הבקשה לרשות ערעור הובאה לטיפולי.

לאחר עיון, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, על יסוד תקנה 138(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, שכן אין לבקשה סיכוי להתקבל, משלא נפל פגם בהחלטת הערכאה הדיונית נושא הבקשה, המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

כידוע, "...כלל הוא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ובכללם צווי עיקול זמניים, בין היתר לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. משכך, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בעניינים כגון דא, וזאת למעט במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 9196-20 יהודה בני נ' רונן זיו (30/12/2020) והפסיקה הנזכרת שם).

ענייננו, על פניו, אינו נמנה על המקרים החריגים שבעניינם תתערב ערכאת הערעור. החלטת בית משפט קמא מנומקת ומבוססת כדבעי, הן מההיבט הדיוני, משלא צורף תצהיר בתמיכה לביסוס הטענה לשינוי נסיבות מהותי, מקום שהיה על המבקשים לעשות כן, בין היתר נוכח חלוף הזמן הניכר ממועד מתן הצו ועד להגשת הבקשה לייחוד צו העיקול ואין לקבל את הטענה כי ניתן ללמוד על שינוי מהותי בנסיבות מכתבי הטענות, באשר אלה הוגשו סמוך למתן הצו. עיון בבקשה מעלה כי טענותיהם העובדתיות של המבקשים, כמפורט בסעיפים 45-47 לבקשה, ככול שיש בהן כדי ללמד על השינוי הנטען, מחייבים תצהיר, משלא הובא טעם מבורר לביסוס הטענה כי אלה אינן במחלוקת. בנוסף, לגופה של הטענה, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, שלא הוכח במידה הדרושה כי חל שינוי מהותי בנסיבות במידה המצדיקה את קבלת הבקשה לצמצום העיקול, מקום בו הנטל לביסוס טענה לשינוי נסיבות מוטל על המבקשים.

בנסיבות אלה, אין מנוס , אלא לדחות את הבקשה.

משלא התבקשה תגובה , לא יעשה צו להוצאות.

הערבון יוחזר למבקשים.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשפ"א, 07 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.