ניתן ביום 31 אוקטובר 2021

המערערת בעצמה

ב"כ המשיבה עו"ד אביעד בן יעקב

פסק דין

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר יהונתן דקל ומר יוסף רובינשטיין; ס"ע 8767-11-15), אשר דחה את תביעת המערערת להכרה בגמול חינוך כיתה כחלק משכרה הקובע לפנסיה; להגדלת "מקדם המשרה" המשוקלל על בסיסו מחושבת קצבתה; ולסעדים כספיים נוספים.
2. המערערת עבדה במשרד החינוך כעובדת הוראה משך 35 שנים, שהסתיימו בפרישתה המוקדמת מרצון ביום 31.8.10. לאחר למעלה מחמש שנים, הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האזורי והלינה במסגרתה בעיקר על הפסקת העסקתה כמחנכת כיתה במהלך שנת הלימודים האחרונה שטרם פרישתה, באופן שגרם לכך שבשכרה הקובע לא נכלל גמול חינוך כיתה (להלן: הגמול). עוד טענה, בין היתר, כי "מקדם המשרה" שלה (שנקבע לפי אחוזי משרתה לאורך השנים) אמור לעמוד על 95.10% (כפי שהוצג לה מלכתחילה) ולא על 94.80% (כפי שנקבע בהחלטת גמלאות מתוקנת שהוצאה כ-11 חודשים לאחר פרישתה). תביעותיה נדחו, כאמור, על ידי בית הדין האזורי ומכאן הערעור שלפנינו.
3. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בית הדין האזורי - בפסק דין מנומק ומפורט - התרשם באופן בלתי אמצעי מכלל העדים שנשמעו בפניו ועיקר ממצאיו מהווים קביעות עובדתיות, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. לא שוכנענו כי מקרה זה מצדיק חריגה מהכלל, משלא הובאה הצדקה להתערבות בקביעות עובדתיות מנומקות.
4. בית הדין האזורי קבע בין היתר כי המערערת פרשה מרצונה, מבלי שהוכיחה את טענתה כי תפקידה כמחנכת כיתה הופסק בחוסר תום לב על מנת למנוע ממנה את הכללת הגמול כחלק משכרה הקובע. במסגרת זו שוכנע בית הדין כי בעלי התפקיד הרלוונטיים במשרד החינוך לא ידעו, במועד בו הופסק שיבוצה כמחנכת, כי המערערת עתידה לפרוש. עוד קבע כי למערערת - ששימשה במקביל גם כיועצת וכמדריכה - לא הייתה זכות מוקנית לתפקיד זה או אחר, וכי לפי נהלי משרד החינוך יש צורך באישור של מנהל המחוז להעסקה בשלושה תפקידים במקביל וזאת ככל שיש "צורך חיוני" בכך. אשר לטענת המערערת כי לא ניתנה לה אפשרות הבחירה - הבהיר בית הדין כי המערערת לא הלינה בזמן אמת על הפסקת שיבוצה כמחנכת, וממילא מדובר בהחלטה שאמורה להתקבל בראש ובראשונה לפי צרכיה המקצועיים של המערכת ולא העדפותיה האישיות של המערערת. בית הדין הוסיף כי המערערת לא הוכיחה שניתנה לה הבטחה בקשר לכך מצד המנהלת או המפקחת, וכי לא הופרה כלפיה חובת הגילוי. עוד נקבע על ידי בית הדין כי המערערת לא הוכיחה כי נפלו טעויות בנתוני השכר אשר שימשו בסיס לקביעת שיעור "מקדם המשרה", מה גם שמדובר בפער זניח.
5. לאור כל זאת (וכל שאר קביעותיו, שלא פורטו במלואן) שוכנע בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה את תביעתה, וכאמור לא מצאנו הצדקה להתערב בכך. בסופו של יום המערערת היא שבחרה לפרוש בתאריך מסוים; קיבלה הטבות פרישה, על אף שבחרה לפרוש מרצונה ומשיקוליה; מקבלת מאז פרישתה פנסיה תקציבית לפי הוראות הדין; ולא עלה בידה להוכיח כי נגרם לה עוול - בין מעצם הפסקת שיבוצה כמחנכת כיתה (שנעשתה בהתאם לנהלי משרד החינוך וללא קשר לפרישתה אלא מחמת שהועסקה כבר בשני תפקידים נוספים); בין בחישוב מקדם המשרה שלה, על בסיס בדיקה מדויקת של אחוזי המשרה המשתנים לאורך השנים; בין בקשר למידע שנמסר לה טרם פרישתה; ובין בכל דבר אחר.
6. סוף דבר - הערעור נדחה. בהתחשב בסכום ההוצאות שנפסק בבית הדין האזורי, לא ייעשה צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ב (31 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.