בתביעתו מבקש התובע כי ייפסקו לו פיצויים בגובה 100,000 ₪ בגין נזקי כאב וסבל שנגרמו לו בעקבות אירוע תקיפה שארע ביום 12.11.2009. התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-11 שנים, בחודש ינואר 2021 ולטענת הנתבע יש לדחותה על הסף עקב התיישנות. לטענת התובע יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד בו נודע לתובע בשנת 2016 על הרשעתו של הנתבע לפי הודאתו בהליך פלילי בגין אירוע התקיפה.

לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי לקבל את בקשת הנתבע ולהורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות. בתמצית אומר שהטעם העיקרי לכך הוא כי במקרה זה בו לא עלו בהליך הפלילי עובדות חדשות באשר לעילה, אין לראות בהודאה ובהרשעה כ"עובדה" שנעלמה מהתובע. לפיכך ממילא שהחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 אינו חל. להלן יפורטו נימוקי.

1. דחיית תובענה על הסף היא בגדר חריג שכן בכך יש משום קביעה כי אין מקום וצורך בבירור תשתית עובדתית שבמחלוקת. לפיכך בחנתי את הבקשה בהתאם לתשתית העובדתית הנטענת על-ידי התובע ובהנחה כי יהיה בידו להוכיח טענותיו אם יימשך ההליך.
2. לטענת התובע הוא הותקף ביום 12.11.2009 על-ידי הנתבע אשר שרת כשוטר מג"ב. מיד לאחר האירוע הגיש התובע תלונה במחלקה לחקירות שוטרים ובהמשך הובא לידיעתו שהוגש כתב אישום נגד הנתבע בהליך ת"פ 34174-02-11. אציין שהתובע אישר במהלך הדיון שבמהלך השנים 2012-2013 היה מודע להליך האמור. עם זאת טוען התובע כי לא ידע על כך שהנתבע הודה בעובדות כתב האישום ביום 3.10.2013 וכן כי לא ידע על גזר הדין שניתן ביום 15.5.2014. לטענת ב"כ התובע מידע זה לא נמסר לתובע על-ידי גורמי התביעה כפי שנדרש מהם לעשות.

להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת פסק הדין בהליך הפלילי נקבע בין היתר כי על הנתבע לפצות את התובע בסכום של 7,500 ₪, אשר ישולם בתשלומים החל מיום 1.7.2014. אין מחלוקת כי הנתבע שילם את הסכומים במועד ובהמשך אף הודיעה מזכירות בית המשפט ביום 28.9.2014 במכתב לתובע כי סכום הפיצוי עומד לרשותו. לטענת התובע הוא לא קיבל בפועל את המכתב, או כל מידע, עד למשלוח מכתב נוסף ממזכירות בית המשפט בחודש ינואר 2016.

הנה כי כן, לטענת התובע נודע לו על פסק הדין האמור בהליך הפלילי רק בתחילת שנת 2016. אוסיף שלא ניתן הסבר מדוע הוגשה התביעה רק בחלוף חמש שנים לאחר מכן.

1. בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות (להלן גם: החוק), תקופת ההתיישנות נמנית מהמועד בו קמה עילת התביעה. בענייננו מדובר באירוע תקיפה שהתרחש ביום 12.11.2009 וממילא כי עוד במועד זה, בו הגיש התובע תלונה בעניין, קמה עילת התביעה. לפיכך ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות התביעה מתיישנת בחלוף שבע שנים ממועד זה, כלומר עוד בשנת 2016.
2. טענת התובע היא כי בעניינו מתקיים החריג המכונה "התיישנות שלא מדעת", הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהתאם לחריג זה ובמקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה", מסיבות שאינן תלויות בו ושאותן לא יכול היה למנוע בזהירות הראויה, תתחיל תקופת ההתיישנות במועד בו נודעו לתובע "עובדות אלה". לטענת בא כוח התובע בענייננו יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו נודע לתובע כי ניתן פסק דין בהליך פלילי בו הורשע הנתבע בגין אירוע תקיפה מושא התביעה.
3. אציין תחילה כי טענת ההתיישנות הועלתה בכתב ההגנה ובמצב זה על תובע המבקש לטעון לדחייה או השעיה של "מירוץ ההתיישנות", להגיש כתב תשובה בו יועלו הטענות, אשר הנטל עליו להעלותן (עא 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל, 3.1.2019, בפסקה 18 וההפניות הרבות שם). בהעדר כתב תשובה אין מקום ככלל לאפשר העלאת טענות מעין אלה, שכן לא פורטו כנדרש בכתב הטענות המועדים הנטענים )ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, בעמ' 220). בענייננו לא הוגש כתב תשובה ואף לא התקיים דיון מקדמי בין הצדדים טרם ישיבת קדם המשפט, אשר רק במהלכה העלה ב"כ התובע את תגובתו לטענת ההתיישנות. אשר על כן נכון היה לדחות את הטענה מטעם זה. עם זאת מצאתי לנכון לדון בטענה גם לגופה.
4. בהתאם להלכה הפסוקה על הטוען להתקיימות החריג הקבוע בסעיף ו"לעצירת מירוץ ההתיישנות", להוכיח מספר תנאים מצטרפים: עובדה מהותית נעלמה מעיניו; העובדה יורדת לשורש העילה; העובדה נעלמה מעיניו מסיבה שאינה תלויה בו ולא ניתן היה למנוע זאת בזהירות הראויה (ע"א 2919/07 הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 2, 110 (2010)).
5. באשר לתנאי הראשון, המהווה למעשה את דרישת היסוד, יש להצביע על עובדה מהותית שנעלמה מעיני התובע. בהתאם ללשון הסעיף מדובר בעובדה ולא בראיה וכך פורש גם הסעיף בהלכה הפסוקה (ע"א 2919/07 הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 , 110 (2010), בפסקה 48). אף שלעיתים ההבחנה בין עובדה לראיה אינה פשוטה וייתכנו מקרים בהם רק עם חשיפת ראיה נגלית לתובע עובדה היורדת לשורש הסכסוך, הרי בענייננו ההבחנה פשוטה. הודאת הנתבע בכתב האישום בגין תקיפת התובע אינה בגדר עובדה נסתרת ולא היה בה כל חידוש בהיבט העובדות שהיו ידועות לתובע. אף אם מדובר בנתון חשוב לענין ההליך האזרחי שהרי ניתן לעשות בכך שימוש כראיה (סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), הרי אין בכך משום עובדה נסתרת.
6. בנוסף, איני סבור שתנאי נוסף שלפיו אם היה פועל התובע בזהירות הראויה לא יכול היה התובע להימנע מכך ש"העובדה" נעלמה מעיניו, מתקיים בענייננו (ראו והשוו בש"א 183309/09 שמעון נ' מדינת ישראל, 24.5.2009). אף בהנחה המבוססת על טענת התובע שלפיה גורמי התביעה לא הודיעו לו על הסדר הטיעון, ההודאה וההרשעה, הרי שאין מחלוקת כי התובע היה מודע להליך הפלילי שנפתח בעקבות תלונתו והיה מודע לכך שהוגש כתב אישום עוד בשנת 2011. על מנת למצות את אפשרותו להגיש תביעה אזרחית, הזהירות הסבירה חייבה כי התובע יעקוב אחר ההליך. אם לא מדי יום, הרי מדי שנה, ואם לא מדי שנה הרי בחלוף מספר שנים וטרם חלוף תקופת ההתיישנות בשנת 2016.
7. יצוין שבמהלך הדיון שהתקיים העלה ב"כ התובע גם טענה כי התביעה לא התיישנה שכן יש למנות את המועד להתיישנותה מהמועד בו הודה הנתבע בעובדות כתב האישום ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות. משהתברר כי ההודאה בהליך הפלילי ניתנה עוד ביום 3.10.2013, כלומר למעלה משבע שנים טרם הגשת התביעה, חזר בו ב"כ התובע מטענה זו. אלא שלקראת סיום הדיון העלה ב"כ התובע טענה חדשה המבקשת לכרוך בין סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות, כאשר נטען שהצדק מחייב כי תקופת ההתיישנות תימנה מהיום בו נודע לקורבן עבירה על הודאתו של הפוגע בכתב אישום שהוגש.
8. הנסיון ליצור חיבור בין הסעיפים נידון לכשלון. בהתאם להוראתו הברורה של סעיף 9 לחוק המועד להתיישנות זכות בה הודה נתבע, נמנה החל מיום ההודאה (ולא מהמועד בו נודע הדבר לתובע). מכל מקום ומבחינת יסודותיו של סעיף 8 לחוק, לא ניתן כאמור לראות בהודאה כ"עובדה" ובדרך זו להאריך את תקופת ההתיישנות משך שנים רבות.
9. בפרט אמורים הדברים בנסיבות המקרה דנן. האירוע בענייננו התרחש בשנת 2009, כתב האישום הוגש בשנת 2011, הנתבע הורשע בשנת 2013 ודינו נגזר ביום 15.5.2014. הנתבע ריצה את עונשו וכן שילם בהתאם לפסק הדין עוד בשנת 2014 את הפיצוי למתלונן שנקבע בפסק הדין בהליך הפלילי על סך 7,500 ₪. כאמור התביעה הוגשה רק בשנת 2021.
10. נוכח חלוף השנים רשאי היה הנתבע להניח כי האירוע והשלכותיו מאחוריו וכן ניתן להסיק מהתנהלות התובע משום הסתפקות בפיצוי שנפסק לו. זאת גם בהתייחס לשניים מהרציונליים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות: אינטרס הנתבע לוודאות והנחת מחילת התובע לאחר חלוף זמן (ע"א 2919/07 לעיל, בסעיף 30 לפסק דינו של הש' עמית).
11. להשלמת התמונה אוסיף כי לא ניתן הסבר כלשהו להשתהות התובע בהגשת התביעה משך חמש שנים, מחודש פברואר 2016 בו לטענתו נודע לו לראשונה על פסק הדין בהליך הפלילי ועד להגשת התביעה בשנת 2021. השתהות זו יחד עם חלוף התקופה החל משנת 2009 (או למצער החל מיום 13.10.2013), מבססת התיישנות ברורה של התביעה.
12. טרם סיום אציין כי למעשה כיוון ב"כ התובע לטענה שלפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות במקרה מעין זה, בו מוגש כתב אישום נגד תוקף, החל מסיום ההליכים הפליליים. אלא שהדין שונה והכלל הוא שקיומם של הליכים פליליים אינו עוצר את תקופת ההתיישנות. לחריג המעיד על הכלל אפנה להוראת סעיף 18ב לחוק ההתיישנות שלפיה במקרה של אישום בעבירות מין או עבירות התעללות בקטין, לא תסתיים תקופת ההתיישנות טרם חלפה שנה מהיום בו פסק הדין בהליך הפלילי הפך לחלוט. ענייננו כאמור אינו בעבירה מסוג זה וכמובן שהחריג לא חל. יוער כי גם בהתאם לחריג זה ולגבי עבירות חמורות במיוחד בהן עוסק הסעיף, תקופת ההתיישנות מוארכת לכל היותר בשנה מהמועד בו הפך פסק הדין לחלוט. בענייננו הוגשה התביעה כאמור בשנת 2021, כמעט שבע שנים לאחר פסק הדין בהליך הפלילי וחמש שנים לאחר המועד בו אין חולק שהנתבע היה מודע לפסק הדין.
13. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
14. בהתאם להוראת סעיף 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 יש מקום לפסיקת הוצאות סבירות והוגנות לטובת הנתבע. אציין שלא נעלם מעיני כמובן הרקע להגשת התביעה, ואולם בסופו של יום זכאי הנתבע לשיפוי עבור הוצאותיו בהליך שנפתח באיחור רב ובעקבותיו נגרר להוצאות שלא לצורך. בשים לב לכך שההליך הסתיים בשלב מוקדם יחסית אני פוסק כי התובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז אייר תשפ"ב, 17 מאי 2022, בהעדר הצדדים.