לפניי תביעה לפיצוי התובעים בגין נזקי רכוש, שנגרמו לרכבן ביום 15.04.19, בתאונת דרכים שהתרחשה בין רכבן לבין רכב הנתבעת. התאונה התרחשה בחנייה שרחוב מבצע דקל בעיר פתח תקווה, עת רכב התובעות יצא מחניה בנסיעה לאחור ורכב הנתבעת שהגיע מנתיב הנסיעה בנסיעה ישר והרכבים התנגשו.

טענות הצדדים:

התובעות טענו כי נהג רכבן יצא בנסיעה לאחור, הוא כבר היה כל כולו על נתיב הנסיעה, בעצירה מלאה, אלא שאז הגיח רכב הנתבעת וניסה לבצע עקיפה בחוסר סבלנות. תוך כדי ביצוע העקיפה, פגעה בו נהגת הנתבעת וגרמה לנזק בחלקו האחורי של הרכב המגובה בדו"ח שמאי מטעמו. עוד טען כי נהגת הנתבעת לקחה אחריות לקרות האירוע, אמרה שתשלם את הנזקים על פי התיקון במוסך ולאחר מכן התחרטה.

מנגד טענה הנתבעת כי נהגת רכבה נסעה בנתיבה כשלפתע הגיח רכב התובעים והפתיע אותה בנסיעה לאחור תוך כדי יציאה מחנייה והתנגש ברכבה. לעניין לקיחת האשמה טענה הנהגת כי אינה מבינה בחוק ואינה יודעת על מי מוטלת האשמה. היא אכן התנצלה כיוון שהינה מנומסת ומכיוון שרכבו של נהג התובעים ניזוק יותר והיא הרגישה צורך להרגיע את הרוחות, בעודו מתלהם.

סרטון שצולם על ידי התובע לאחר התאונה הוצג לבית המשפט במסגרת הדיון.

דיון והכרעה:

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם עיינתי בתמונות שהוצגו לבית המשפט וצפיתי בסרטון ממקום התאונה, ולאחר ששמעתי את הנהגים, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה באופן שווה בין הצדדים.

לא היתה מחלוקת כי התאונה אירעה בחניון בו רכב התובעים יוצא לאחור מתוך חנייה בין שני רכבים ורכב הנתבעת נוסע ישר.

הככל הוא כי על רכב הנוסע לאחור, לנקוט משנה זהירות בעת היציאה וממילא לוודא כי הוא יכול לצאת מן החנייה באופן בטוח שאינו מסכן את עצמו ואת המשתמשים האחרים בדרך. בנסיבות אלה הרי שקמה אחרות לתובע אשר יצא מן החנייה והיה לוודא כי יוכל להשלים את היציאה מן החנייה בבטחה. התובע עצמו העיד כי בסמוך למקום התאונה קיים עיקול בכביש ממנו מגיעים רכבים ואף פס האטה. על התובע היה לתת דעתו לכך כי רכבים צפויים וממילא כי שדה ראייתם מוגבל.

יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת התובע כי התאונה אירעה כאשר רכב התובע כבר היה בולט באופן משמעותי אל תוך הכביש וממילא חסם את מרבית נתיב נהגת הנתבעת. במצב דברים זה הרי שעל נהגת הנתבעת כבר היה לכל הפחות להבחין ברכב התובעת יוצא וממילא לנסות לבלום.

מיקומי הנזק מעלים כי רכב הנתבעת הוא פגע ברכב התובעים.

בנסיבות אלה אני מוצאת כי הן התובע והן נהגת הנתבעת יכולים היו לפעול למניעת התאונה וממילא כי יש לחלק את האחריות באופן שווה בין הנהגים.

יוער כי באשר לאופן המתנצל בו התנהלה נהגת הנתבעים לאחר התאונה- ציפיתי, כאמור בסרטון בו נצפית התנהלות הצדדים לאחר התאונה. מן הסרטון עולה כי התנהלותה של נהגת הנתבעת היא תוצאה לאופן הנסער בו היה התובע. אני מקבלת את גרסתה כי כל שביקשה הוא להחליף פרטים ולהמשיך הלאה על מנת להימנע מן הטונים שיו במקום.

באשר לנזק- התובעים תמכו תביעתם בחוות דעת שמאי. לא הוגשה חוות דעת נגדית וממילא חוות דעת זו לא נסתרה.

בהתאם לכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך של 5,989 ₪ נושא רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. כמו כן, תשא הנתבעת באגרת בית משפט בסך של 377 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,800 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים שאם לא כן, ישאו רבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור, תוך 60 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ב, 11 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.