עניינה של החלטה זו בבקשת המבקש להארכת מועד להישפט.

1. המסגרת העובדתית
2. ביום 20.4.20 ניתן למבקש דו"ח חניה בסך של 1,000 ₪ בגין עבירת חניה בניגוד לתמרור 437, אשר בוצע ברכב מספר 42- 057-31 על שם המבקש. הדו"ח נשלח את המבקש בכתובת "הקליר 9 ירושלים" כאשר דבר הדואר חזר משום ש"לא נדרש" ביום 2.9.20.
3. ביום 15.12.20 הגיש המבקש בקשה להפחתת הקנסות וביום 22.12.20 החליט התובע העירוני להיענות לבקשה והחוב הופחת ונעמד על סכום המקור בסך 1,000 ₪.
4. המבקש פנה בבקשה זו ביום 26.1.21 במסגרתה עתר ל"הארכת מועד להישפט".
5. עיקרי טענות הצדדים
6. המבקש טוען כי התוודע לקיומו של דו"ח חניה בשיחה שקיים ביום 15.12.20 עם פקידת הגביה במוקד העירוני של עיריית ירושלים ביחס לקנס אחר שעמד לחובתו. לטענתו, טרם שיחה זו כלל לא קיבל ולא ידע על דו"ח החניה והחוב שנזקף לחובתו בעטיו. נטען כי במועד השיחה עם פקידת הקבלה כבר התווספו לחוב ריביות. לטענתו, בעקבות בקשתו למשיבה הופחתו הריביות וסכום הקנס המקורי נותר בעינו. במסגרת בקשתו דנן עותר המבקש להישפט על גובה הקנס המקורי. לטענתו, על אף שבקשתו מוכתרת כ"בקשה להארכת מועד להישפט" הרי שפועל קיימת לו זכות להישפט שכן טרם חלפו 90 יום מאז שנודע לו על קיומו של דו"ח החניה.
7. המשיבה, מצדה, מתנגדת לבקשה. לטענתה, משלא תמך המבקש את טענותיו בתצהיר די בכך על מנת לדחות בקשתו. עוד נטען כי הודעת תשלום הקנס נשלחה בדואר רשום לכתובתו הרשומה של המבקש כדין בתוך שנה מיום ביצועה. נטען כי ההודעות נשלחו בהתאם להוראת תקנה 41 לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד- 1974 (להלן: " תקסד"פ") ולסעיף 237 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"). נטען כי ביחס לדו"ח זה חלה "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44 א' לתקסד"פ שכן נשלחה בדואר רשום למענו של המבקש. לפיכך, הנטל עובר אל המבקש לסתור את חזקת המסירה ועליו להראות שלא קיבל את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו. במקרה הנדון נטען כי המבקש לא עמד בנטל זה ועל כן יש לראות בו כמי שקיבל את משלוח הדו"ח במועד. בנסיבות אלו, נטען, לשם קבלת בקשתו להארכת מועד להישפט עליו להציג נימוקים כבדי משקל ואין די ב"סיבה סבירה לשיהוי". עוד נטען, כי במקרה זה יש לשקול שיקולים הדומים לאלו הנשקלים בבקשה לביטול פסק דין. לטענת המשיבה, המבקש לא ציין נימוקים המצדיקים את קבלת בקשתו כלל, מעבר לטענה כי לא קיבל את הדו"ח ולא ידע עליו טרם השיחה עם פקידת הגביה. לטענתה, מגמת הפסיקה היא שלא לאפשר באופן גורף הארכת מועד להגשת בקשה להישפט, אלא בנסיבות שאדם לא ידע ולא יכול היה לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו. במצב דברים זה, טוענת המשיבה, יש לדחות את בקשתו.
8. בתגובת המבקש נטען כי טיעוניו אינם עובדתיים ולכן לא היה עליו לגבותם בתצהיר. עוד נטען כי מכך שהמשיבה הפחיתה את הריביות לקנס, מבלי לציין כי במכתבה כי הדבר נעשה "לפנים משורת הדין" יש ללמוד כי קיבלה טענותיו באשר לאי קבלתו את דו"ח החניה במועד בו נשלח לטענתה.

דיון והכרעה

1. כעלה מהנספחים שצירפה המשיבה לתגובתה, דו"ח החניה נשלח למבקש לכתובת "הקליר 9 ירושלים" לא הייתה כל התייחסות מצד המבקש לסוגיית כתובת משלוח דברי הדואר על ידי המשיבה ועל כן חזקה שאלה נשלחו לכתובתו הרשומה. יש לציין כי גם על כותרת בקשתו דנן ציין המבקש כי כתובתו היא "הקליר 9 ירושלים".
2. תקנה 44 (א) לתקסד"פ, שכותרתה "חזקת מסירה", קובעת כך: "בעבירות תעבורה... ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".
3. סוגיית הארכת מועד להישפט מוסדרת בסעיף 229 (א) לחסד"פ, שעניינו תשלום קנס,הקובע כך:

"מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצוין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג), ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה..

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה".

1. סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע, כי "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס, ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".
2. ככלל, בפסיקה נקבע כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בחוק. משהודעת התשלום נשלחה כדין למבקש וזה לא ביקש להישפט בתוך מסגרת המועדים שבסעיף 229(א) לחוק "יש לראות במערער כמי שהורשע ... ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס..." (ע"פ (י-ם) 4448/09 קמר נ' מדינת ישראל (27.7.09), עמוד 5).
3. המשיבה הוכיחה, כי שלחה למבקשת את הדוחות בדואר רשום. כך עולה מהנספחים שצירפה לתגובתה (ראה נספח א' ביחס לדו"ח ומועדיו ונספח ב' ביחס למשלוח הדואר הרשום). מכח תקנה 44 (א) לתקסד"פ מתקיימת חזקת המסירה, היינו, רואים את ההודעות ככאלו שנמסרו כדין אף ללא אישור מסירה. חזקה זו לא נסתרה. בבקשתו, המבקש אף לא העלה נימוקים בגינם יש להאריך את המועד להישפט, מעבר לטענה כי לא ידע על הדו"ח טרם דצמבר 2020. סעיף 229 לחסד"פ קובע כי בקשה להישפט יש להגיש בתוך 90 יום ממועד המצאת הודעת הקנס. במקרה זה, אם נראה את הדו"ח ככזה שהומצא ביום 2.9.20 ולא נדרש (כעולה מנספח ב' לתגובת המשיבה), הרי שבקשת המבקש הוגשה בחלוף כחמישה חודשים מאותו מועד.
4. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מעניק לבית המשפט סמכות לדון בבקשה להישפט שלא הוגשה במועד "בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה או בשל נימוקים אחרים שיפורשו בהחלטה".
5. בעניין זה נפסק, כי הואיל ומדובר בעבירה מסוג "ברירת משפט", יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו (ראו רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2009)). לפי סעיף 230 לחסד"פ, בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית. דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהיעדרו או למנוע ממנו להישפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). (רע"פ 329/10 סדגר נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו) (27/1/10).
6. במקרה זה, אין בטענות המבקש סיבות סבירות לאי הגשת הבקשה להישפט במועד. המבקש לא ציין בבקשתו נימוקים מיוחדים או נימוקים כבדי משקל להגשת הבקשה באיחור. יתרה מכך, המבקש אף לא גיבה בקשתו בתצהיר כאשר טענותיו הן עובדתיות גרידא. יש לציין עוד כי המבקש הקדים ופנה לביטול הקנסות ורק כחודש לאחר מכן פנה בבקשה להארכת מועד להישפט. המבקש אף לא צרף את בקשתו להפחתת הריביות ואת תשובת המשיבה לה כך שלא ניתן לדעת מה היו הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתה של המשיבה להיענות לבקשתו להפחתת הקנסות. בנסיבות אלו ממילא לא ניתן לדעת האם המשיבה קיבלה טענה מטענות הנאשם או שהסכימה לביטול הקנסות "לפנים משורת הדין" כטענתה.
7. במקרה זה, אין בטענות המבקש נימוקים המעידים כי אי הגשת הבקשה במועד נבעה מסיבות שאינן תלויות בו. העובדה שהמבקש לא קיבל את הדו"ח במועד שנשלח נעוצה במחדלו שלו – הימנעותו מלקבל את דבר הדואר - ולא מסיבות שאינן תלויות בו.
8. זאת ועוד, בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי לא ייגרם למבקש עיוות דין. כך, המבקש כלל לא פירט בבקשתו את נסיבות ביצוע העבירה וקבלת הדו"ח וספק אם יש בידיו טענות כבדות משקל, שכן אם כך - חזקה שהיה מפרטן עוד בבקשה.
9. במצב דברים זה ומשהמבקש לא הוכיח כי הגשת הבקשה באיחור נבעה מסיבות אשר לא היו תלויות בו ואשר מנעו ממנו את הגשת הבקשה במועד הקבוע בחוק, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד.
10. לפיכך, אני מורה על דחיית הבקשה.

ניתנה היום, כ"ו אדר תשפ"א, 10 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.