לפניי תביעה כספית בגין נזק רכוש שנגרם על רקע תאונת דרכים.

התובעת הייתה במועד הרלבנטי המבטחת של רכב מ"ר 190-674-01, אשר ניזוק בתאונת דרכים ביום 18.8.20 (להלן גם: "הרכב" ו- "התאונה", בהתאמה). נתבעת 2 הוא נהג המשאית אשר הייתה מעורבת בתאונה (להלן: "המשאית") ואשר בוטחה ע"י נתבעת 1. לטענת התובעת, האחריות הבלעדית לגרם התאונה רובצת לפתחו של נהג המשאית. מכאן תביעתה להשבת הנזק שנגרם לה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי עובר לתאונה הנתבע 2 היה בנסיעה אחורה ברוורס, בהינתן כי נכנס לכביש ללא מוצא ולא הייתה לו כל אפשרות להסתובב כדי לצאת עם הפנים קדימה.

כעולה מכתב התביעה, ביום 18.8.20, נע הרכב בנסיעה איטית ברחוב שמאי בירושלים, הרכב הפוגע נע לאחור ופגע בחלקו האחורי של הרכב.

כעולה מכתב ההגנה, ביום התאונה, אירעה התאונה, שעה שרכב התובעת ראה את רכב הנתבעים נוסע לאחור, אולם בחר בידיעה להתנגש ברכב הנתבעים.

על פי עדות נהג התובעת, הרחוב בו ארעה התאונה, הוא רחוב ללא מוצא, לאחר שהוריד סחורה, הסתובב (עשה פרסה) והתחיל בנסיעה ישרה כדי לפנות שמאלה. הוא עמד בפקק, כאשר מלפניו בין 3 ל- 4 מכוניות ולפתע שמע מכה, והבחין במשאית שנסעה ברוורס נכנסה בו. מאחר שמדובר ברחוב ללא מוצא, אין אפשרות למשאית להסתובב במקום ועל כן נסעה ברוורס.

בחקירתו הנגדית, השיב נהג התובעת כי לא היה כל מכוון למשאית והוסיף כי אנשים צעקו על הנתבע 2, מדוע נוסע אחורנית בלי מכוון.

בהמשך, הדגיש כי היה בנסיעה, במהירות אפס לעבר היציאה והתאונה לא ארעה בסמוך למקום בו החנה את רכבו קודם לכן.

על פי עדות הנתבע 2, הוא נכנס לרחוב ללא מוצא, כשהוא נוהג במשאית יחסית גדולה, מאחר שלא הצליח לעשות פרסה, היה עליו לחזור ברוורס. מנקה כביש שהיה במקום, עצר את העבודה שלו ונעמד מימין למשאית לכוון אותו. נהג התובעת אשר היה בחניה, לא רצה לחכות ועל כן התחיל לצאת מהחניה.

הנתבע 2 העיד כי לא הבחין בנהג התובעת וכשהוא (הנתבע 2) היה במרחק של כ- 2 מטר מנהג התובעת עצר ופגע בו "בקטנה" (עמ' 3 שורה 31 לפרוטוקול).

בהמשך, ולשאלת בית משפט, העיד כי אין לו חיישני רוורס אך יש לו מצלמה. עוד הוסיף בחקירתו הנגדית כי המגע בין כלי הרכב היה פגיעה של "אחור לאחור".

לשאלה, האם בזמן התאונה היה נהג הנתבעת במרכז הנתיב, השיב שלא, כי אם צמוד לרכבים שעמדו בצד.

הוגשו לי תמונות המתעדות את מוקדי הנזק, לא נשמעו כל טיעונים באשר לגובה הנזק.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וכלל העדויות, כמו גם עיינתי בכלל הנדרש, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

העדפתי באופן ברור ונחרץ את עדות נהגת רכב התובעת כמהימנה על פני עדותו של הנתבע 2.

תיעוד הנזק לרכב התובעת מלמד על פגיעה אחורית. לו הייתי מקבלת את טענת הנתבע 2, שלפיה נהג התובעת בדיוק יצא מחניה, הרי שסביר כי הפגיעה הייתה צידית ולא פגיעה של "אחור לאחור".

זאת ועוד, הנתבע 2 העיד כי היה אדם שכיוון אותו בנסיעה לאחור, אלא שאדם זו לא הובא לעדות.

בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760, נפסק:

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים יממה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"

מנגד, טענת נהג התובעת הגיונית ומתיישבת עם תיעוד הנזק ומוקדי הנזק כפי העולה מחוות הדעת השמאית.

העולה מן המקובץ, כי נהג המשאית נסע אחורנית ברוורס, מבלי להתבונן במצלמה שהעיד שקיימת במשאית ועל כן בהתרשלותו, פגע בנהג התובעת. לא הוצגה מחלוקת באשר לנזק הנתבע.

אשר על כן דין התביעה להתקבל. הנתבעים ישלמו לתובעת סך 29,816 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן ישלמו לתובעת את אגרת בית המשפט כפי ששולמה וכפי שתשולם, שכר טרחת העד בסך 350 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 4,632 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, א' טבת תשפ"ב, 05 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.