1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הדס שכטר-ישראלי), בת"א 5495-12-18 מיום 1.12.2020.
2. התביעה קמא הוגשה מטעם חברת צ'רלטון בע"מ (להלן: "המשיבה") נגד מר אנדרי ניחמוב (להלן: "המערער"). המדובר בתביעה כספית, אשר הועמדה על סך 85,000 ₪, ובבסיסה טענות המשיבה להפרת זכויות יוצרים, בהתאם לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק"). המערער הגיש כתב הגנה, ובו הכחיש את הזכויות הנטענות ואת ההפרות הנטענות. במהלך ניהול התיק הוגשו מספר בקשות ותגובות בסוגיית ההליכים המקדמיים, והתנהלו שתי ישיבות קדם משפט. בתום הישיבה השנייה, הורה בית המשפט למשיבה להמציא לעיון המערער שורה של מסמכים, לרבות חוזה שבין המשיבה לבין צד שלישי (להלן: "החוזה"), אשר עליו סומכת טענת המשיבה לגבי הזכויות שלה מכוח החוק.
3. כמה ימים לאחר מתן החלטה זו, הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה, ונימקה כי אין באפשרותה לגלות את החוזה האמור, מטעמי חיסיון אלו ואחרים. המשיבה ביקשה שלא לחייבה בהוצאות, ולחילופין לפסוק הוצאות על הצד הנמוך, שכן לטענתה התביעה בבסיסה הוגשה כדין מכוח זכויות העומדות לה מכוח החוק והמערך החוזי (אשר את חלקו היא אינה יכולה להציג).
4. המערער, בתגובתו לבקשה זו, ביקש כי התביעה תידחה ולא תימחק, הכחיש את טענות המשיבה לגבי זכותה הנטענת ולגבי ההפרה הנטענת מצדו, ואף ביקש כי יושתו על המשיבה הוצאות גבוהות לדוגמא, נוכח התנהלותה.
5. בפסק הדין נשוא הערעור - בית המשפט קמא הורה על מחיקת התביעה וחייב את המשיבה בהוצאות המערער בסך 4,200 ₪.
6. המערער, בהודעת הערעור שהוגשה, טוען כי מן הראוי היה להורות על דחיית התביעה ולא על מחיקתה, ואף מלין על מיעוט ההוצאות שנפסקו לטובתו, אשר לשיטתו אף נמוכים מהתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין.
7. המשיבה, בתשובתה בכתב, מבקשת לדחות את הערעור.
8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים – מצאתי לדון בערעור על יסוד כתב הערעור והתשובה, כלומר על יסוד החומר בכתב שלפני, בהתאם לסמכות הקיימת לבית המשפט מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות 2018").
9. סבורני כי דין הערעור להדחות.
10. לגבי השאלה אם מן הראוי היה להורות על מחיקת התביעה או דחייתה – בדין קבע בהמ"ש קמא כי שעה שהמשיבה, התובעת קמא, ביקשה לחזור בה מתביעתה – הרי שלא היה מקום להורות על דחיית התביעה אלא על מחיקתה. אין נפקות של ממש לשאלה מדוע ביקשה המשיבה לחזור בה מהתביעה – האם בשל שלא רצתה "לגלות" את החוזה, שמא הייתה סיבה אחרת, שכן העיקר הוא שהבקשה של המשיבה סמכה על תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שהיו בתוקף במועד הרלבנטי (להלן: "תקנות 1984"), ואשר מורה כדלקמן:

(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.

(ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט.

(ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה.

1. בית המשפט קמא הבהיר כי שעה שהמשיבה עתרה למחיקת התביעה מכוח תקנה זו, הסמכות הינה רק לגבי מחיקה ולא דחייה, מה גם שזו התוצאה המתחייבת נוכח העובדה שטרם נבחנו כלל הראיות ואין הכרעה במחלוקת לגופה.
2. תוצאה זו מתחייבת אף לאור תקנות 2018, וראו את לשון תקנה 44 הקובעת כי לבקשת תובע, בית המשפט רשאי להפסיק תובענה וכי "הפסקת התובענה תהיה על דרך של מחיקת התביעה", כלומר – לא על דרך של דחייה.
3. טענות המערער במסגרת הערעור לגבי כך שלמשיבה לא הייתה מעולם זכות יוצרים כנטען, לגבי גורלן של תביעות דומות ולגבי כך שבכל מקרה – הוא לא הפר זכות זו או אחרת – אינן טענות שדורשות בירור בשלב זה של הערעור, ואין בכוונתי להכריע לגביהן.
4. לכן, לא מצאתי לקבל את הערעור ולהורות על דחיית התביעה חלף מחיקתה.
5. לגבי ההוצאות – ייתכן וההוצאות שנפסקו לחובת המשיבה היו על הצד הנמוך, שכן המשיבה ידעה - או שהייתה צריכה לדעת - שיהא עליה לגלות את החוזה "החסוי" כאשר הגישה את התביעה, שהרי עליו היא מבססת את טענותיה לגבי הזכויות שיש לה מכוח החוק. למצער, יתכן והמשיבה הייתה יכולה וצריכה לבקש את מחיקת התביעה מוקדם יותר, כאשר התנהלו שלל ההליכים המקדמיים בין הצדדים לגבי גילוי המסמכים, ובכללם החוזה.
6. עם זאת, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בגובה ההוצאות. לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב לגבי סכום ההוצאות ושכר הטרחה בתום ההליך, כאשר היא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת ההוצאות. ההלכה הפסוקה היא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות, וזאת כאשר נפלה שגגה מהותית תחת ידה של הערכאה הדיונית (ע"א 9535-04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391; ע"א 1645/15 אדלר נ' לבנת, פסקה 22 (1.9.2015); ע"א 7798/17 ליטה ניהול נכסים ומימון בע"מ נ' גני באר שבע בע"מ, פסקה 24 (18.4.2019); ע"א 4051/15 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' PRONEURON BIOTECHNOLOGIES INC (15.01.2020)).
7. זאת במיוחד, שעה שכן נפסקו הוצאות לטובת המערער, ואין עסקינן במצב בו לא נפסקו הוצאות כלל או שנפסקו הוצאות שמותנות בהגשת תביעה חדשה בעתיד לאחר מחיקתה של התביעה הנוכחית.
8. עוד יודגש כי המערער לא טען להוצאות בפועל שנגרמו לו, לא הציג אסמכתאות לגבי הוצאות אלו או אחרות, ואף לא חישוב שיש בו כדי לתמוך בטענה לגבי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. הטענה היחידה לגבי רף ההוצאות הייתה כי מן הראוי להשית על המשיבה הוצאות גבוהות לדוגמא, נוכח שורה של הטעיות שהוצגו לבית המשפט קמא. סבורני, לאחר בחינת הטענות, כי הן לא הוכחו כדבעי. שהרי עיקר הטענות מתייחסות לשאלת קיומן או אי קיומן של הזכויות הנטענות מכוח החוק, ולשאלת ההפרה הנטענת. למשיבה הייתה גרסה משלה לגבי שתי השאלות ולמערער הייתה גרסה משלו. לא הייתה הכרעה לגבי הגרסאות – עובדתית או משפטית, שכן ההליך הסתיים עוד טרם הוגשו התצהירים וטרם התקיימה ישיבת הוכחות, ולכן – על יסוד הנתונים שהיו קיימים בתיק קמא במועד שבו הופסק הבירור, לא ניתן לבסס טענה לגבי "הטעיה" של בית המשפט אשר מחייבת "הוצאות לדוגמא", כפי שטוען המערער.
9. עוד אעיר, כי הודעת הערעור רצופה בטענות ונתונים לגבי "כל התביעות שהגישה המשיבה בשנים 2012 עד 2019", וטענות "סטטיסטיות" לגבי "אלפי התביעות שהגישה המשיבה", אלא שלא הונח בסיס ראייתי בבית המשפט קמא למכלול הטענות, ולא ניתן להעלותן בשלב הערעור.
10. לכן, הערעור נדחה.

ככלל, שעה שמצאתי לדחות את הערעור, היה מקום להשית הוצאות דווקא לחובת המערער, אך החלטתי לא לעשות כן למרות דחיית הערעור, לפנים משורת הדין (רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (24.12.2014)), לרבות בשל זהות הצדדים והנסיבות שבהן התבקשה מחיקת התביעה קמא, ויוער כי ההחלטה שלא לקיים דיון במעמד הצדדים נובעת – בין היתר – גם מהרצון לחסוך בהוצאות הצדדים בשלב זה של ההליך.

1. יש להשיב למערער את הפיקדון שהופקד מטעמו, באמצעות באי כוחו.

ניתן היום, ל' ניסן תשפ"א, 12 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.