לפניי התנגדותם של הנתבעים לתובענות שהוגשו כנגדם.

התובענה כנגד הנתבעת 1 הינה תובענה על סכום קצוב והתובענה כנגד הנתבע 2 הינה תובענה שטרית.

התובענות שתיהן עוסקות במסכת עובדתית אחת והיא לימודיה של הנתבעת 1 אצל התובעת. הלימודים הם לתואר ראשון.

הנתבע 2 הוא מי שנתן שיקים לפקודת התובעת וזאת בקשר עם שכר הלימוד אותו התחייבה הנתבעת 1 לשלם. שיק אחד נפרע ואילו שמונת השיקים שהוגשו לביצוע חוללו.

התביעה כנגד הנתבעת 1 הינה בגין יתרת חובה כלפי התובעת וזאת לאחר ניכוי הסכומים ששולמו על ידה (סך כולל של 3,170 ₪).

אני מחליט לאחד את הדיון בשתי התובענות.

ההתנגדויות נקבעו לדיון אך התובעת הודיעה כי היא מבקשת שתינתן החלטה בכתב וביקשה לבטל את הדיונים שנקבעו. אפשרתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב ואלו אכן הוגשו.

דין ההתנגדויות להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

בשתי ההתנגדויות נטען כי הנתבעת 1 הודיעה על הפסקת הלימודים בשל מצב כלכלי קשה ביותר. נניח לצורך הדיון כי זו אכן הסיבה להפסקת הלימודים.

הנתבעים הודיעו כי הנתבעת 1 הודיעה לתובעת על הפסקת הלימודים. בכל הנוגע לאופן מסירת ההודעה יש להדגיש כי בטופס הרישום ובתקנון נקבע כי הודעה תימסר בכתב. הנתבעים לא הציגו הודעה בכתב אך נניח לצורך הדיון כי אכן נמסרה הודעה.

עם זאת, וזאת עיקר, לא צוין מתי נמסרה הודעה זו אך בהתחשב בכך כי השיק הראשון נפרע סביר לומר כי הודעה זו ניתנה לאחר שהחלו הלימודים.

בטופס הרישום עליו חתמה הנתבעת 1 צוין כי "הנני מצהיר כי קראתי בעיון את הפרטים והנחיות הרישום, לרבות אלה המופיעים בתקנון הלימודים...".

בעמ' 20 לתקנון (בסעיף 4) צוין כי סטודנט בשלוש השנים הראשונות ללימודיו המבקש לבטל את לימודיו לאחר תחילת שנת הלימודים "יחויב במלוא שכר הלימוד השנתי".

הוראה זו היא הוראה ברורה שאינה נזקקת לפרשנות. אין לומר עליה גם שהיא בלתי סבירה באופן שיצדיק את ביטולה ובכל מקרה הנתבעים לא טענו להיעדר חוקיות או סבירות של הוראה מחיבת זו.

לנוכח האמור טענתם של הנתבעים לכשלון תמורה מלא או חלקי נדחית. בהנחה וההודעה על הפסקת הלימודים נמסרה לאחר תחילת שנת הלימודים הרי שהנתבעת 1 מחיבת, מכוח ההסכם, במלוא שכר הלימוד ואילו הנתבע 2 מחויב גם הוא בפירעון כל השיקים שנתן, שיקים שניתנו לצורך תשלום שכר הלימוד.

בהתנגדות טען הנתבע 2 בנוסף כי השיקים ניתנו לביטחון. טענה זו אינה מבוססת והיא גם לא נשמעת סבירה בנסיבות העניין. השיק הראשון נפרע. לא ראיתי מדוע דווקא השיקים שחוללו הם לביטחון והשיק הראשון אינו כזה.

יתירה מזו, על גבי השיקים אין כל כיתוב שעשוי ללמד על כי כוונת הצדדים, או למצער הנתבע 2, הייתה כי השיקים ניתנים לביטחון. הגורם היעיל ביותר להבהיר עניין זה מראש היה הנתבע 2 והוא היה יכול לציין זאת על גבי השיקים. זאת ועוד, הנתבעת 1 עצמה אינה טוענת כי השיקים ניתנו לביטחון.

גם טענה זו של הנתבע 2 נדחית אפוא.

עוד טען הנתבע 2 לקיזוז "בהתאם לחישובי המשיבה משנת 1997". טענה זו אינה ברורה וגם אם נאמר כי עקרונית ישנה זכות קיזוז היה על הנתבע 2 לפרט מה הוא מבקש לקזז. בוודאי שאין די בטענה כללית כי יש לקזז.

גם טענה זו של הנתבע 2 נדחית אפוא.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי עומדת לנתבעים טענת הגנה כלשהיא.

ההתנגדויות נדחות אפוא והתובעת זכאית להמשיך בהליכים בשני תיקי ההוצל"פ הקשורים.

לנוכח מצבה הכלכלי הנטען של הנתבעת 1 לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בגין ההליך הנוכחי ודומני כי די בהוצאות שנפסקו במסגרת תיקי ההוצל"פ שנפתחו.

המזכירות תסרוק את ההחלטה גם בתיק המקביל ותסגור את שני התיקים.

ניתן היום, ט' אדר תשפ"א, 21 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.