונה שלעיל, היינו, האם קצבת זקנה נשללה מהתובע כפועל יוצא מההחלטה לראות בו כמי שאינו תושב ישראל. יובהר עם שלילת התושבות ביולי 2014, נשללו בו בעת זכויותיו של התובע כמבוטח הן על פי חוק ביטוח לאומי והן על פי על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי- ראה נספח ו' לכתב התביעה שהגיש התובע בבית הדין לעבודה ואכן, בכתב התביעה הקודם שהוגש בבית הדין לעבודה, קשר התובע בעצמו בין שני הדברים.

משכך, טענתו המהותית של התובע היא כי יש להכיר בו כמבוטח לצורך שני החוקים האמורים החל משנת 2014, ומשמעמדו כמבוטח נשלל ממנו שלא כדין על ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא זכאי לפיצוי בגין כך.

לפי סעיף 54א' לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, קיימת לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בעניינו של מי שטוען שהוא בגדר מבוטח.

סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984- קובע כדלקמן :מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

במקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי התביעה הנדונה אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ואני מורה על העברתה לבית האזורי לעבודה בתל אביב, שלו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה.

מזכירות תודיע לצדדים, ותעביר את התיק לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

ניתנה היום, כ"א שבט תשפ"ב, 23 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.