1. התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת ע"ס של 13,229 ₪.

כעולה מכתב התביעה, ביום 23/3/15 התקבל היתר לבניית מבנה מגורים ואף ניתן אישור חברת חשמל להיתר המבוקש. בסיום הבניה, ניתן היתר מטעם הנתבעת לכך כי המבנה משמש למגורים, אולם למרות זאת, חויב התובע בתעריף כללי ולא תעריף ביתי. התובע טען כי פנה פעמים רבות לנתבעת בבקשה לשנות את סיווג הצריכה וכן לקבל את ההחזרים בגין החיוב העודף. התובע עותר לקבלת החזר בגין החיוב העודף בסך של 2,229 ₪ וכן לחייב את הנתבעת לשלם לו את הפיצוי המיוחד בהתאם לחוק הגנת הצרכן בסך של 10,000 ₪ ובנוסף סך של 1,000 ₪ עבור ריבית, ניתוקים וכדומה.

1. לכתב התביעה צרף התובע, בין היתר, צילומי מסך של פניותיו לנתבעת, באמצעות אתר הנתבעת, שם עתר להשבת התשלומים ששילם שלא בהתאם לתעריף ביתי וביקש את בדיקת הנתבעת בעניין זה. עוד צרף התובע את תשובתה של הנתבעת מיום 11/10/20 כי התעריף שונה לתעריף ביתי, החל ממועד משלוח המכתב.
2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובתחילתו ציינה כי , לפנים משורת הדין ומבלי להודות בטענת התובע, העבירה לתובע, לאחר הגשת התביעה סך של 2,183.42 ₪ עבור ההפרשים בין תעריף "כללי" לבין תעריף "ביתי", החל המועד בו נרשם על שמו חוזה הצרכנות.
3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע אינו רשאי לתבוע פיצוי בהתאם לסעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן , היות ודרישתו לתבוע לפי סעיף זה, נולדה לראשונה בכתב התביעה בעוד שעל פי לשון החוק, היה על התובע לפנות אל הנתבעת בכתב, לפי סעיף זה לחוק. עוד טענה הנתבעת כי התובע מושתק היות וחל שיהוי, מה שגרם לנתבעת לנזק ראייתי. התובע קיבל חשבונות שוטפים משנת 2017 ולא הועברה לנתבעת כל פניה או תלונה על החיוב למרות שהתובע ידע או היה עליו לדעת שהוא מחויב שלא כדין.
4. הנתבעת ציינה בכתב ההגנה, כי לאחר סיום בניית המבנה, עודכן תעריף "ביתי" ביום 7/5/17. ביום 19/7/17 פנה התובע למוקד הנתבעת וביקש להעביר את החוזה על שמו , ועל בסיס המידע שמסר באותו מעמד, ולבקשתו, נפתח על שמו חוזה צרכנות והתעריף השתנה לתעריף "כללי".
5. עוד טענה הנתבעת כי לאחר שפנה אליה התובע בימים 13/9/20 וביום 22/9/20 שונה התעריף לתעריף ביתי. הנתבעת טענה כי משך הטיפול בפניית התובע התארך עקב משבר הקורונה וההגבלות שחלו על המשק באותה עת והקשיים שנבעו כתוצאה מכך. המועד שבו הוגשה התביעה גרם לכך כי לא ניתן היה לאחזר את קלטת השיחה עם התובע ורק לאור הצהרות התובע, הוחלט להשיב לו את הסכום לו עתר.
6. ביום 4/8/21 התקיים דיון בנוכחות הצדדים . התובע נשאל לגבי הסעד הכספי שתבע, בסך של 1,000 ₪ ולא יכול היה לפרט באלו ניתוקי חשמל ותקלות מדובר.

התובע חזר על טענותיו ביחס לקבלת הפיצוי המיוחד שנקבע בחוק הגנת הצרכן.

1. נציגה של הנתבעת נשאל לגבי נסיבות שינוי סיווג התעריף . נציג הנתבעת אישר כי בתחילה ניתן סיווג ביתי ,לאחר קבלת טופס 4, וכי אינו יודע מדוע עבר התעריף מתעריף ביתי כללי (עמוד 2 שורה 8), כאשר רק אם לקוח מבקש, משנים את התעריף. נציג הנתבעת נשאל שוב לגבי סיבת שינוי הסיווג והשיב כי –

"כשמתקבל טופס 4 בשנת 2017 הוא ניתן לקבלן. הקבלן מקבל את זה כשהסיווג הוא ביתי. כשקבלן מעביר את הבית לצד ג' הסיווג אמור להשאר ביתי. אם לא נתבקש אחרת. במקרה זה האם התבקשנו לשנות מביתי לכללי ואני משיב שאנו לא יודעים. זה לא רשום מי הגיש את הבקשה. המידע הוא משנת 2017. המערכות אצלנו שונו. חפשנו את ההקלטה שלא נמצאה". (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 10-14).

1. התובע העיד לעניין ביצוע העברת המונה על שמו וטען כי לא אמר לנציגי הנתבעת דבר לגבי שינוי הסיווג ואף לא נשאל על כך:

"לשאלה מי עשה את ההעברה אני משיב שאני. הלכתי לחברת חשמל. הגעתי לשם עם טופס 4. בהתחלה דיברתי איתם בטלפון, הקבלן דיבר איתם בטלפון, הוא העביר את הטלפון אלי כשאני אאשר את זה. שם הסתיימה השיחה. בזמן השיחה עם חברת חשמל הייתי נוכח. לא זוכר שהוא אמר להם לשנות את הסיווג. כשאני דיברתי איתם לא אמרתי להם שום דבר לגבי שינוי הסיווג. הם לא שאלו אותי לגבי מהות הנכס. נכנסתי לגור שם". (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 16-20).

1. עדותו של התובע עשתה עלי רושם מהיימן ואני מקבלת את עדותו בעניין העברת המונה במלואה. אין לתובע כל סיבה לבקש לשנות את סיווג הנכס, בבית מגוריו. הטענה כי עשה כן היא הנחה בלבד ואינה מתבססת על דבר. לפיכך, גם הטענה כי התשלום שהוחזר לתובע לבסוף, לאחר הגשת התביעה, נעשה לפנים משורת הדין, אין בה ממש. התובע שילם ביתר במשך כשלוש שנים, עקב תעריף שגוי ולכן בצדק קיבל את ההחזר , כאשר מראש נעשתה טעות על ידי הנתבעת שחייבה אותו בתעריף גבוה ולא נכון.
2. דין טענת השיהוי לרבות הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך להידחות. פנייתו הראשונה של התובע לנתבעת בעניין נשוא התביעה הייתה ביום 13/9/20 , כמעט 3 שנים לאחר שהמונה עבר על שמו. על מנת שניתן יהיה ללמוד כי השיחה בכלל הוקלטה ולא נשמרה , היה מקום כי מי מטעם הנתבעת יגיע להעיד על הפרוצדורה של הקלטת שיחות (כגון, האם כל השיחות מוקלטות), ולכמה זמן אלו נשמרות. מעבר לכך, סבורני כי היה מקום כי אם אכן ביקש התובע לשנות את הסיווג, הדבר יירשם אצל הנתבעת מפורשות , כך שיהיה תיעוד לכך לא רק באמצעות הקלטת שיחה, אלא תיעוד ספציפי ממנו ניתן יהיה ללמוד מתי שונה הסיווג ומדוע.
3. לעניין זה יש להפנות לאמות המידה של הנתבעת, למשל בסעיף 18 לספר אמות המידה, שם נקבע כי על "ספק השירות החיוני ימציא לצרכן בתוך 12 ימים ממועד רישומו במשרדיו אישור בכתב על הרישום (כולל) סוג התעריף שבו מחויב הצרכן" . הנתבעת לא טענה כי פעלה בהתאם לאמות המידה והמציאה לתובע את הרישום הנדרש ויש להניח כי לו היתה עושה כן, היה התובע מגלה כבר אז על רישום הסיווג השגוי. דרישת רישום הסיווג יכולה גם ללמד כי הנתבעת בעצמה לא מסתפקת רק בשיחה מוקלטת אלא מבצעת רישום נוסף של סיווג הנכס.
4. לא התרשמתי כי הייתה סיבה כי התובע יבקש לשנות את סיווג הנכס. יותר סביר להניח כי הנתבעת היא זו ששינתה את הסיווג, יש להניח שבטעות, ולכן היה מקום כי עם פניית התובע, תפעל הנתבעת מידית לברר את החיוב העודף ולהשיב לתובע, ולא להמתין עד להגשת התביעה ,הכוללת גם פיצוי של 10,000 ₪ בגין הפרת סעיפי חוק הגנת צרכן.
5. הנתבעת התפארה בכתב ההגנה כי הינה מחויבת לאמות מידה שנקבעו עבורה , אולם באמות המידה של הנתבעת בעצמה נקבע כי עליה להשיב לצרכן תשובה לפנייתו תוך 21 יום ממועד פנייתו, היא לא עשתה כן, גם בהתאם לאמות המידה שלה עצמה. היה מקום, כי כאשר פנה התובע לנתבעת ביום 13/9/20 , תבדוק הנתבעת פנייתו מידית ותשיב לו את תשלומי היתר ששולמו על ידו. על פי מכתבה של הנתבעת מחודש דצמבר 2020 (נ/2), נציגה ביקר במקום, ומצא כי אכן פנייתו של התובע מוצדקת והסיווג שונה בהתאם כך שהיה ברור גם לנציג כי הנכס משמש למגורים , כך שגם אם קודם לכן בחרה הנתבעת שלא להשיב לתובע את תשלומי היתר (למשל לאחר שהשיבה לתובע ביום 11/10/20, נספח ג' לכתב התביעה) , היה עליה לעשות כן לפחות ממועד זה. עצם מתן התשובה כי שונה הסיווג אינו מספיק, היות וחלקה השני של הפניה, החזרת חיובי היתר, לא טופל על ידי הנתבעת בניגוד לסעיף 33 לספר אמות המידה של הנתבעת.
6. בסיום הדיון ועקב השאלה המשפטית שעלו מטענות הצדדים, אפשרתי לצדדים להגיש השלמת טיעונים מטעמם וכך עשו. המחלוקת המשפטית היא למעשה, האם התובע זכאי לתבוע מכח חוק הגנת הצרכן את הפיצוי הקבוע בסעיף 31 א' לחוק , למרות שלא ציין בפניותיו לנתבעת כי הינו מתכוון לעשות כן וכן בהתאם ללשון סעיף 13 ד(א1) לחוק הגנת הצרכן.
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי התובע זכאי לפיצוי הקבוע בסעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן וכי הינו עומד בדרישות המקדימות של הגשת דרישה בהתאם לסעיף זה, גם אם אינו זכאי לפיצוי המלא הקבוע בחוק.
8. לשון סעיף 13 ד1' (א) קובעת כך-

"13ד1. (א) בעסקה מתמשכת שבה מחייב העוסק את חשבונו של הצרכן בתשלומים לפי הרשאה לחיוב –

(1) טען צרכן כי העוסק גבה ממנו סכום נוסף על הסכום שהוא רשאי לגבות בהתאם לתנאי ההתקשרות (בסעיף זה – סכום עודף), יברר העוסק את טענותו בתוך עשרה ימי עסקים;

(2) מצא העוסק כי גבה מהצרכן סכום עודף, ישיבו לצרכן בתוך ארבעה ימי עסקים, בתוספת הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום הגבייה ובתוספת תשלום בשל הוצאות הצרכן בסכום של 16 שקלים חדשים (בסעיף זה – סכום ההחזר); היה סכום ההחזר נמוך מחמישים שקלים חדשים, רשאי העוסק לזכות את הצרכן בסכום ההחזר במועד החיוב הבא, ובלבד שהודעת התשלום לעניין אותו חיוב נשלחת לצרכן בתוך 30 ימים מתום התקופה האמורה בפסקה (1).

(ב) עוסק ישלח לצרכן תשובה מנומקת בכתב על ממצאי הבירור, כאמור בסעיף קטן (א), בתוך 21 ימי עסקים מיום פנייתו".

העיסקה בין התובע לנתבעת הינה עסקה מתמשכת, אין מחלוקת על כך. במקרה שלפני גם טען הצרכן כי העוסק, הנתבעת, גבתה ממנו סכום העולים על סכומים שהיא רשאית לגבות, משצריכת החשמל שלו הינה ביתית ולא כללית. אין גם מחלוקת כי הנתבעת לא ביררה את טענותיו תוך 10 ימים ולא החזירה לו את כספו תוך 4 ימים , מיום הגביה ואף לא ממועד הבירור. הכספים, כאמור, הוחזרו לתובע רק לאחר הגשת התביעה.

1. החלק היחידי בסעיף שמעורר מחלוקת הוא משמעות הקביעות ברישא של הסעיף, כי מדובר בעסקה מתמשכת שבה הצרכן משלם באמצעות הרשאה לחיוב.

טענת הנתבעת כי התובע אינו משלם באמצעות הרשאה לחיוב, נטענה בהשלמת הטיעונים, ולא בכתב ההגנה ולא בדיון. לתובע כלל לא ניתנה האפשרות להתייחס לכך , כאשר גם טיעוניו נשלחו קודם לטיעוני הנתבעת. אולם, גם אם הייתי מאפשר לנתבעת להעלות טענה זו בשלב המאוחר בו הועלתה, עדיין היה מקום לקבוע כי אין בכך שהתובע לא שילם באמצעות הרשאה לחיוב כדי לבטל את זכותו לתבוע את הפיצוי המיוחד.

1. חוק הגנת הצרכן הינו חוק צרכני, תפקידו להגן על הצרכן ובכל אי בהירות יש לפרשו לטובת הצרכן. מקריאת הסעיף ניתן להסיק כי הסיבה בגינה הוסף החלק של החיוב באמצעות הרשאה לחיוב, נובעת מתוך רצון להגן על הצרכן, שמשלם בהוראת קבע או בכל הוראת חיוב אחרת, ולמעשה נתון בידי העוסק , שגובה ממנו חודשית (או דו חודשית) את הכספים באמצעי חיוב בהתאם לחישובו של העוסק את גבוה החוב ומבלי שיש לצרכן שליטה על סכום החיוב החודשי. ניתן להבין כי המחוקק ניסה להגן על הצרכן, ששבוי בידי העוסק מדי חודש , בדרך חישוב החיוב בחודשי ולכן קבע מועדים מדויקים לבירור תלונות הצרכן והשבת המגיע לו. לעוסק , הגובה מדי חודש בהתאם לחישובו אותו הוא עורך, יש אחריות, מדי חודש, לוודא כי החיוב אכן נכון. לא תמיד , ולמעשה לעיתים קרובות מאד, הצרכן בודק מדי חודש את החיובים ולא תמיד טעותו של העוסק בולטת , לכן האחריות לביצוע בדיקת נכונותו של החיוב החודשי, חלה על העוסק ומכאן הקשיחות בסעיף 13 ד1 בחיובי העוסק ומכאן גם צומחת זכותו של הצרכן לתבוע את הפיצוי המיוחד אם העוסק אינו משיב לצרכן את כספו, שכבר נמצא אצל העוסק.
2. במקרה שלפני, הנתבעת גבתה מהתובע במשך 3 שנים סכומים שהתבססו על חיוב שגוי עקב טעותה של הנתבעת . הכספים העודפים היו ברשותה . מהרגע שהתובע גילה את הטעות, אכן הסיווג שונה, אולם לגבי החיובים העודפים מהעבר, היה על הנתבעת לפעול בהתאם לסעיף 13 ד 1 לבדוק את טענות התובע ולאחר שגילתה כי צודקות הן, להשיב לו מידית את כספו, את זאת לא עשתה ולכן אינה יכולה להיבנות מסעיף שנועד להגן על הצרכן על מנת להגן על עצמה ודין טענתה להידחות. אין גם מקום לקבל את טענות הנתבעת למשל לעניין מגפת הקורונה כי זו מנעה השבת הכספים במועד, כאשר גם מרישומי הנתבעת בעצמה (נ/1) נרשם, שרק בחודש מרץ 2021 העבירה הנתבעת פניה למי מטעמה לצורך החזר רטרו, למרות שהנושא הובא לידיעתה כבר בחודש אוקטובר (מכתבה הראשון) ודצמבר (לאחר שנציגה ביקר במקום). כפי שיודעת הנתבעת לדרוש מצרכניה לשלם את חשבון החשמל במועד, תדע גם להשיב לצרכניה את התשלום אותם גבתה ביתר, תוך זמן סביר, לפי החוק ולא תמתין חודשים עד לביצוע ההחזר.
3. סעיף 31 א' הדן בפיצוי המיוחד קובע כי-

31א. (א) נקשרה עסקה בין עוסק לצרכן והעוסק הפר, בקשר לאותה עסקה, הוראה מההוראות המפורטות להלן, רשאי בית המשפט לפסוק, בשל אותה הפרה, פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 10,000 שקלים חדשים:

(2ב1) טען צרכן כי עוסק גבה ממנו סכום עודף – והעוסק לא השיב לצרכן את סכום ההחזר המגיע לו לפי הוראת סעיף 13ד1;

סעיף 31 (ב) מבהיר כי "לא תוגש נגד עוסק תביעה לפיצויים לדוגמה לפי סעיף קטן (א), אלא לאחר שהצרכן שלח או מסר בקשה לפי אותו סעיף קטן, בכתב, לרבות באמצעות תקשורת אלקטרונית; לעניין פסקה (2ב), די אם הצרכן מסר הודעת ביטול לפי סעיף 14ט(א), למעט פסקה (1) שבו; ולעניין פסקה (4), די אם הצרכן ביטל את העסקה כאמור בסעיפים 14א(ג), 14ג(ג) ו-14ג1(ג)".

הנתבעת טענה כי התובע לא פנה אליה בכתב באופן מפורש בנוגע לתביעת הפיצוי המיוחד בהתאם לסעיף 31א' על פי דרישת החוק. בעניין זה, קבעה הפסיקה אחרת.

כך למשל נקבע ברת"ק (מחוזי י-ם) 45472-09-16 יוהן אלפרד ברכץ נ' סלקום ישראל בע"מ כי

"ואכן, בסוגיה זו הצדק עם המבקשים. סעיף 31א(ב) לחוק הגנת הצרכן אינו מחייב את הצרכן לציין בבקשתו להחזר סכום כספי את סעיף החוק מכוחו נדרש העוסק להשיב את הסכום. מעבר לעובדה שזו לשון החוק, כפשוטה, ואין להוסיף עליה תנאים שלא נקבעו בה, פרשנות זו אף מתיישבת עם מהותו של החוק, שהוא חוק "צרכני", המיועד לסייע בידי הצרכן, שהוא בדרך כלל הצד החלש, לקבל את המגיע לו בשל הפרה של תנאי העסקה מצד העוסק. הצרכן אינו משפטן בדרך כלל, והוספת התנאי אותו קרא בית משפט קמא לתוך הסעיף תכביד שלא לצורך על מי שהם הדיוטות בענייני משפט ותוסיף עלות לעלויותיהם (ככל שיוכלו לעמוד בה) בדמות היזקקות לשירותי עורך דין. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק" . בקשת רשות ערעור על פסק הדין, נדחתה.

הנתבעת אכן צרפה רשימת פסקי דין הקובעים כי יש צורך בציון מספר הסעיף (31א') מפורשות אולם דעתי כדעת פסק הדין ברת"ק 45472-09-16, גם לאור הנימוקים שפורטו שם וגם היות ולא ברור אם כוונת הנתבעת היא כי לו היה מאיים התובע כי יפעל בהתאם לסעיף 31 א' , הייתה הנתבעת פועלת אחרת ובודקת את טענותיו באופן אחר מזה שפעלה בפועל. הנתבעת הייתה צריכה לבדוק את טענות התובע ולהשיב לו את כספו ללא קשר לפיצוי המיוחד, בגלל שהיא חייבת לברר את טענות לקוחותיה לחיוב יתר , בירור שיעשה ברצינות ללא קשר לדרישות החוק , אבל אם אינה עושה כן, תדע, תמיד, כי היא צפויה לחיובים הקבועים בחוק הגנת הצרכן, כמו גם לסעדים המוקנים לכל אדם, על פי דיני מדינת ישראל.

1. התובע פנה בכתב, באמצעות אתר הנתבעת, לנתבעת וביקש לשנות את סיווג הנכס וכן לזכותו בגין החיוב העודף (ראו פנייתו מיום 13/9/20 המופיעה גם ברישומי הנתבעת), כך שהתובע מילא אחר דרישת הכתב על פי החוק ולכן הינו זכאי לתבוע מכוחו.
2. החוק הקנה כלים לבית המשפט בבואו לפסוק את גובה הפיצוי בהתאם לסעיף 31 א':

(ה) בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן כתוצאה מביצוע ההפרה:

(1) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו;

(2) עידוד הצרכן למימוש זכויותיו;

(3) חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה;

(4) שווייה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה;

(5) ההיקף הכספי של עסקי העוסק;

(6) גובה הקנס הקבוע בשל אותה הפרה לפי סעיפים 23 או 23א, אם קבוע קנס כאמור.

1. התרשמתי, כאמור, כי הנתבעת הפרה את הוראות החוק וכי היה עליה לפעול מיד עם פנייתו של התובע, לשנות את הסיווג ולהשיב לתובע את החיובים שנגבו ממנו שלא כדין, קודם למועד שינוי הסיווג. אולם, יש לבחון גם את התנהלותו של התובע, שבמשך 3 שנים, עת קיבל מדי חודשיים את חיוב החשמל, לא בדק את החשבון וכי בטעות הינו מחויב בסיווג שגוי. לו היה בודק התובע את החשבון קודם לכן, הייתה נמנעת פרשה זו. בנוסף לכך, לא מצאתי כי הנתבעת הינה מפרת חוק סדרתית. למעשה חיפוש פסקי דין כנגד הנתבעת בגין מעשים דומים, לא העלה דבר. יש לקחת בחשבון גם את היקף ההפרה (כ-2,229 ₪ לשיטת התובע) וגם כי הנתבעת שינתה את הסיווג שהחזירה את הכספים ובכך הפנימה את התנהלותה ותיקנה דרכיה.
2. לפיכך אני סבורה כי הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרת סעיף 13 ד 1 לחוק, בהתאם לסעיף 31 א' לחוק, הינו בסך של 2,500 ₪. בנוסף, התובע זכאי גם להחזר האגרה ששילם בסך של 132 ₪ וכן להוצאותיו בסך של 500 ש"ח.

דרישתו של התובע לתשלום נוסף של 1,000 ₪ לא הוכחה ולא פורטה כנדרש ולכן דינה להידחות.

1. הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 3,132 ₪, תוך 30 יום מהיום.

רשות ערעור תוך 15 יום.

ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.