03 אוגוסט 2022

1. השאלה העומדת לפתחנו בתיק זה היא האם הייתה התובעת במעמד של 'עובד' כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995?

בנוסף עומדת השאלה האם זכות התביעה התיישנה.

רקע:

1. ביום 20.8.15 הגישה התובעת טופס תביעה לנתבע לתשלום דמי תאונה שלדבריה אירעה לה ביום 20.5.15.
2. בהודעה מיום 14.1.16 דחה הנתבע את התביעה בנימוק שהתובעת אינה מבוטחת כעובדת שכירה לפי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי וכי לא הוכח קיום יחסי עובד ומעביד. התביעה לדמי תאונה הוכרה לתובעת כ"לא עובדת" בהתאם להוראות סעיפים 150 ו-154 לחוק.
3. על רקע האמור, הוגשה התביעה שלפנינו.
4. בהחלטה מיום 22.4.21 נקבע כי התיק יועבר להוכחות בשאלות "האם כדין קבע הנתבע את מעמדה של התובעת, האם מתקיימים יחסי עובד מעסיק בינה ובין בעלה, ובשאלת ההתיישנות".

עיקר טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת: א. התובעת עבדה במרפאה פסיכיאטרית פרטית של בעלה, ד"ר בבור, החל משנת 1993. משנת 1998 עברה מרפאתו של ד"ר בבור לביתם. שעות העבודה של המרפאה הינם בימים א'-ה' משעה 08:00 עד השעה 10:00 ומהשעה 14:00 עד לשעה 18:00.

ב. במסגרת תפקידה התובעת מבצעת מגוון פעולות במרפאה ובכלל זאת קביעת תורים, קשר טלפוני עם מטופלים, סידור ניירת לפני התחשבנויות עם שלטונות המס, משלוח ניירת עבור שכר טרחה לקופת החולים, איסוף ומשלוח דואר רשום ופקסים, מענה לחברות איסוף חומר רפואי, דאגה לציוד המרפאה וניקיון ותחזוקה של הקליניקה.

ג. התובעת מקבלת מדי חודש שכר באמצעות תלוש שכר מסודר המונפק ע"י רו"ח וכולל הפרשות לנתבע.

ד. התובעת השתלבה בקליניקה באופן סדיר כעובדת מן המניין ואלמלא התובעת הייתה מבצעת את העבודה, היה על ד"ר בבור לשכור מזכירה. היעדרה של התובעת היה משבש ללא היכר את הפעילות הסדירה של המרפאה.

ה. התובעת השתמשה לצורך תפקידה בכלי העבודה ובחומרי העבודה שסופקו לה ע"י ד"ר בבור.

ו. ד"ר בבור תמך בגרסת התובעת לפיה הוא משלם לה שכר עבודה החל משנת 2014. לאחר בירור מול הנתבע ד"ר בבור פעל להסדרת עמדת עבודה עבור התובעת.

1. בתמיכה לטענות התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה ומטעם ד"ר בבור ורו"ח ירון כהן. התובעת וד"ר בבור נחקרו על תצהיריהם. רו"ח ירון לא התייצב לעדות ועל כן מצאנו שלא ליתן לתצהירו כל משקל.
2. לטענת הנתבע: א. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. מכתב הדחייה הינו מיום 14.1.16 ואילו תביעת התובעת הוגשה לבית הדין בחלוף למעלה מחמש שנים, ביום 8.2.21.

ב. בהתאם לחומר הראיות התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעסיק בינה לבין בעלה, ד"ר בבור. התובעת מעולם לא "עבדה" מחוץ לביתה הגם שמרפאתו של ד"ר בבור לא הייתה בביתם הפרטי.

ג. טרם הגשת התביעה התובעת לא קיבלה שכר עבור עבודתה.

ד. לעניין טענת התובעת לפיה נמסר לד"ר בבור כי הוא לא יכול להעסיק את התובעת משום היותה אשתו, הרי שבהתאם לדין לא ניתן היה לדווח על אישה כשכירה אצל בעלה במקצועות ייחודיים כמו רפואה עד לחודש 1/96. באותו מועד הוסרה המגבלה. הטענה לפיה רו"ח לא הסב את תשומת ליבם לשינוי אינה סבירה ולא הוכחה שכן רו"ח מטעם התובעת לא הגיע להעיד.

ה. לתובעת אין מקום עבודה מוגדר בביתם.

ו. לתובעת לא שולמו זכויות סוציאליות בסיסיות כגון פנסיה ודמי הבראה.

ז. ראיה נוספת לעובדה כי פעולותיה של התובעת בעסקו של בעלה היו לכל היותר בגדר עזרה משפחתית הינה שהתובעת המשיכה בפעילותה אף בזמן ששהתה בחופשת מחלה וזאת בניגוד להצהרתה למל"ל.

המסגרת הנורמטיבית:

1. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 מגדיר "עובד" כדלקמן:

" "עובד" – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות"

1. בעניין מדלסי (עב"ל (ארצי) 59047-10-13 רחל מדלסי – המוסד לביטוח לאומי (20.1.15)) סקר בית הדין הארצי לעבודה את ההיבטים והשיקולים הרלבנטיים לסיווג בן משפחה כ"עובד" ואלה הדברים שצוינו על ידו שם:

"המחוקק היה ער לאפשרות שאותה תלות כלכלית והסתמכות שמקובל לייחסה לעובד השכיר תתקיים גם בין מי שיש ביניהם קרבת משפחה וכן לכך ששעה שמדובר ביחסים שבין קרובי משפחה - אזי שמטבע הדברים לא תמיד תהיה הקפדה יתירה על מלוא הסממנים המאפיינים יחסים של עובד ומעביד על פי כל המבחנים שהתפתחו מעת לעת בפסיקה, לרבות אלה הנוגעים להיקף השליטה, הפיקוח או הבקרה של המעביד על עבודת העובד ודרך ביצועה. שליטה ובקרה אשר יכול ויהיו מצומצמים וגמישים יותר עת שמדובר ביחסים בין קרובי משפחה (ראו –דב"ע מח/141 – 0 חנה גלנדאור - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כ' (1988) 98, 102).

על רקע זאת, ניתן להבין את ההגמשה שהגמיש המחוקק בתיחום גבולות ההגדרה של המונח "עובד" שבחוק משהוא "ביקש להקל במשהו עם 'העובד' בעסק המשפחתי", בהגדירו את המושג "עובד" שבסעיף 1 הימנו "לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד. לעניין זה 'בן משפחה' אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות" (ההדגשות הוספו, ראו - עב"ל (ארצי) 78/08 מגרה - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (8.4.08 להלן – עניין מגרה); עב"ל (ארצי) 679/07 גלדיס - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (3.2.08)).

יחד עם כך, לצד ההקלה הטמונה בשרטוט גבולות ההגדרה, זו המביאה בחשבון את "טיבה וטיבעה" של הקרבה המשפחתית בהקשר התעסוקתי, ואולי דווקא בשל "הטיב והטבע" של אותה קרבה הוחמרו אמות המידה הראייתיות הנדרשות על פי הפסיקה לצורך הוכחתו של "הגרעין המהותי" של ההתקשרות הנדרש לשם גיבוש הזכאות של קרוב משפחה המבצע עבודה לדמי אבטלה. גרעין הטומן בחובו תנאי שאין בלתו בדבר תשלום שכר בתמורה לביצוע עבודה ובאופן הנגזר ממנה ובלשונו של בית דין זה לאמור:

"העומד בבסיס קיומם של יחסי עובד מעביד הינה התקשרות לביצוע עבודה תמורת שכר. בקביעת טיב הקשר שבין הצדדים נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, שכן יחסי עובד מעביד מטיבם מחייבים מתן תמורה עבור ביצוע עבודה" (ראו – עניין מגדה וכן עב"ל (ארצי) 279/98 חטמי יצחק - המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו] (29.6.00))

ברוח זו אף נפסק גם כי אופי התשלומים המשולמים כשכר הינו שיקול משמעותי לצורך הגדרת הזכאות לתשלום דמי אבטלה בנסיבות כאמור (ראו עב"ל (ארצי) 1147/01 מוסטאפא כמאל נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.12.03)).

ההקשחה הראייתית כאמור, הנוגעת כמובן גם להוכחת "גרעינה" של הגדרת בן משפחה "כעובד", עוברת כחוט השני בפסיקתו של בית דין זה אשר נדרש לסוגיה זו לא אחת וכך אמר:

"הלכה פסוקה היא כי כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, בית הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו: האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של זכויות וחובות. לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני המשפחה, ייתן בית הדין את דעתו, לפרמטרים שונים, ובהם, בין היתר מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם היה ריאלי או סמלי וכיו"ב." (ראו – עניין מגרה וכן, עב"ל (ארצי) 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] פד"ע ל"ו (2001) 603, 616; דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי - כץ, [פורסם בנבו] פד"ע ה', (1973) 31, 36; דב"ע לג/0-159 מרקו - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ה', (1973), 134 ,137).

ניתן אפוא לסכם את האמור לעיל ולומר כי שעה שמדובר בהתקשרות בין קרובי משפחה יש לבחון בקפידה רבה האם התכלית העיקרית של התקשרות או "גרעינה של ההתקשרות" עניינו - ביצוע עבודה בתמורה לשכר הנקבע על יסוד זיקה הדוקה למהותה ולאופייה של העבודה המבוצעת או שמא תכלית ההתקשרות הינה - השאת הרווחה הכלכלית והמשפחתית של המשפחה כיחידה כלכלית אחת; כך שהתמורה המשולמת איננה נגזרת בעיקרה ממהות העבודה ואפיוניה אלא משיקולים "חיצוניים" לה, הנעוצים בצרכי המשפחה ו/או יחידיה, באפיוני המשפחה ו/או יחידיה ובשקלולם של השיקולים "החיצוניים" הללו. שקלול שמטרתו תיעול מושכל של ההכנסות וההוצאות של המשפחה כיחידה כלכלית משותפת, תוך התחשבות בשיקולי מיסוי ושיקולים כלכליים או אישיים אחרים של כלל בני המשפחה ובאופן המאפשר השאת הרווח המשפחתי והכלכלי של היחידה כולה, לרבות הערכות משותפת לעת מחסור או ירידה בערך הכלכלי של אחד מנכסי המשפחה."

(ראו גם: עב"ל (ארצי) 26582-06-15 ימית אתר - המוסד לביטוח לאומי, (19.4.17), עב"ל (ארצי) 3767-10-19 אדר עציוני - המוסד לביטוח לאומי, (29.11.20)).

מן הכלל אל הפרט:

1. לאחר שנתנו דעתנו לטענותיו של כל צד ולמכלול התשתית הראייתית כפי שהונחה לפנינו לרבות לעדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, הן מחמת התיישנות והן לגופה. ונפרט.

1. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969, קובעת כי תובענה על החלטת הנתבע בתביעה תוגש לבית הדין לעבודה "תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע...".

הודעת הנתבע בדבר דחיית התביעה ניתנה ביום 14.1.16 ואילו התביעה הוגשה ביום 8.2.21 למעלה מ-5 שנים לאחר משלוח ההודעה כאמור.

בנסיבות אלו ברי, כי חלפה למעלה משנה ממועד קבלת ההחלטה בדבר הדחייה ועד למועד הגשת כתב התביעה ועל כן יש לדחותה עקב התיישנות (ראו בנדון גם עב"ל (ארצי) 41882-03-14 הרצל צרור - המוסד לביטוח לאומי (מיום 18.5.2015) לפיו חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, היא, שככלל, דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר).

חזקה כאמור לא נסתרה ע"י התובעת (ראו גם עדות התובעת בעמ' 4, שורות 23-24: "קיבלתי שני מכתבים והראיתי אותם לבעלי. בערך מ-2015. קיבלתי את המכתב כנראה בסוף 2015").

1. מעבר לאמור ולאחר שעיינו בראיות ושקלנו את טענות הצדדים מצאנו, כי התובעת לא הייתה במעמד "עובדת" אצל בעלה, ד"ר בבור. לא הוכח הגרעין המהותי והבסיסי לקיומם של יחסי עבודה – התקשרות לביצוע עבודה תמורת שכר הנגזר מהעבודה שבוצעה.
2. בהתאם לעדותה של התובעת בפני חוקר המל"ל היא לא קיבלה בפועל שכר, או כדבריה: "ש. האם כל חודש יש הפקדה על סך 3500 ₪ ע"ח המשכורת שלך? ת. לא, זה בראש שלנו יודעים שזה שלי, ושאני משלמת ביטוח לאומי בנפרד, עוד תשלום" (שורות 56-58). אף ד"ר בבור העיד בפני חוקר המל"ל, כי "יש לה תלוש משכורת, וזה הכסף שלה, החשבון לא מופרד, מדובר בחשבון משותף עסקי, אין העברה אבל מסודרת של הסכום באופן עיקבי אבל יש תלושי משכורת, אבל נפריד אותה" (שורות 65-67). בעדותו בפנינו אישר ד"ר בבור, כי מחודש 12/14 ועד שנת 2017 הוא לא העביר כלל כספים לתובעת (עמ' 6, שורות 22-23) ומה שהצטבר בתקופה זו הועבר בשני תשלומים גלובליים, האחד בסך כ-80,000 ₪ והשני 10,000 ₪ או 15,000 ₪ "לא זוכר" (עמ' 6, שורות 19-27).

כן ראו עדותו של ד"ר בבור בפני חוקר המל"ל (שורה 37: "היא 22 שנה עובדת. היא עשתה את התפקיד בלי לקבל תשלום").

יובהר, כי מעבר לעדויות בע"פ כאמור מהן עלה, כי התובעת לא קיבלה שכר בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה ובמשך למעלה משנתיים, לא הוגשה כל ראיה לרבות דפי חשבון בנק מהם ניתן ללמוד על העברת תשלום כלשהו.

1. התובעת לא הציגה רישומי שעות עבודה שלה וגרסאותיה בנדון השתנו. כך, בעדותה בפני חוקר המל"ל ציינה, כי עבדה בימים א'-ה' בין השעות 09:00 ל-13:00 ומ-15:00 עד 16:00 ועונה על טלפונים לפחות עד 17:00 (שורות 14-15); ד"ר בבור טען, כי התובעת עובדת בשעות גמישות "בגדול מ 09:00 – 13:00 ו-15:00 – 16:00" (שורות 10-11 לעדותו בפני חוקר המל"ל); בכתב התביעה נטען, כי שעות העבודה במרפאה הינן בימים א'-ה' מהשעה 08:00 עד 10:00 ומהשעה 14:00 עד 18:00 (סעיף 6 לכתב התביעה) ובעדותה בפנינו טענה התובעת כי "השעות הקבועות הן משמונה ועד שתים עשרה ומארבע עד שמונה" (עמ' 2, שורות 21-22). גרסאותיה המשתנות של התובעת כאמור מקשות על קבלתן.
2. התובעת לא הציגה כל הסכם עבודה עם ד"ר בבור.
3. לא בוצעו עבור התובעת הפרשות לפנסיה ע"י ד"ר בבור ואף לא שולמו לה דמי הבראה כפי שמפרישים ומשלמים לכל עובד (ראו תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה). טענת ד"ר בבור לפיה "יש הכל גלובלי במשכורת שלה" (עמ' 7, שורה 3) לא הוכחה ולא מוצאת את ביטויה בתלושי השכר ואף אינה מתיישבת עם טענתו לפיה "השנה פתחתי לה קרן פנסיה והכנסתי 70 אלף ₪" (עמ' 7, שורה 3). ככל שתשלומי הפנסיה שולמו במסגרת השכר, ברי כי לא היה צורך בתשלום נוסף בשיעור של 70,000 ₪.
4. התובעת נמנעה מהעדת עדים רלבנטיים שיוכלו להעיד על כך שביצעה עבודה בפועל ולא במסגרת עזרה משפחתית לבעלה, לרבות לקוחות, ספקים, רופאים שהתקשרו לקבוע תור למטופלים ואף רואה החשבון שהגיש תצהיר מטעמה של התובעת לא הגיע לעדות. בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו ... וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נגד לוי פד"י לה (1) 736, 760 ויעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט), חלק שלישי עמ' 1396 – 1398). לפיכך, מצאנו לקבוע כי אי העדת העדים עומדת בעוכרי התובעת ומחזקת את המסקנה, כי בפועל התובעת עזרה לבעלה בעבודתו.
5. לא מצאנו לקבל את טענת התובעת לפיה לא הוצאו לה תלושי שכר עד שנת 2014 לנוכח כך שנמסר לד"ר בבור כי הוא לא יכול להעסיק את התובעת משום היותה אשתו וכי רואה החשבון לא הסב את תשומת ליבם לכך. הנתבע טען, כי מגבלה על דיווח בדבר העסקת אישה כשכירה אצל בעלה במקצועות ייחודיים כמו רפואה הוסרה בחודש 1/96 והתובעת לא התמודדה כלל עם טענה זו. מעבר לאמור, לא ניתן היה לברר את גרסת התובעת בדבר אי מסירת המידע מרואה החשבון שכן כאמור הוא לא התייצב למתן עדות.
6. כעולה מחומר הראיות, לתובעת לא היה מקום עבודה מוגדר בביתה. כך בעדותה בפני חוקר המל"ל ציינה התובעת, כי "אין עמדת עבודה ... העבודה מתבצעת בפינת אוכל, היומן איתי זז, אנחנו עובדים עם יומנים קבועים, מדי פעם אני גם הולכת למרפאה בשביל פקסים, אני מסתובבת, ואני יושבת איפה שנח לי, הטלפון האלחוטי" (שורות 8-12). כן ראו עדות ד"ר בבור בפני חוקר המל"ל בשורות 16-22.
7. כאשר התובעת לא שהתה בתקופת אי כושר ד"ר בבור לא שכר עובד/ת אחר/ת שיחליף אותה (עדות התובעת בפני חוקר המל"ל בשורות 31-33: "ש. מי מלא תפקידך כשהיית באי כושר כתוצאה מהפגיעה? ת. זה היה סיפור, פחות קבלנו אנשים, הוא הפסיד כסף, הבעל עשה בעצמו מה שיכל, ופחות אנשים או ילד אם היה בסביבה ונקיון היה מוזנח").
8. המסקנה העולה ממכלול העובדות והראיות המפורטות לעיל היא שהתובעת לא הצליחה להוכיח, כי בינה לבין בעלה הייתה בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה התקשרות לביצוע עבודה תמורת שכר. המערערת לא ביצעה את עבודתה אצל בעלה במסגרת יחסי עבודה, אלא כ"עזרה משפחתית". לפיכך, אין בעובדה כי הונפקו לתובעת תלושי שכר והיא דווחה למוסד לביטוח לאומי כעובדת כדי להעיד על יחסי עבודה בינה לבין בעלה.

סוף דבר:

1. התביעה נדחית.
2. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו' אב תשפ"ב, (03 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.