1. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט אור לרנר), בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").

2. על פי כתב האישום, ביום 3.2.18, נהג המערער ברכבו בהיותו שיכור, בכך שבדגימת אויר נשוף נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הינו 240 מיקרוגרם, העולה על ריכוז של 50 מיקרוגרם שנקבע בפקודה לגביו בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א)(3א) ו- 39 לפקודה.

3. בית משפט קמא לאחר ששמע את הראיות, בחן את המסמכים והתרשם מכלל העדויות, הגיע למסקנה כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר וכי המערער ביצע בדיקת ינשוף תקינה שנערכה ע"י מפעיל מיומן, לאחר שנערכו כל הבדיקות הנדרשות. עוד קבע בית משפט קמא כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערער (נהג צעיר שגילו מתחת לגיל 24 שנים) נהג ובגופו ריכוז אלכוהול של 240 מק"ג בליטר אוויר נשוף, ולכן בסופו של יום החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, קרי נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה.

4. בגזר הדין הוטל על המערער עונש של מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים שלא יעבור בתוך שנתיים עבירה של נהיגה בשכרות או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או נהיגה בפסילה, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים והתנאי שהמערער לא יעבור אותה עבירה שהורשע בה או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה לפקודה ויורשע בגינה, וכן קנס בסך 1000 ₪.

5. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש.

פסק הדין של בית משפט קמא

6. בהכרעת הדין התייחס בית משפט קמא לתשתית הראייתית שעלתה בפניו ולכל טענות הצדדים, ולהלן יפורטו הקביעות המרכזיות.

7. בית משפט קמא פירט את את השאלות העיקריות שבמחלוקת וביניהן: האם כתב האישום מגלה עבירה, שכן לטענת המערער כתב האישום אינו מציין לאיזו אוכלוסיה מיוחדת משתייך הנאשם; האם הוכח כי המערער נמנה על האוכלוסיה מיוחדת – נהג צעיר מתחת לגיל 24; מיומנות מפעיל הינשוף, התקינות היומית של מכשיר הנשיפה ומהימנות הבדיקה.

8. אשר לטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה, ציין בית משפט קמא כי המדובר בטענה מקדמית המופיעה בסעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] – 1982 (להלן: "החסד"פ"), שניתן להעלותה בכל שלב של המשפט ובמקרה שלפנינו היה על המערער להסביר מדוע העלה אותה לראשונה בשלב הסיכומים ומדוע לא ביקש להעלותה בשלב מוקדם יותר. בית משפט קמא דחה טענה זו, ציין כי אומנם כתב האישום צריך להיות מנוסח באופן ברור על מנת לאפשר לנאשם להתגונן , יחד עם זאת הפנה לסעיף 184 לחסד"פ וציין כי בית משפט רשאי להרשיע נאשם על בסיס העובדות שהוכחו בפניו גם אם לא נכללו בעובדות כתב האישום ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

9. אשר למערער, ציין בית משפט קמא כי הובהר לו כי הוא מואשם בכך שנהג בעת שריכוז האלכוהול בדגימת אוויר נשוף שלו הוא 240 בעוד הוא נמנה על אוכלוסיה מיוחדת וכי אכן הוכח כי המערער נמנה על האוכלוסיה מיוחדת כפי שצוין בכתב האישום. עוד ציין בית משפט קמא כי הגם שהיה על המאשימה לפרט בכתב האישום את מיהות האוכלוסיה המיוחדת לה משתייך המערער, הרי אין בכך כדי להצדיק זיכויו של המערער, שכן לאורך ההליך היה ברור למערער ולבא כוחו כי המיוחס לו בכתב האישום הינו נהיגה בשכרות, של אוכלוסיה מיוחדת מכוח היותו נהג צעיר מתחת לגיל 24.

10. ביחס לטענה כי המאשימה לא הוכיחה את גילו של המערער, ציין בית משפט קמא כי מעבר לעובדה שהמערער לא כפר בעובדה זו, הרי שלאחר שמיעת העדים ובחינת הראיות, ניתן לקבוע כי המאשימה הוכיחה שהמערער הינו נהג צעיר מתחת לגיל 24. בית משפט קמא הסתמך בקביעתו זו על ת/3 שבו ציין השוטר את תאריך הלידה של המערער כפי שמופיע ברישיון הנהיגה, גם בדו"ח העיכוב מצויין תאריך לידתו של המערער. מה גם הימנעות המערער מלהעיד, יש בה כדי להוות חיזוק לראיות הנ"ל.

11. בית משפט קמא התרשם מעדותו של השוטר והמתנדב ומצא אותה מהימנה. בית משפט קמא גם בחן את עדותו של מפעיל הינשוף והגיע למסקנה כי ניתן לסמוך על דבריו כי מדובר במפעיל מיומן דיו שביצע את בדיקות הכיול, לרבות הבדיקה העצמית בתחילת ובסוף המשמרת ובדיקת הנשיפה העצמית בסיום המשמרת וכי אין כל סתירות המלמדות על חוסר מהימנות ולכן דחה כל טענות המערער בדבר חוסר מיומנות המפעיל.

12. לאור כל האמור, קבע בית המשפט קמא כי הוכח מעל לספק סביר, כי המערער נהג בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה.

13. בגזר הדין קבע בית משפט קמא כי בהתאם לענישה הנגזרת בפועל ביחס לתיקים מסוג זה, מתחם העונש ההולם נע בין פסילת המינימום ללא מאסר בכלל ועד לפסילה של 4 שנים ומאסר בפועל.

14. בית המשפט קמא בחן את עברו התעבורתי של המערער הכולל 8 הרשעות קודמות שרובן ככולן מסוג ברירת משפט למעט הרשעה משנת 2015 בגין עבירת מהירות בגינה נשפט בהעדירו לפסילה בפועל, פסילה מותנית וקנס וכן התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער ובעובדה שבחר להביע צער וחרטה על מעשיו הגם לאחר ההרשעה והחליט לקבוע את העונש בתחתית המתחם.

נימוקי הערעור

15. ביחס להכרעת הדין טען המערער כנגד כמעט כל קביעות בית משפט קמא, המפורטות לעיל.

16. לטענתו, שגה בית משפט קמא משלא זיכה את המערער זיכוי מלא ולכל הפחות זיכוי מחמת הספק.

17. תחילה טען המערער כי שגה בית משפט קמא משהחליט לתקן פרוטוקול דיון מיום 20.1.20 מיוזמתו הוא, ללא בקשה מצד המאשימה בעניין ואף ללא הסכמתה, תחת התנגדות המערער לתיקון וכעבור כחצי שנה מיום חתימתו.

18. עוד טען המערער כי אין זה מתפקידו של בית משפט "לעזור" לתביעה לנהל את פרשת התביעה בכל צורה ובוודאי לא על דרך בקשה מהתביעה להגשת ראיות שזה הבדיקות התקופתיות שהוגשו בתום עדות השוטר שאינו מפעיל מכשיר הינשוף וזאת לאחר שבית משפט בית ביקש זאת במפורש מהמאשימה.

19. זאת ועוד ציין המערער כי המפעיל פעל בניגוד לנהלים המשטרתיים המפורשים כאשר הפלטים (בדיקת כיול יומית בתחילת משמרת – ת/16 ובדיקת הכיול ופלט הנשיפה העצמית בסיום משמרת – ת/17) לא מולאו ולא נחתמו בידי המפעיל והם שודכו סתם לטופס. לטענת המערער בדיקות הכיול היומית והנשיפות העצמיות פגומות ואין בכוחן לקיים את רמת ההוכחה הקבועה בהליך פלילי וכי שגה בית משפט קמא שהחליט לקבלן לאחר שדחה את טענת המערער לאי קבילות הראיות.

20. המערער חזר על טענתו שלפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה וכי המשיבה לא קיימה את הוראות סעיף 85 לחסד"פ. המערער ציין כי עיון בכתב האישום מעלה כי אין תיאור מילולי להיות המערער משתייך לאוכלוסייה מיוחדת ובוודאי שאין תיאור מילולי לאיזה קטיגוריה המערער משתייך. בנוסף טען המערער כי המאשימה לא הוכיחה ממילא שהמערער משתייך לאוכלוסייה מיוחדת (לא הוגש תע"צ).

21. עוד ציין המערער כי בית משפט קמא שגה כשביסס קביעות בפסק דין על הימנעות המערער מלהעיד כאשר עדות נאשם לא נועדה להשלים חללים או ספקות המתגלות בראיות המאשימה.

22. מכל האמור, עותר ב"כ המערער להתערב בהכרעת הדין ולזכות את המערער.

23. לחילופין ביקש המערער לסטות מענישת המינימום הקבועה בחוק ולהורות על הקלה משמעותית בעונש שהוטל עליו.

תשובת המשיבה

24. ב"כ המשיבה עותר לדחיית הערעור. ציין כי הכרעת הדין מעמיקה ומקיפה ומתייחסת לכל טענות ההגנה ודוחה אותן אחת לאחת לאחר מתן אמון בעדויות התביעה.

25. אשר לתיקון הפרוטוקול, ציין ב"כ המשיבה כי מגוף הפרוטוקול עולה בבירור כי שאלת הסנגור אכן נרשמה בשגגה לתוך גוף תשובת העד - (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 26-28) וכי בית משפט קמא היה מוסמך ואף חייב לתקן שגיאה כגון דא, שלא התיישבה עם זכרונו ורישומיו, לאחר קבלת עמדת הצדדים. עוד ציין כי המאשימה הסכימה לתיקון הפרוטוקול והדבר נרשם מפורשות מפי התובעת בדיון - (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 15).

26. אשר לקבילות פלטי בדיקת מכשיר הינשוף (ת/16, ת/17) ציין ב"כ המשיבה כי המפעיל אישר בעדותו כי ערך כל המסמכים שהוגשו באמצעותו ומאשר את תוכנם – (עמ' 17-19 לפרוטוקול) וכי אף בחקירתו הנגדית עמד על כך כי מדובר בפלטים ששידך וצירף לדו"ח הפעולה שלו - (עמ' 19 לפרוטוקול), משכך, כך לטענת המשיבה, המדובר במסמכים קבילים.

27. ביחס לטענת המערער כי כתב האישום אינו מגלה עבירה, טענה המשיבה כי כתב האישום מפרט את כל העובדות המגבשות את העבירה המיוחסת, וסעיפי העבירה הרלוונטיים. כך שמהות העבירה היתה ברורה למערער, הגנתו לא נפגעה ובכך מתקיימים התנאים הבסיסיים לתקינותו של כתב האישום.

28. מכל האמור, עותר בא כוח המשיבה לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

29. לאחר עיון בהכרעת הדין, גזר הדין, תיק בית המשפט קמא וטענות הצדדים, המסקנה הינה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.

30. כידוע ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן ועל כך נאמר בע"פ 2056/09 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 27.05.09):

"...ידועה ההלכה כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית ... וכשמדובר במהימנות העדים וההתרשמות מכלל הגורמים המעורבים בהכרעה זו, הדבר נכון על אחת כמה...".

31. לטעמי, ההלכה הנ"ל ישימה בעניינו של המערער ועל פיה יש לנהוג ביחס להכרעת דינו של בית משפט קמא.

32. ראוי להדגיש כי לעולם נטל השכנוע באשמתו של הנאשם נותר על כתפי המאשימה עד סוף ההליך - [ראו למשל: ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.11.06) וע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.11.08) שם נקבע כי:

"כאשר אשמתו של נאשם נלמדת ומוכחת לכאורה מכוחן של הראיות שהובאו נגדו, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר. הנטל הטקטי אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. נטל השכנוע באשמתו של המערער מעל לספק סביר נותר על כתפי המשיבה עד לסיום ההליך. יחד עם זאת, מקום שבו "הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם" ..."

ראו גם ע"פ 10479/08 פלוני נגד מ. י. (ניתן ביום 11.6.09).

33. בענייננו המערער בחר לא להעיד ולא נתן כל הסבר לעובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא, דבר שמחזק את הראיות נגדו וזאת כפי שיפורט להלן.

34. אין ממש בשורת הטענות אשר הועלו כנגד הכרעת הדין. כך למשל בסוגית מיומנות ומהימנות מפעיל הינשוף, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי על אף ששגה המפעיל, בכך שלא מילא אחר ההנחיה ולא חתם את שמו או ציין פרטיו על גבי פרטי הכיול והבדיקה העצמית בסיום המשמרת, עדיין הראיות והעדויות שנשמעו מובילות למסקנה חד משמעית שהינה כי המפעיל מיומן ומנוסה.

35. אשר לטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה, אציין כי סעיף 85(4) לחסד"פ קובע כי כתב אישום יכיל: "תיאור עובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם".

36. אומנם, סעיף 149(3) לחסד"פ מורה כי "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן... העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה ". הרי שאף שמקומה הטבעי של טענה מקדמית לפי סעיף 149(3) לחסד"פ הוא בסמוך לאחר תחילת המשפט, אך כאמור בסעיף 151 לחסד"פ, יכול היה המערער לטעון אותה גם "בשלב אחר של המשפט" ובהקשר זה יוער, כי המערער העלה אותה בשלב הסיכומים שנחשב ל- "שלב אחר של המשפט".

37. סעיף 85 לחסד"פ אינו מונע הוספת נסיבות לכתב האישום ואינו מחייב להסתפק אך ורק בתיאור העובדות המהוות את העבירה. הנחיית פרקליט המדינה ("דרך ניסוח כתב האישום", הנחיות פרקליט המדינה 3.1, (התשס"ט)), הבהירה לרשויות התביעה שעל כתב האישום לכלול במפורש פרטי המקרה כדי שניתן יהיה לקבוע אם יתמלאו יסודות העבירה, את התשתית העובדתית שעליה תשתית התביעה את הטיעון לעונש ובתוך כך יש להקפיד, כך על פי הנחיית פרקליט המדינה, שהפרטים המובאים בכתב האישום יהיו רלבנטיים לאישום עצמו ולא יגלשו מעבר לנדרש. יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – מהדורה מעודכנת, תשס"ט – 2009 חלק שני, בעמ' 1 1624, ציין:

"מקובל לראות "נסיבות מחמירות" הקבועות בדין לעניינן של עבירות מסויימות, כחלק מהגדרת העבירה שבה מורשע הנאשם; ובתור שכאלה – יש להוכיחן בשלב הכרעת הדין, וההרשעה חייבת לציינן במסגרת הוראות החוק שלפיהן מורשע הנאשם. לכן נדרשת התביעה לציין במפורש ב"פרשת העובדות" שבכתב האישום, את העובדות המהוות את ה"נסיבות המחמירות" ולנקוב ב"הוראות החיקוק" לא רק את הוראת החוק הבסיסית המגדירה את העבירה המיוחסת לנאשם, אלא גם את הוראות החוק הקובעות "החמרה" בעונש הצפוי בשל קיומן של נסיבות מחמירות."

וכן:

"התביעה חייבת להבהיר מלכתחילה איזו עבירה מיוחסת לנאשם, ואחד מרכיביה של עבירה בהקשר זה – העונש הצפוי בגינה; ואין נפקא מינא אם הוא נקוב בסעיף הגדרת העבירה, או מחוצה לו. לא צויינה "נסיבה מחמירה" כאמור בכתב האישום – ובמיוחד אמורים הדברים בציון ההוראה ה"מחמירה" בהוראות החיקוק – נותר מקום של ממש לטיעון שלא להפעיל את ההוראה המחמירה, ויש מקום להשקפה הגורסת, כי בית המשפט לא יתיר תיקון של כתב האישום בהקשר זה, בשלב שלאחר הכרעת הדין."

38. בענייננו אומנם עיון בכתב האישום מעלה כי כתב האישום לוקה בחוסר עת שהמאשימה לא פירטה מילולית בכתב האישום את מיהות האוכלוסיה המיוחדת לה משתייך המערער, דבר שיש בו לכאורה להצביע על כך כי העובדות המצוינות בכתב האישום לבדן לא מקימות עבירה. נוכח שתיקת כתב האישום באשר לציון העובדה כי המערער שייך לאוכלוסיה המיוחדת ולא אוזכר גילו בכתב האישום או תאריך לידתו. לאחר שמיעת הראיות הקושי כבר אינו קיים מאחר ונפרסה בפני בית משפט קמא מלוא העובדות והיה ניתן להרשיעו על פיהן.

לגופה של טענה, ראוי להפנות לדברים שנכתבו בספרו של י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני הליכים שלאחר כתב אישום א, תשס"ט – 2009, היפים גם לענייננו:

"התבררו במהלך הדיון העובדות הדרושות להרשעה – לא תישמע הטענה כי הן נעדרות מכתב האישום, שהרי הנאשם היה ער להוכחתן ואין לומר כי קופח בהגנתו. והוא הדין ברכיב מרכיבי העבירה, שאמנם "נשמט" מפרשת העובדות, אך בהתחשב באופייה של העבירה אין ספק שהנאשם היה ער לצורך בהוכחתו, והיעדרו הפורמראלי לא קיפח את הנאשם בהגנתו" – (שם, בעמ' 1295).

זאת ועוד נפנה גם לסעיף 184 לחסד"פ שבו רשאי בית המשפט להרשיע נאשם על בסיס העובדות שהוכחו בפניו גם אם לא נכללו בעובדות כתב האישום ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

39. יש לציין שצירוף הוראות החיקוק הספיציפיות יחד עם עובדות כתב האישום, לצד הראיות והעדיות שנשמעו בפני בית משפט קמא, יחדיו ובאופן מצטבר, יש בהן כדי לרפות את הפגם ו/או הליקוי שנוצר בכתב האישום. הרי, מהראיות והעדויות שנשמעו, הובהר למערער שנהג בעת שריכוז האלכוהול בדגימת אוויר נשוף שלו הוא 240 מיקרוגרם, העולה על ריכוז של 50 מיקרוגרם שנקבע בפקודה לגביו, כפי שצוין בכתב האישום, קרי בהיותו נמנה עם האוכלוסיה המיוחדת, המפורטת בסעיף 64ב(א)(3א) לפקודה, סעיף שצוין יחד עם עובדות כתב האישום, וכי הוכח בפני בית משפט קמא כי המערער נמנה על האוכלוסיה המיוחדת, הגם שהיה על המאשימה לפרט מילולית בכתב האישום את מיהות האוכלוסיה המיוחדת לה משתייך המערער, הרי אין בכך כדי להצדיק זיכויו של המערער, שכן לאורך ההליך היה ברור למערער ולבא כוחו כי המיוחס לו בכתב האישום הינו נהיגה בשכרות, של אוכלוסיה מיוחדת מכוח היותו נהג צעיר מתחת לגיל 24, כך למשל במהלך עדותו של מפעיל מכשיר הינשוף, נשאל המפעיל בחקירה נגדית אשר להשתייכותו של המערער לאוכלוסיה מיוחדת - (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 14-15). כך גם המתנדב העיד באשר לבדיקת גיל המערער וכן השוטר האוכף לגבי מילוי תבנית החיווי (ובריקה) של נהג מתחת לגיל 24 (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 7 ועמ' 16 לפרוטוקול, שורה 5). זאת ועוד תחקור החשוד – ת/3 ופלט הנשיפה מחזקים את הדבר, שם צויין במפורש כי המערער נהג צעיר מתחת לגיל 24.

40. אשר לגילו של המערער והיותו "נהג צעיר", אציין כי השוטר בדו"חות ת/2 ו- ת/3 התייחס גם לגיל המערער (תאריך הלידה שלו כפי שמופיע ברישיון הנהיגה). דו"חות אלה הוגשו בלא התנגדות ההגנה והשוטר אף לא נחקר כלל ע"י ההגנה בסוגיה זו, כך שמדובר בראיה קבילה. זאת לצד הימנעות המערער מלהעיד דבר המחזק את ראוית התביעה המתייחסת גם לרישומים שהונחו בפני בית המשפט בדבר גיל המערער, כאמור בסעיף 162(א) לחסד"פ.

41. אשר לקביעת בית המשפט קמא כי המערער היה שיכור – אינני מוצא כל ממש בשורת הטענות הטכניות במהותן אשר הועלו על ידי בא כוח המערער. בית המשפט קמא התייחס לכל טענה וטענה, נימוקיו ברורים, יש לקבלם, ולא מצאתי כל פגם לא בתהליך הבדיקה כפי שעולה מהראיות וגם לא באופן הרישום. יתרה מכך, תעודות הביקורת התקופתית של מכשיר הינשוף (ת/4 – ת/9), כרטיס המכשיר (ת/10) ויומן ההפעלה של החודש הרלבנטי (ת/11) הוגשו למעשה בהסכמה והמערער בחר שלא להעיד להגנתו ואף לא הביא עדים מטעמו. זאת ועוד לאחר התרשמותו הבלתי אמצעים מהעדים ומהמסמכים שערכו הגיע למסקנה כי המערער ביצע בדיקת ינשוף תקינה, שנערכה ע"י מפעיל מיומן, לאחר שנערכו כל הבדיקות הנדרשות ומבלי שהמערער ביצע אחת מהפעולות האסורות במשך למעל המ- 15 דקות עובר לבדיקה.

42. יתרה מזו, לצד בדיקת הינשוף ראוי לציין כי בתחקור המערער הוא מסר כי שתה כוס אחת של משקה אלכוהול שעה לפני שנתפס וגם לאחר מתן הכרעת הדין ובשלב הטיעונים לעונש מסר המערער כי הוא עשה טעות, הביע צער וביקש סליחה.

43. אשר לטענת המערער ביחס לתיקון הפרוטוקול, אציין כי אני מתקשה להבין את תרעומתו של המערער על כך שהפרוטוקול תוקן ביוזמת בית משפט קמא, אשר טרח ובדק ולאחר שקיבל את עמדת הצדדים, תיקן ביוזמתו את הפרוטוקול ופעל מכוח סעיף 68א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד 1984, כאשר דאג שהפרוטוקול "ישקף את כל האמור והמתרחש בדיון והנוגע למשפט".

44. ביחס לערעור לעניין העונש, גם הוא נראה לי חסר כל בסיס.

45. העונש שהושת אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים ושמצדיקה התערבות ערכאת הערעור – לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי [ (ניתן ביום 3.7.06; ע"פ 1242/97 גרינברג נגד מדינת ישראל (1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09 וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

46. בית המשפט העליון פסק לא אחת כי נהיגה בשכרות הינה אחת מן הסיבות המרכזיות לגרימתן של תאונות דרכים, דבר המסכן את שלום הציבור ופוגע בביטחונו ועל כן מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית המשפט לנהוג ביד קשה - (ראו לעניין זה רע"פ 861/13 פנאדקה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.2.13); רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.5.04).

47. יודגש כי, לא בכדי בחר המחוקק להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט, בקובעו בסעיף 39א לפקודה עונש פסילה מינימלי, בגין הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות – ראו והשוו רע"פ 2829/13 מור מוריאל נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.4.13).

48. נסיבותיו של המערער נשקלו על ידי בית משפט קמא כשקבע את העונש ברף התחתון של המתחם ואין בנסיבות אלה כדי להצדיק חריגה מתקופת הפסילה המינימלית הקבועה בפקודה – [ראו והשוו: רע"פ 1952/13 פלוני נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 24.3.13) ורע"פ 6336/20 יחיאל טירם נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 6.10.20)].

49. משכך, דין הערעור גם על גזר הדין להידחות.

50. אשר על כן, דין הערעור על שני חלקיו להידחות.

במידה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזה הצו ועל המערער לשלם את הקנס, בהתאם להחלטת בית משפט קמא, במידה וטרם שלמו, ולהפקיד את רישיונו לאלתר במזכירות בית משפט קמא לשם תחילת מניין תקופת הפסילה.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק דין זה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ו' אייר תשפ"א, 18 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.