1. לפניי בקשה להכרה בחסינות הנתבע כעובד ציבור.

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. התובע הגיש נגד הנתבע תביעה לפיצוי בעיקר מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכן מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וזאת בעקבות מספר אירועים.

התובע הוא תושב העיר לוד, והנתבע הוא ראש עיריית לוד.

בתמצית, בכתב התביעה טוען התובע כי הוא תושב מעורב בעל דעות פוליטיות וביקורת ציבורית, אותה הביע גם ברשת הפייסבוק בהקשר לפוסטים שכתב הנתבע. לטענת התובע, בהיותו אחד ממבקריו של הנתבע התובע עלה "על הכוונת" של הנתבע שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות.

בכתב התביעה טען התובע בין היתר, כי בחודש פברואר 2018, בעקבות ביקורת של התובע על הנתבע בקבוצת ווטסאפ בה מתכתב הנתבע עם התושבים, איים הנתבע בווטסאפ להוקיע את התובע במגזר הערבי ולהציגו כמי שמחבל ביחסי יהודים-ערבים.

לטענת התובע, בהמשך לאיום זה, באפריל 2018, לאחר שנורו זיקוקין בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הודיע הנתבע באופן פומבי כי התובע הוא שביצע את המעשה, הפנה את המשטרה אליו ועקב כך נעצר התובע, ובהמשך דיווח הנתבע על מעצרו. על פי הטענה, הפרסומים נעשו על במה עירונית בטקס לזכר חללי מערכות ישראל, ולמחרת ברשת הפייסבוק, ובהפצת דברי הנתבע לכלי תקשורת רבים. התובע טען כי הוא נעצר עד שהוכח כי אין לו קשר למעשה והתיק נסגר מחוסר אשמה, הוא פוטר והפך למוקצה מחמת מיאוס בעיני רוב גדול באוכלוסייה. התובע טען כי בפרסומים אף חשף הנתבע את הרקע המשפחתי והדתי (המורכב) של התובע ופגע בפרטיותו.

1. הנתבע הגיש בקשה להכרה בחסינותו כעובד ציבור, וביקש לראות את הבקשה כבקשה המוגשת גם מטעם עיריית לוד (כפי שהתבקש גם במסגרת אישור היועץ המשפטי של העירייה שצורף לבקשה), ולהורות על דחיית התביעה כנגדו ועל הכנסת עיריית לוד כנתבעת תחתיו. הנתבע מתייחס בבקשתו לשלושה פרסומים: הגשת תלונה נגד התובע במשטרה, דברי הנתבע על במת הטקס העירוני בערב יום הזיכרון, ופוסט שפרסם הנתבע בפייסבוק. הנתבע טען כי הוא עובד ציבור ומעשיו נעשו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כראש עירייה. דבריו נאמרו ונכתבו בסמוך להתרחשות אירוע ירי הזיקוקין בערב יום הזיכרון, אירוע חמור ביותר הפוגע ברגשות הציבור ומפר את האיזון בין תושבי העיר בני הדתות השונות. דבריו של הנתבע נכתבו באופן ענייני ותמציתי ביחס לתובע ובקשר למעצרו כחשוד בעבירה, הדברים נכתבו מתוקף תפקידו ובהמשך ישיר לעניין ציבורי סביב מעצר התובע כחשוד בעבירה קשה ובמטרה לשקף לציבור את הדברים בעקבות העבירה הקשה שגרמה למתיחות בין תושבי העיר. מטרת הנתבע באמירות המיוחסות לו הייתה לתת רקע והסבר ביחס לאירוע ולנסיבות הקושרות את התובע לאירוע. הנתבע הטעים כי הכלל הוא הכרה בחסינות, ובהתאם לפסיקה, הנטל על התובע להוכיח את החריג וכי לא מתקיימים תנאי החסינות.

לבקשה להכרה בחסינות הנתבע צורף אישור מטעם היועץ המשפטי של העירייה להכרה בחסינות לפי סעיף 7ג לפקודת הנזיקין. במסגרת האישור, היועץ המשפטי של העירייה חיווה דעתו בהרחבה כי במקרה זה נכון לקבוע כי התקיימו תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א לפקודת הנזיקין בנוגע לנתבע, ולכן יש לדחות את התביעה נגדו ולהכניס תחתיו את עיריית לוד כנתבעת.

1. התובע טען בתגובה לבקשת החסינות כי אין לראש עיר חסינות "אוטומטית" רק משום שהוא ראש עיר. התובע העלה טענות שונות בנוגע להחלטתו של היועץ המשפטי של העירייה, ובין היתר טען כי היועץ המשפטי של העירייה שוחח עם הנתבע אך לא התקשר עם התובע ולא שמע את גרסתו, כך ששימש פרקליטו של הנתבע בלבד. כמו כן, לטענת התובע אין פירוט בהחלטת היועץ המשפטי המאפשר לבחון את הדברים השונים אליהם התייחס. התובע הוסיף וטען כי היועץ המשפטי של העירייה לא ניתח כלל את לשון הרע והפרת הפרטיות ולא פירט כיצד הגיע למסקנה ומה בחן.

התובע טען כי בענייננו אין ספק כי מדובר על עובד ציבור. עם זאת, ספק רב אם הפרסום נעשה "כחלק מתפקידו". כמו כן, התובע טען כי מדובר בפרסום לשון הרע עם כוונה לפגוע והנתבע כתב נגד התובע תוך אדישות לפגיעה בשמו ובפרטיותו.

1. על פי החלטה מיום 13.6.2021 ובהסכמת הצדדים, הבקשה תוכרע על יסוד הכתובים מבלי שנדרש קיום דיון וחקירת מצהירים בסוגיית החסינות.

דיון והכרעה

1. בתיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין (להלן גם: הפקודה) שפורסם ברשומות ביום 10.8.2005 ועניינו אחריות עובדי ציבור בנזיקין הוספו, בין היתר, סעיפים 7א ו-7ג לפקודה. התיקון הרחיב במידה משמעותית את היקף חסינותם של עובדי הציבור בנזיקין, וכפי שנפסק, אחת מתכליותיו המרכזיות הייתה "ליתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים ולהרתעת יתר של עובד הציבור במילוי תפקידו מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה נגדו" (רעא 775/11 אברהם פלקסר נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (11.8.2014). להלן: עניין פלקסר).

חסינות עובד הציבור קבועה בסעיף 7א לפקודת הנזיקין שזה נוסחו:

(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין.

(ג) החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה.

סעיף 7ג לפקודת הנזיקין קובע בעניין תובענה נגד עובד רשות ציבורית כדלקמן:

(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.

(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.

(ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר.

הנה כי כן, בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין יהיה עובד הציבור זכאי לחסינות מפני תביעת נזיקין, אם המעשה בגינו הוא נתבע נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. החריג לכלל, הקבוע בסיפא של הסעיף, הוא כי החסינות לא תחול על מעשה שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו.

החסינות המוקנית לעובד הציבור על פי סעיף 7א(א) לפקודה היא חסינות דיונית ולא מהותית. משמעות הדבר היא, כי עובד הציבור אינו פטור באופן מהותי מאחריות נזיקית, אלא שלא ניתן לתבוע אותו לדין באופן אישי על אחריות זו, אולם אין בכך כדי לגרוע מזכותו להיפרע את נזקיו מהרשות הציבורית כמעסיקה או כשולחת של עובד הציבור.

עפ"י הוראות הפקודה, החלטת בית המשפט בבקשות הנוגעות לחסינות תינתן לאלתר.

1. בטרם אדרש לבחינת התקיימות התנאים לחסינות אציין, כי בענייננו אין חולק כי הנתבע, ראש עירייה, הוא "עובד רשות ציבורית" כהגדרתו בפקודה. הפקודה קובעת הסדר שונה מעט ביחס להחלת החסינות בעניינו של עובד רשות ציבורית ובעניינו של עובד מדינה (ראו גם עניין פלקסר). בעוד שבעניינו של עובד מדינה ההכרה בחסינות היא בהחלטה מינהלית של היועץ המשפטי לממשלה (או מי שהוא הסמיכו לכך), הנתונה לביקורת שיפוטית בהתאם לכללי המשפט המנהלי (ככל שמוגשת בקשה לביטול ההכרה); הרי שבעניינו של עובד הרשות הציבורית, ההחלטה על הכרה בחסינותו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, עפ"י בקשה של הרשות הציבורית או העובד, ולפיכך, הבירור העובדתי בעניין התקיימות תנאי החסינות נערך במסגרת ההליך השיפוטי. הדברים אמורים ביחס לחלק מן הטענות שהעלה התובע באשר לאופן שבו התקבלה, לטענתו, החלטת הרשות הציבורית שצורפה לבקשה, שהן פחות רלוונטיות במקרה בו ההחלטה אינה מתקבלת ע"י הרשות אלא ע"י בית המשפט.
2. בענייננו כאמור, הוגשה הבקשה להכרה בחסינות על ידי הנתבע, תוך שהובהר כי הבקשה היא על דעת העירייה, וצורף לה אישור של היועץ המשפטי של העירייה בהתאם לסעיף 7ג לפקודה, כי במקרה הנדון התקיימו התנאים לחסינות ויש לדחות את התביעה כנגד הנתבע ולקבוע כי העירייה תבוא כנתבעת תחתיו. במאמר מוסגר יוער, כי בהתאם להוראת סעיף 7ג, משהוגשה בקשה כאמור, על בית המשפט לצרף את הרשות הציבורית להליך, ככל שאינה נתבעת, וזאת על מנת לשמוע את עמדתה. בענייננו, משהובאה עמדת הרשות הציבורית במסגרת בקשת הנתבע להכיר בחסינותו, לא מצאתי טעם בצירוף הרשות הציבורית כצד להליך בנפרד מן החלטה בבקשה. כפי שנפסק בעניין פלקסר "כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה. גישה זו משרתת את התכליות שביסוד מוסד החסינות הניתנת לעובדי ציבור עליהן עמדנו לעיל והעיקרית שבהן היא - מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטירדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום שהרשות מוכנה להכיר בה."

אבחן להלן את התנאים הקבועים בסעיף 7א לפקודה.

האם הנתבע הוא עובד ציבור שפעל תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני?

1. כאמור אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע, ראש עיריית לוד, הוא עובד ציבור ועובד רשות ציבורית כהגדרתם בסעיף 7 לפקודת הנזיקין (השוו גם תא (אי') 12689-10-15 ציון סויסה נ' מאיר יצחק הלוי (8.1.2017) להלן: עניין סויסה. תא (חי') 23970-07-11 יונה יהב נ' יעקב בורובסקי (9.3.2012) להלן: עניין בורובסקי).
2. התובע טען כי אין מתקיים התנאי הנדרש להתקיימות החסינות, כי הנתבע פעל תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. עיקר טענתו של התובע בהקשר זה הוא כי הנתבע הפליג בפרסומים אודות הפרטים האישיים של התובע, לרבות אודות הרקע הדתי שלו ושל משפחתו ועל כך שהוא אינו בקשר עם אביו שהתגייר (כאשר למעשה אביו נפטר לפני שנים). לכן, התובע טען כי הדברים שפורסמו אינם חלק מ"תפקידו" של הנתבע אלא הוא ניצל את הבמות שיש לו לרעה.

אין בידי לקבל את טענות התובע. על פי הפסיקה "המבחן הקובע איפוא הוא האם המעשה נעשה תוך כדי/במסגרת מילוי תפקיד שלטוני ולא באם המעשה היה נחוץ לצורך מילוי אותו תפקיד. לו התכוון המחוקק למבחן אליו חותר התובע הוא היה משתמש בנוסח אחר, כגון ''תוך כדי ולצורך מילוי תפקידו'' או ''תוך כדי ולמען מילוי תפקידו'' וכדו'." (עניין בורובסקי. ראו גם: עניין סויסה, תא (צפת) 41872-09-12 עמיר ראובן מלצר נ' מימון ברק (20.3.2013)). אין צריך לומר, כי תפקידו של עובד הרשות הציבורית, כל שכן נבחר ציבור בכיר כראש עירייה, אינו מתמצה בד' אמות הפעלת הסמכויות המסורות לו כראש עיר. במציאות המודרנית שבה אנו חיים היום, הקשר של הרשות עם הציבור, לרבות השימוש שעושה העירייה וראש העירייה ברשתות החברתיות על מנת לשמור על קשר עם הציבור ולהעביר לו מסרים שונים בתחומי העשייה הציבורית, הוא חלק אינהרנטי מתפקידו של ראש העירייה (השוו: תא (י-ם) 8006-09-13 הוועד המקומי שערי תקווה נ' יוסף חיים אחונוב (24.3.2014), סעיפים 19-21 וההפניות שם; תא (חי') 57373-04-18 רמי חסון בע"מ נ' צביקה גנדלמן (19.3.2019), סעיף 69. להלן: עניין גנדלמן).

בענייננו, הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה בוצעו בעקבות ירי של זיקוקין ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מדובר בדברים שנשא הנתבע על במת הטקס העירוני בערב יום הזיכרון מיד לאחר ירי הזיקוקין, כך שלא יכול להיות ספק בכך שמדובר בדברים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידו. גם הפרסומים האחרים שבוצעו על פי הטענה – בהגשת התלונה למשטרה ובפרסומים ברשתות החברתיות - נעשו בהקשר לאירוע האמור תוך כדי מילוי תפקידו כראש עיר, אשר הנתבע ראה אותו (ובצדק) כאירוע חמור העלול לפגוע אנושות במרקם היחסים העדין בין תושביה היהודיים של לוד ותושביה הערביים, ובמטרה להביא את הדברים לידיעת הציבור ולפעול להרגעת הרוחות. יצויין, כי אמנם, במסגרת תשובתו לבקשה, טען התובע כי הפוסט פורסם בחשבון פייסבוק פרטי של הנתבע שאינו עמוד עירוני, אולם, מכתב התביעה ונספחיו עולה כי מדובר בחשבון ציבורי (עמוד הפייסבוק הרשמי של הנתבע "לוד מאוד" - סעיף 46 לכתב התביעה; וראו גם נספח 6 לכתב התביעה).

ויודגש, ועל כך להלן, כי אין בדברים אלו כדי להתייחס לתוכן האמירות והפרסומים – האם היו הם מדוייקים ומוצדקים, אלא לעובדה שהמסגרת שבה נאמרו הייתה במסגרת מילוי תפקידו הציבורי של הנתבע כראש עיר.

1. לאור האמור אני סבורה כי פרסומי הנתבע בגינם הוגשה התביעה נעשו במסגרת מילוי תפקידו בהקשר של אירוע בעל עניין ציבורי ולכן, לעניין שאלת החסינות, יש לראותו כמי שפעל "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני".

האם המעשה שעשה הנתבע נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו?

1. אשר לאופן בו ראוי לברר את היסוד הנפשי שליווה את מעשיו של עובד הציבור לצורך קביעת דבר קיומה או אי-קיומה של חסינות העומדת לעובד הציבור בתביעה אישית שהוגשה נגדו, כאמור הבחין המחוקק בין עובדי מדינה (סעיף 7ב לפקודה) לעובדי רשויות ציבוריות (סעיף 7ג לפקודה). בענייננו, כאמור, הנתבע הוא עובד רשות ציבורית, ועל פי עניין פלקסר מאחר שהבקשה למתן חסינות הוגשה על ידי הנתבע, באישור היועץ המשפטי של העירייה ותוך בקשה שהעירייה תבוא כנתבעת תחתיו, הרי שנטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את קיומו של החריג למתן החסינות.

הפרשנות שניתנה לחריג זה בפסיקה היא פרשנות מצמצמת:

בבעמ 1509/14 פלוני נ' פלונית (20.3.2014) נקבע:

"לטעמי, השימוש בסייג שבסעיף 7א לפקודה, קרי, אי מתן חסינות על מעשה "שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו" צריך להתפרש בצמצום, כדי למנוע רדיפה אישית של עובדי ציבור, להבדיל מתביעה נגד הרשות שהם עובדים, אשר במסגרתה יכול להתברר כל הנחוץ והרלבנטי, גם לגבי העובדים עצמם. הדעת נותנת כי המקרים של "כוונה לגרום נזק" יהיו ככלל מעטים, אך גם נושא "שויון הנפש" צריך להיבדק בזהירות, בלא נעילת הדלת במקרים המתאימים. מטרת המחוקק היתה להרחיב את חסינות עובדי הציבור, למעט במקרים חמורים... אך תוך הבטחת הפיצוי לנפגע ושימור רכיב ההרתעה. כל אלה צריך שיהיו לנגד עיניהם של בתי המשפט. "

בעניין תא (ב"ש) 4079-10-10 בית יורב 1997 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (27.8.2011) (ההדגשות במקור) נפסק:

"כדרכם של חריגים – דינו להתפרש בצמצום, ולחול אך על המקרים המובהקים שלהם נועד. מקרים עמומים יתבררו במסגרת התובענה נגד הרשות הציבורית.." וכן הוסיף בכל הנוגע לסיפה של סעיף 7א שלפיו חסינות תופקע ממי שפעל ""ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". הכוונה הברורה היא לגרימת נזק שלא-כדין... רק גרימת נזק מכוונת כתכלית לעצמה, למטרה פרטית ובלתי-חוקית של עובד-הציבור, תיחשב לחריגה ממילוי התפקיד הציבורי המפקיעה את הזכאות לחסינות." וכן, "אין מקום לשלול מעובד-ציבור, הממלא תפקיד שלטוני, את החסינות מפני תובענה אישית בנזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו האמור – אלא במצב מובהק שבו עובד-הציבור פעל-לכאורה ממטרה אישית ובאי-חוקיות-בעליל; שלאורן יש לראותו כמי שלכאורה כלל לא פעל במילוי תפקידו הציבורי, ולפיכך אינו ראוי לחסינות המוענקת, ככלל, לעובדי-ציבור כאמור."

כמו כן נפסק בעניין תק (קריות) 39603-12-16 אלי דגני נ' אלי דוקורסקי (31.12.2017):

"הפסיקה אשר מתווה את ההלכות בעניין זה קבעה לא אחת, כי גם אם מדובר במעשה שאיננו ראוי או שגוי מצידו של עובד ציבור, אזי עדיין עומדת לו ההכרה בחסינות. לפיכך, גם במקרים בהם התרשל עובד הציבור אין די בכך כשלעצמו על מנת שיחשב כמי שפעל בכוונה. בעניין זה אפנה לת"א (חי) 251411-03-11 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' משאבי מים פרדס חנה – כרכור בע"מ."

ראו גם: עניין סויסה, עניין גנדלמן.

הנה כי כן, עפ"י הפסיקה, על מנת שבית המשפט יסיק כי עובד הציבור פעל מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, כך שחל החריג ואין הוא זכאי לחסינות - אין די בכך שעובד הציבור התרשל או אף פעל שלא כדין, אלא יש להיווכח כי פעל כפי שפעל מתוך כוונה אישית לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, לתכלית החורגת מגדר תפקידו הציבורי, וכאשר הנטל להוכיח זאת (במקרה שבו הודיעה הרשות הציבורית כי בקשת עובד הציבור לחסינות היא על דעתה והיא נכונה לבוא בנעליו כנתבעת) הוא על התובע.

1. בענייננו, טען הנתבע בתצהיר שצורף לבקשה כי מיד לאחר ירי הזיקוקין ערב יום הזיכרון הוא עלה לבמה כדי לנאום בטקס המרכזי בעיר, ובפתח דבריו ציין כי האירוע שאירע הוא חציית קו אדום וכי כוחות המשטרה פועלים לאיתור המעוולים, ו"לא נשקוט עד שיימצא המפגע וכי הוא יוענש בחומרה". הנתבע טען כי בדבריו בטקס הוא עסק בגינוי של האירוע החריג ולא היה כל אזכור של התובע או רמיזה לזהותו מאחר שבאותה עת הוא לא ידע מי עומד מאחורי המעשה. הנתבע הוסיף וטען כי הוא לא הגיש תלונה במשטרה נגד התובע. כמו כן הנתבע טען כי גם פרסום הפוסט נעשה במסגרת חובתו הציבורית והחברתית בעניין ציבורי מאחר שבאותה עת התובע היה חשוד בעבירה אשר גרמה למתיחות בעיר שהיא עיר מעורבת.

בתגובתו לבקשה טען התובע בלקוניות כי מדובר בפרסום לשון הרע עם כוונה לפגוע וכי הנתבע כתב נגד התובע תוך אדישות לפגיעה בשמו ובפרטיותו. התובע ביקש ללמוד על כוונת הזדון "מהפרסום המקיף והרב, וגם מכך שהנתבע הזהיר מראש את התובע כי יפגע בו". כמו כן, התובע טען כי הנתבע לא הסתפק "במידע כללי להרגעת הציבור" בדבר אירוע שהתרחש בעיר אלא הפליג בפרטים האישיים שמסר אודות התובע ומשפחתו.

1. אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי חל החריג למתן חסינות ומעשי הנתבע נעשו "מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". בענייננו, כאמור, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נורו בעיר לוד זיקוקין. בהקשר לכך, הנתבע, ראש העיר, התייחס לאירוע בין היתר עת נשא דברים על במת הטקס העירוני בערב הזיכרון (כאשר על פני הדברים נראה כי אין חולק כי במעמד זה לא הזכיר את פרטי התובע – ראו, למשל, סעיף 43 לכתב התביעה), ובהמשך גם בפוסט שפרסם בפייסבוק הרשמי שלו, שם התייחס באופן קונקרטי לתובע, שנעצר כחשוד בפרשה. כפי שציינתי לעיל, התייחסות הנתבע לאירוע שיש בו עניין ציבורי נעשתה תוך מילוי תפקידו כראש עיר. לאור ההלכה הפסוקה אשר כמפורט לעיל פירשה את החריג בצמצום, בקובעה כי תינתן חסינות לעובד ציבור גם אם התרשל, טעה או פעל שלא כהלכה, כל עוד לא הוכחה כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו - לא מצאתי כי בטענות התובע היה די כדי להרים את הנטל הנדרש להוכחת החריג ולקבוע כי מעשי הנתבע נעשו מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו.

ראשית אציין, כי טענות התובע בדבר כוונת הנתבע לגרום לו נזק או אדישותו לכך נטענו בלקוניות בתגובה, אך לא פורטו בתצהירו.

מעבר לכך, עיקר טענות התובע בתגובתו לבקשה התייחסו לטענות לגופן בעניין הפרסומים ובעיקר לתוכן הפרסומים אשר לטענת התובע אין בו עניין ציבורי. טענות אלו שמורות לתובע במלואן לגופו של ההליך, אולם אין בהן כדי להכריע את הבקשה בעניין החסינות.

1. ויודגש. כפי שכבר הובהר לעיל, החסינות המוקנית לעובד הציבור היא חסינות דיונית, ואין בה כדי להעלות או להוריד בשאלה אם מבחינה מהותית בוצעה כלפי התובע עוולה, או לגרוע מזכותו לקבלת הפיצוי המגיע לו, ככל שאכן יוכח כי בוצעה כלפיו עוולה. הקביעה כי הנתבע ביצע את הפרסומים מושא התביעה במסגרת תפקידו השלטוני כראש עיר, אין פירושה כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע או כי מסיבה כלשהי הם חוסים תחת הגנה, אלא ששאלות אלו ייבחנו לגופן במסגרת ההליך שיתנהל נגד הרשות הציבורית, שהיא שתישא בפיצוי ככל שייפסק.

אף הקביעה כי לא הוכח בענייננו כי מתקיים החריג כי הנתבע פעל מתוך כוונה לגרום נזק ולפיכך אינו זכאי לחסינות – אין משמעותה כי נשללת מן התובע האפשרות להוכיח במסגרת תביעת הלשון הרע כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע וכי הוא זכאי לכפל פיצוי בשל כך. התכליות השונות העומדות בבסיס מוסד חסינות עובד הציבור מזה ובבסיס דיני לשון הרע מזה, כמו גם ההבדלים בנטלי ההוכחה – בהחלט עשויים להוביל למסקנות שונות ביחס לשאלת התקיימות או הוכחת הכוונה לפגוע בכל אחד מן ההקשרים.

בדחיית התביעה נגד ראש העירייה גם לא ייגרם לתובע כל נזק או עיוות דין. שכן, אם יוכחו טענות התובע ויתברר כי ראש העירייה ביצע עוולה כלשהי וגרם לנזק והתובע זכאי לפיצוי, העירייה תישא בכך. אולם, כאמור, אין בכך כדי להצדיק את שלילת החסינות ואת ניהול ההליך נגד ראש העירייה באופן אישי.

1. סוף דבר, הבקשה להכרה בחסינות הנתבע בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין מתקבלת, והתביעה נגדו נדחית.

בהתאם לסעיף 7ג(ב) לפקודת הנזיקין אני מורה על צירוף עיריית לוד כנתבעת בתיק במקום הנתבע.

כתב הגנה מטעם העירייה יוגש עד ליום 19.9.21.

הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בעת סיום ההליך ובהתחשב בתוצאותיו.

ניתנה היום, ט' אב תשפ"א, 18 יולי 2021, בהעדר הצדדים.