1. לפני בקשה לסילוק על הסף של תביעה לביטול פסק דין שניתן על ידי כב' השופט בולוס, בת"א 48833-06-17 ביסאן נ' שקרה ואח' (31/1/19) (להלן: "פסק הדין") ואשר על-פיו נדחתה תביעת התובעת לביטול הסכם מ-1/12/15 למכר מקרקעין, שנכרת בין התובעת לנתבעים באשר לחלקה 43 בגוש 18740.

המחלוקת נסובה על ראיות חדשות להן טוענת התובעת ועל כוחן (לכאורה) להצדיק ביטול פסק הדין, תוך קיום דיון חוזר בתביעת התובעת לביטול הסכם המכר.

התובעת למעשה מבקשת קיום משפט אזרחי חוזר.

העובדות הצריכות לעניין

2. התובעת רשומה בלשכת רישום המקרקעין נצרת כבעלים של 8969/63658 חלקים, בשטח 2,562 מ"ר, בגוש 18749 חלקה 43 בכפר יאנוח ג'ת (להלן: "המקרקעין"). לטובת הנתבעים רשומה הערת אזהרה מיום 8/12/15 על 1490/18188 חלקים מהמקרקעין, בהתאם לייפוי כוח בלתי חוזר.

התובעת והנתבעים חתמו ביום 1/12/15 על הסכם מכר של 1,490 מ"ר מתוך המקרקעין (להלן: "הקרקע"), וזאת תמורת 144,000 ₪ (להלן: "התמורה").

3. בפסק הדין קבע כבוד השופט אברהים בולוס, כי התובעת מינתה כשלוח מטעמה בעסקת המכר את בעלה נזיה. בעלה נזיה, מינה את אחיה של התובעת, חכמת ביסאן (להלן: "חכמת") כשלוח משנה בכל הקשור לעסקת מכר המקרקעין, ללא הגבלה בעניין קבלת התמורה וזאת כאשר התובעת בהרשאה שנתנה לבעלה נזיה, גם אישרה לו למנות שלוח משנה, והייתה מודעת למעורבותו הרבה של חכמת בעסקת המכר.

כב' השופט בולוס הרחיב בפסק דינו בעניין המסגרת הנורמטיבית של דיני השליחות ויישומה על עובדות הסכם המכר שבין הצדדים.

עוד נקבע כי הנתבעים שילמו את מלוא התמורה הנקובה בהסכם המכר לידי חכמת, וכי זה לא העביר את מלוא התמורה לשולחיו, דהיינו כב' השופט בולוס קבע כי הסכום שהעבר חכמת לידי נזיה היה אך ורק 30,000 ₪. לאור העובדה שהנתבעים שילמו את מלוא הסכום והשלוח הוא זה שלא העביר את מלוא הסכום לידי השולח, נפסק, כי הנתבעים לא הפרו את הסכם המכר ודין התובענה להידחות.

4. התובעת טוענת בתביעה שלפניי כי פסק הדין מבוסס על הקביעה שחכמת היה שלוח משנה מטעמה, וכי לאור שתי ראיות חדשות שהובאו לידיעתה לאחרונה, יש לבטל את פסק הדין.

האחת, כי חכמת הוכרז כפושט רגל ביום 13/5/13 במסגרת פש"ר 30714-11-11. ("הראיה הראשונה") הדבר מאיין לטענתה את היותו שלוח משנה לאור הוראות סעיפים 14 ו- 15 לחוק השליחות, ולפיכך הדבר מהווה בסיס לביטול פסק הדין.

התובעת טוענת כי ראיה זו הובאה לידיעתה במסגרת תביעה כספית שהגישה כנגד חכמת בת"א 56414-06-20, מתוך הראיות שצורפו לכתב הגנתו.

השנייה, תמלול שיחה בין הנתבע תאיר שקרה לבין חכמת ("הראיה השנייה") ממנו למדה התובעת כי זה הראשון מאשר שלא שולמה לזה השני מלוא התמורה אלא רק 30,000 ₪.

התובעת טוענת כי אילו ראיות אלו היו מונחות בפני בית המשפט ב- ת"א 48833-06-17 לא היה נקבע האמור בפסק הדין.

5. התובעת מפנה לע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח' (4/12/00) (להלן: "עניין המנוח סלים") לפיו הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לביטול פסק דין אזרחי בעילות אחרות מעבר לעילת התרמית, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם לפסק הדין.

6. הנתבעים מבקשים כי התביעה תידחה על הסף, משום שלא מתקיימים המבחנים המצדיקים ביטול פסק דין, ועריכת משפט חוזר אזרחי. לטענתם, הכרזת חכמת כפושט רגל הייתה ידועה לתובעת, והוזכרה במהלך ההליך ובאה לידי ביטוי אף בפסקה 54 לפסק הדין. ובאשר לראייה השנייה, זו הוגשה בשיהוי ניכר ממועד גילויה ואין בה כדי לתרום לשינוי תוצאות פסק הדין, גם אם הייתה מתגלית בזמן ניהול ההליך.

הנתבעים מפנים לפסיקה בעניין חשיבות עקרון סופיות הדיון, וכן לפסיקה בעניין המנוח סלים, לפיה סמכותו הטבועה של בית המשפט מאפשרת לו בנסיבות מיוחדות וחריגות לשוב ולדון בעניין שבו הוא הכריע בעבר. וכי נסיבות אלו מתקיימות שעה ששיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של סופיות הדיון.

כמו כן הפנו הנתבעים לפסיקה בעניין ע"א 4958/99 עין גב- קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים (21/12/00) וברע"א 2237-06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8/3/9) הנוגעת לביטול פסק דין אזרחי בעילת תרמית, ולפסיקה בעניין דרישות ה"אמינות הלכאורית" (ה"מ 445/80 חנה טוב אברהם נ' שמואל יוחאי, פ"ד לה(1) 505,507 (1980)), ה"חיוניות" (רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (21.5.08)), וה"חידוש" (ע"א 428/74 מלבין נ' זונטג, פ"ד כ"ט(1) 281,285 (1974)) בכל הקשור לראיות הנטענות בבקשה לביטול פסק הדין ולחידוש הדיון בתביעה לביטול הסכם המכר.

7. התובעת בתגובתה טוענת כי שיקולי הצדק במקרה דנא גוברים על שיקולי סופיות הדיון. עניין חכמת כפושט רגל לא נדון, לגרסת התובעת, במהלך ההליך אלא הוזכר בהקשר של היכרותו של חכמת עם עו"ד חטיב שהכין את הסכם המכר. ציון זה לא מלמד שחכמת היה ידוע כפושט רגל שהרי ייצוג בהליך פש"ר יכול להיות לנושה, לחייב ולצד שלישי ולא רק לחייב.

בפסק הדין לא היה דיון בכך שחכמת הינו פושט רגל. לפיכך טוענת התובעת כי הצדק מחייב לא להישאר עם הקביעה בפסק הדין שלא קיבלה את התמורה המלאה לקרקע מחכמת שלוחה, כשזה היה פושט רגל ולא יכל לשמש כשליח. התובעת מפנה לע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 455 וטוענת כי נדרש בירור עובדתי ומשפטי בגינו יש להימנע מדחיית התביעה על הסף.

8. התובעת והנתבעים חלוקים בשאלת הידיעה על הליך הפש"ר של חכמת.

אתייחס בהמשך למידת הידיעה או אפשרות הידיעה בשקידה סבירה של התובעת להליך הפש"ר של חכמת, בהינתן המידע שעלה בעניין זה בהליך בתיק ת"א 48833-06-17. יש להדגיש כי המבחן הרלוונטי הוא האם בשקידה סבירה יכלה התובעת לדעת על היותו של חכמת, שהינו אחיה, פושט רגל והאם המדובר בטענה שהייתה אמורה להיות מועלית מטעמה במהלך ניהול ההוכחות בת"א 48833-06-17 ובסיכומיה בתיק זה, כך שנסיונה לבטל את פסק הדין מהווה למעשה נסיון לבצע "מקצה שיפורים" בנוגע לעניינים שהיו צריכים להעלות במהלך ניהול התביעה שהתנהלה לפני כב' השופט בולוס, או לכל הפחות היו אמורים להיות מועלים במסגרת ערעור על אותו פסק דין, וכאשר בקשה לביטול פסק דין ולקיום משפט חוזר, אין מטרתה אפשרות תיקון טעויות שנעשו במהלך ניהול משפט שהתנהל או העלאת טענה משפטית שנשכחה ואין מטרתה חלופה להגשת ערעור.

גם התנהלות חוזרת ונשנית באותו עניין יש בה כדי ליצור עוול, כאשר טענות היו צריכות להיות מועלות במהלך ההתדיינות ולא הועלו וכעת בעקבות החלפת ייצוג או מטעמים אחרים, נזכר צד להעלותן באיחור.

בענייננו ולאחר בחינת טענות התובעת כעת אל מול כל החומר בת"א 48833-06-17, עולה כי בשקידה סבירה היה לעיל ידה של התובעת לברר את כל הטעון בירור בנוגע לפשיטת הרגל של אחיה, ולטעון את כל הטענות המשפטיות שהינן פועל יוצא מכך.

9. הפסיקה אליה הפנו הצדדים לא בהכרח רלוונטית וניתנת ליישום על עובדות עניינם של הצדדים.

הפסיקה שהביאו הנתבעים נגעה לעילת התרמית, ובענייננו, אין המדובר בתרמית. בעניין מלבין דובר על פסק בורר שיעץ לאחד הצדדים ולא בהקשר של ראיות חדשות, בעניין לוי הראיה החדשה היתה דו"ח בר סלע בו הובאו עמדות שרים שלא היו רלוונטיות לפסק הדין המקורי, בעניין חנה טוב דובר היה בראיות לעניין תרמית לפני מתן פסק דין חלוט. בפסיקה שהביאה התובעת בעניין מוסקוביץ נדחה הערעור ונקבע כי בצדק דחה בית המשפט על הסף את עילות התביעה שהתיישנו.

התשתית הנורמטיבית

9. סעיף 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובע כי:

"בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה"

סמכותו של בית המשפט לדחות על הסף תובענה שהובאה לפניו הוכרה בפסיקה כסמכות שיש לנקוט בה בצמצום ובלית ברירה, וכנקודת מוצא שומה על בית המשפט להעדיף בירור ענייני וממצה של הפלוגתות המובאות לפניו על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, מ(2) 668 (1986). כן נפסק, שכאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, שהתובע יצליח בתביעתו (בר"ע 59/81 דורה ארדיטי נ' עיזבון יעקב ארדיטי, לה(2) 811 (1981)).

התכלית העומדת בבסיס מתן הסמכות לבית המשפט לדחות תובענה על הסף, היא קיצור וייעול ההליך השיפוטי ומניעת הגשת תביעות סרק. בנוסף, כלי זה נועד להגן הן על הנתבע מפני הטרדתו החוזרת ונשנית בתביעות שאינן בעלות סיכוי להתקבל, והן לקדם את עניינה של מערכת השפיטה מפני הגשת תביעות סרק חוזרות ונשנות, כדי שתתפנה לעסוק בעניינים שיש בהם ממש. (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11/06/2009) סעיף 1 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

יחד עם זאת, ההלכה קובעת כי קבלת תובענה לביטול פסק דין אזרחי חלוט מהווה אף היא צעד חריג ביותר ונדיר ותתקיים במשורה, במקרים מסוימים ובתנאים ייחודיים שנקבעו [ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000)]. נמצא אפוא, כי במקרים שבהם נדחית על הסף תובענה לביטול פסק דין חלוט, מדובר בהחלתו של חריג אחד – דחיית תובענה על הסף – על חריג אחר: תובענה לביטול פסק דין חלוט [כבוד השופטת ענת ברון בתא (ת"א) 12584-05-12 מצדה מ.מ. בע"מ נ' פטר מגנוס 24/10/2013].

10. ביטולו של פסק דין חלוט, אשר כונה לעתים בפסיקה כ"משפט חוזר אזרחי" אינו מעוגן בחקיקה. ההסדר החקיקתי לקיום משפט חוזר מתייחס למשפט פלילי בלבד (סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר בדין הפלילי נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא [מ"ח 9341/11 פלוני נ' מדינת ישראל (19/02/2012)]. לפיכך קובעת ההלכה, כי משפט פלילי חוזר אינו הכלל כי אם החריג, וכי יש ליישמו במשורה ורק בהתקיים חשש ממשי להרשעת חף מפשע [מ"ח 9222/06 טפאל נ' מדינת ישראל (2/9/2007)].

ההלכה הינה שבכדי לבסס עילה לעריכת משפט פלילי חוזר אין די בהצגת ראיות חדשות, אלא נדרשות ראיות שיש בהן, בהתחשב במערך הראיות שהוצגו בהליך הקודם, כדי להביא לשינוי תוצאת פסק הדין שניתן [מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 335-356 (1997); מ"ח 4466/11 אגרונוב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (18/03/2013)].

11. בדומה לאיזון האינטרסים שנקבע במשפט הפלילי, ועל אף החסר בהסדר חקיקתי בעניין משפט אזרחי חוזר, נקבע בעקבות הפסיקה האנגלית כי לבית המשפט נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין אזרחי חלוט. זאת בהתקיים נסיבות מתאימות, בהן שיקולים של צדק ושל חקר האמת עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין וסופיות הדיון (עניין המנוח סלים, בעמ' 371).

שימוש בסמכות זו לקיום 'משפט חוזר אזרחי' "נשקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים".  במסגרת זו נבחנת השאלה, האם הראיה החדשה שביסוד הבקשה למשפט חוזר אכן היתה עשויה להביא לתוצאה שונה.)רע"א 194/07 בני פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (6/3/2007)).

בכל הקשור לעניין המנוח סלים, שהוזכר על ידי הצדדים, אציין כי שם הוכרה סמכות בית המשפט לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין, וכן כי מעבר לעילת התרמית, קיימת אפשרות עקרונית לביטול פסק דין חלוט בעילה של גילוי ראיות חדשות שבכוחן לשנות את ההכרעה מיסודה ואשר לא היה ניתן לגלותן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין. הראיות החדשות שנדונו שם היו מסמכים שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים גילה את הימצאם לאחר מתן פסק הדין, כאשר במהלך ההליך הוא הגיש הודעה על העדרם באמצעות פרקליטות המדינה, ראיות שאיש מן הצדדים לא יכל, אף בשקידה סבירה, להשיגן במהלך הבירור. הבקשה שם נדחתה.

12. בפסיקה הוכרו שתי טענות עיקריות, שבהן יותר ניהולו של משפט חוזר בהליך אזרחי: האחת, מקום שפסק הדין החלוט הושג בדרכי תרמית, באשר "אין מעוול נמצא נשכר בעוולתו" [ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 456-455 (1959)[ והשנייה, מקום שהתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני המשפט מיסודו, גם אם אלה היו קיימות בעת התנהלות ההליך הראשון, אלא שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין [ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני, פ"ד יג 1497, 1501 (1959)].

בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.2010) (להלן: "עניין טורג'מן"), נקבעו תנאים מחמירים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה: אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה; חיוניות הראיה, כלומר האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה; ראיות חדשות ושקדנות סבירה. בית המשפט העליון עמד שם על התנאי השלישי ודרישת הפסיקה להוכיח כי הראיות מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה, סקר את דרישות החוק וסדרי הדין לעניין שקדנות סבירה (שם, פסקה 17), וקבע כי יש לנקוט בפרשנות מקלה עם הטוען למרמה באשר למידת השקדנות הסבירה הנדרשת ממנו. (שם, פסקה 20) יש לציין כי הנימוק לפרשנות זו קשור באופייה של טענת המרמה.

בענייננו, אין המדובר בטענת מרמה.

דיון והכרעה

13. בענייננו יש לבחון האם יש בכוח הראיות החדשות להן טוענת התובעת בכדי לשנות את ההכרעה בת"א 48833-06-17 והאם לא היה ניתן לגלותן קודם למתן פסק הדין בשקידה סבירה.

14. התובעת טוענת כי פסק הדין מבוסס על סיווגו של חכמת כשלוח משני שלה שקיבל עבורה את התמורה, וכי משזה הוכרז כפושט רגל אין הוא יכול להיות שלוח.

ראשית, ראיה נטענת זו עניינה הליך פש"ר שכנראה היה ידוע לכלל הצדדים והוזכר גם במהלך ההליך (סעיף 54 לפסק הדין).

עיון מדוקדק בפרוטוקולים בהליך בת"א 48833-06-17, מצביע בבירור על-כך שעניין היותו של חכמת פושט רגל עמד לנגד עיני הצדדים בהליך זה, ועל-כן טענת בא כח התובעת בדיון לפני ב14/09/21 כי לתובעת נודע על פשיטת הרגל של חכמת אחיה רק לאחר מתן פסק הדין על ידי השופט בולוס, אינה נכונה.

בפרוטוקול מיום 28/06/2018 הצהיר נזיה, בעלה של התובעת, כי אח של התובעת הינו פושט רגל (עמוד 4, שורה 19 לפרוטוקול).

כבר אז מתבקש היה כי התובעת תבחן ותברר ממתי אחיה פושט רגל, ככל שהיא לא ידעה זאת, וסביר להניח שהן התובעת והן בעלה נזיה ידעו ממתי אחיה חכמת פושט רגל, וככל שהיו להם טענות רלוונטיות בעניין זה באשר לשאלת היותו שלוח, שהיא השאלה שעמדה לדיון בהליך שהתנהל לפני כב' השופט בולוס, היה עליהם להביא את כל חומר הראיות ולטעון את הטענות הרלוונטיות אז.

יתר על-כן, במסגרת הדיון בת"א 48833-06-17, עלה כי אין המדובר בעסקה הראשונה שחכמת מעורב בה עבור התובעת ובעלה ואף עלה כי עו"ד רהיג' ייצג את חכמת בהליך פשיטת רגל, והוא העיד מספר פעמים במהלך עדותו כי הוא מייצג את חכמת בהליך של פשיטת הרגל. חכמת עצמו העיד שהגיש בקשה לפשיטת רגל (עמוד 44, שורות 23-24 לפרוטוקול) ואף נזיה נשאל האם הוא מסכים שחכמת נמצא בהליך פשיטת רגל והשיב כי הוא יודע על-כך (עיין עמוד 30 לפרוטוקול המתומלל, שורות 24-25, ויש לציין כי ההאזנה לעדות מצביעה על-כך שסימן שאלה בסוף התשובה הינו מוטעה והמדובר בסימן שאלה שהיה צריך להיות בסוף השאלה ולא בסוף התשובה). אשר על-כן ניתן לקבוע בבירור שהיות חכמת פושט רגל היה ידוע לכל הצדדים במהלך ניהול ההליך לפני כב' השופט בולוס.

ככל שהתובעת סברה כי היות חכמת פושט רגל (וזאת עוד ממועד קודם לחתימת הסכם המכר) יש בה כדי לשלול ממנו את האפשרות להיות שלוח או שלוח משנה, גם אם היא מסכימה לכך, היה עליה להעלות טענה זו במסגרת סיכום טענותיה בהליך שהתנהל לפני כב' השופט בולוס.

על האמור לעיל יש להוסיף כי הודעה על הכרזת פשיטת רגל מתפרסמת ברשומות ובעיתון יומי (ס' 43 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 החל בעניינו נוכח מועד ההכרזה). התובעת, שהיתה מיוצגת, יכלה בנקל למצוא מידע זה על חכמת שהוא אחיה, אם אכן לא ידעה עובר לתחילת ניהול ההליך ממתי חכמת פושט רגל וכאשר עלה בבירור מחומר הראיות שהוא פושט רגל.

ודוק. אילו היתה נטענת טענת מרמה היה מקום למתן פרשנות מקלה במבחן זה, אך משעילת התביעה הינה ראיות חדשות- יש לבחון את השקדנות הסבירה באופן עצמאי המייצג אמת מידה נכונה לבחינת הנסיבות החריגות והראויות לקיום משפט חוזר אזרחי.

15. בעניין הידיעה בכוח לגבי הליך פשיטת רגל קיימת התייחסות ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21/08/2012), אולם זאת בהתייחס לתקופה להגשת תביעת חוב ולא בהקשרים אחרים.

מובהר שם, כי השיקולים באשר לקיום טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעת חוב אינם זהים בהכרח לשיקולים העומדים ביסוד הדרישה לטעם מיוחד להארכת מועד בהקשרים אחרים, ובראש ראשונה בכל הנוגע להארכת מועד הקבוע בחיקוק, משום שאינטרס ההסתמכות של נושים שהגישו תביעות חוב אינו בעל משקל רב כאשר תביעותיהם טרם נבדקו ולכן מן הראוי לפרש את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד, הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודה, באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות שבהם קיימת חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית.

בנידון דנן, בחינת הידיעה הינה במסגרת בקשה למשפט חוזר אזרחי. אינטרס ההסתמכות על סופיות הדיון כאשר התנהל הליך שמרכזו היה בחינת יחסי שליחות, והיותו של חכמת פושט רגל הייתה ידועה שכן הוא אמר זאת מפורשות במהלך עדותו והתובעת הייתה יכולה לברר פרטים על מועד פשיטת הרגל ולטעון בעניין, וכאשר ברור כי גם בעלה נזיה, שהיה השלוח שלה ידע בבירור על היותו של חכמת פושט רגל, לא ניתן לומר שלתובעת לא הייתה ידיעה בעניין או שלא יכולה הייתה בשקידה סבירה לברר העניין ולטעון טענות רלוונטיות במסגרת ההליך שהתנהל לפני כב' השופט בולוס.

מעיון בפרוטוקול ההליך נשוא פסק הדין ניכר כי בעלה של התובעת, נזיה, ידע שחכמאת בפשיטת רגל, הוא מודה בכך מפורשות:

" ש. אתה מסכים איתי שחיכמאת בפשיטת רגל?

ת. אני יודע שהוא בפשיטת רגל(?)"

(עמוד 30 לפרוטוקול המתומלל, בהקלטה ניכר כי הוא מודה בידיעה זו וסימן השאלה בסוף השורה הוקלד בטעות).

כמו-כן, חכמת העיד (בעמוד 44 לפרוטוקול המתומלל, בשורות 23-24):

"ש: הגשת בקשה לפשיטת רגל, הבנתי.

ת: כן."

נזיה אף מעיד כי חכמאת היה חייב גם לו סכומי כסף, וכי העובדה שלא היה ברור לו מראש שהמעטפה נוגעת לתמורת הקרקע נעוצה בכך שחכמת היה חייב לו כספים נוספים. רק לאחר שראה את מקור הצ'קים הבין שמדובר בתמורה הנ"ל (שם, עמ' 29-31).

ועוד, מעבר להודאה של נזיה בידיעה על היותו של חכמת פושט רגל, הרי גם מהות היחסים הקרובים בין נזיה והתובעת לבין חכמת, מביאה למסקנה כי סביר יותר שהם ידעו על הליך פשיטת הרגל.

וכך העיד נזיה:

(עמ' 28 לפרוטוקול המתומלל)

16. מעבר לכך שאין המדובר בראיה שלא ניתן היה להשיגה בשקדנות סבירה ומעבר לכך שעניין פשיטת הרגל היה ידוע בהליך שנוהל, אציין כי כוחה של ראיה זו לשנות את ההכרעה מוטל בספק.

סעיף 14 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע:

"א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו.

(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".

17. התובעת מפנה להוראות סעיף 14(א) לחוק השליחות הנוגעות לסיום השליחות במקרה בו בוטלה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו וטוענת כי משנודע שחכמת היה פושט רגל אין הוא יכל לשמש כשליח משנה מטעמה ולחייב אותה בקבלת התגמול על ידו מהנתבעים.

חכמת היה פושט רגל לפני עסקת המכר ולא נהפך לפושט רגל במהלכה.

18. פרופ' אהרון ברק בספרו שליחות (פירוש לחוקי החוזים) בעריכת ג. טדסקי, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים תשל"ה-1975 (להלן: "שליחות") עמד על מטרות ופרשנויות סעיפי חוק השליחות.

המשותף  לכל הדרכים לסיום שליחות הוא שהן קשורות באופייה המיוחד של השליחות, המבוססת על קשר אישי בין השלוח לבין השולח (השליחות, עמ 455, וכן ע"א 3812/97 ונידה כהן ארזי נ' שולה כהן קישק ואח', תק-על 99 (3) 969, עמ' 970 והאסמכתאות שם).

19. הוראות סעיף 14א הן קוגנטיות (שליחות, עמ' 22 וכן בעמ' 509). כוח ביטול השליחות במקרה בו שלוח הוכרז כפושט רגל עומד בעינו. עם זאת, הכרה בכוחו של השולח או השלוח להביא את השליחות לידי סיום אין פירושה הכרה בזכותו לעשות כן. משמעות הדבר היא שהצד הנפגע לא יוכל לקבל צו אכיפה, אך יהיה זכאי לפיצויי הפרה. (שליחות, עמ' 466)

20. פרופ' פרוקצ'יה בספרו מסביר כי  הרעיון המונח ביסוד כל העילות בסעיף 14 (א) הוא מקרה העלול לפגוע בקשר האישי והאמון ההדדי שבין השולח לשלוח ובגינו מסתיימת השליחות. אף במקרים של גריעה מכשרות או פשיטת רגל, יחסי האמון עלולים להתערער. לעומת השליח, אם מדובר בשלוח- יתכן שגריעת כשרותו או פשיטת רגלו לא ימנעו ממנו את הכושר או האפשרות לבצע את הפעולה. (ג. פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל, הוצאת רמות- אוניברסיטת תל אביב תשמ"ו- 1986, עמ' 336)

"עצם גריעת מכשרות או פשיטת רגל של אדם אינו מונע הקניית שליחות לו ובלבד שהוא בר דעת לעשות את הפעולה שלשם עשייתה הוקנתה השליחות; אך הציפייה היא שאדם סביר לא ירצה לקיים שליחות כשכשרות שלוחו נגרעה או שהוכרז כפושט רגל, ממש כפי שהציפייה היא שאדם סביר לא ירצה להיות שלוחו של אדם שכשרותו נגרעה או שהוכרז פושט רגל. מכל מקום, יש לראות בהוראת סעיף 14(א) דוגמא למדיניות חקיקתית נכונה; השליחות מסתיימת בקרות אחד האירועים המוזכרים בו ואם ירצו הצדדים לחדש את השליחות, תהיה זו שליחות חדשה שמקורה ברצונם המחודש." (שם, עמ' 337)

כלומר, יתכן מצב בו כשכבר יודעים על המצב הנתון בוחרים ליצור שליחות גם על בסיסו.

21. כאשר השלוח הינו פושט רגל מלכתחילה- אין הדבר נופל למסגרת סעיף 14(א). משום שפשיטת הרגל אינה שינוי שחל לאחר תחילת השליחות ושינה את מצבת הנסיבות שבבסיס יצירת יחסי השליחות שהם יחסי אמון, אלא היה מצב נתון עובר ליצירת יחסי השליחות, אשר שיקף את ציפייתם הסבירה של הצדדים מהשלוח (ברק, עמ' 179).

יש לבצע הבחנה בין כשרות שלוח עובר ליצירת השליחות ובין שינוי במצב  כשרותו לאחר יצירת השליחות: בין סעיף 14 המונה אירועים שקרו לאחר תחילת השליחות ואשר בעטיים ראוי לסיימה, ובין הוראות סעיף 4 לחוק השליחות הנוגע לכשרות שלוח בזמן יצירת יחסי השליחות.

"4.כל אדם כשר להיות שלוח לפעולה שהוא עצמו בר-דעת לעשותה, אך לעניין זכויותיו וחיוביו יחולו דיני הכשרות המשפטית הכלליים."

בר דעת לעשותה משמעו  שקיימות לו תכונות פיסיות ושכליות לביצוע השליחות. (השליחות, עמ' 200)

בעניין זה מציין ברק כי:

"אם השולח ער לעובדה שהשלוח הוא חסר כושר לבצע הפעולה נושא השליחות לעצמו , ומוכן ליטול סיכון זה עליו, אין כל מניעה בחסר כושר כאמור ישמש כשלוח, שהרי בין כה וכה הזכויות והחובות אינן חלות עליו. גם מנקודת מבטו של הצד השלישי תוצאה זו היא לרוב סבירה, שכן הצד השלישי אינו מבקש להתקשר עם השלוח אשית ועל כן אין חוסר כשרותו של השלוח להיות צד לקשר מעלה או מוריד" (השליחות, עמ' 186)

בענייננו נראה כי התובעת ובעלה ידעו על פשיטת הרגל של חכמאת, דבר המציב אותנו ב"לכתחילה", ומחיל את הוראות סעיף 4 כנ"ל, שהרי פשיטת הרגל הייתה מצב נתון בהיווצרות השליחות. במצב זה פשיטת הרגל לא הייתה אירוע ששינה את מערכת היחסים והאמון בשלוח "בדיעבד".

22. למעלה מן הצורך, אף אם לא היו יודעים על פשיטת הרגל של חכמת, וענייננו בסעיף 14 המקנה כוח ביטול במקרה של פשיטת רגל, שהינו קוגנטי כאמור, כוחו של סעיף 15(ב) לחוק השליחות עומד בעינו (ע"א 6295-16 איברהים קוזלי נ' מדינת ישראל (03/06/19)).

סעיף 15 לחוק השליחות קובע:

(א) כל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת.

(ב) לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת; ואם השלוח ידע על סיומה, זכאי הצד השלישי גם לברירה הנתונה לו בסעיף 6(ב).

בע"א 318/82 שי יעבץ נגד סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ , פדי לח (4) 85, נקבע:

"...אין סיום יחסי השליחות מותנה בידיעתו של הצד השלישי. יחסי השליחות עשויים לבוא לידי סיום גם בלא ידיעתו של הצד השלישי. עם זאת, צד שלישי שאינו יודע על סיום יחסי השליחות, הרשות בידו לראות את השליחות כנמשכת. דומה שהטעם לדין מיוחד זה מקורו ברצון להגן על הצד השלישי, ולהגשים את ציפיתו הסבירה. מקור ציפיתו של הצד השלישי לקיומה של הרשאה הוא בהתנהגותו של השולח, אשר יצר את ההרשאה המקורית. השולח אינו "זר", אלא הוא יצר בהתנהגותו שלו את יחסי השליחות המקוריים. בנסיבות אלה, מן הדין שיוטל עליו הנטל להודיע לצד השלישי על שינוי שחל בהם, שכן הצד השלישי עשוי להניח כי יחסי השליחות המקוריים ממשיכים להתקיים...

סעיף 15ב) לחוק השליחות בא להגשים את ציפיתו הסבירה של הצד השלישי. התנהגות השולח כלפי הצד השלישי העניקה הרשאה לשלוח. הצד השלישי רשאי לצפות לכך, כי אם חל שינוי בהרשאה זו, והיא שוב אינה קיימת, כי הודעה על כך תובא לידיעת הצד השלישי (ראה סעיף 18 לחוק השליחות). אם השולח אינו מודיע דבר לצד השלישי, רשאי הצד השלישי להניח כי יחסי השליחות המקוריים נמשכים."

עניין זה הוזכר על ידי כב' השופט בולוס בפסק דינו (סעיף 23 לפסק הדין).

23. לפי הלכץ יעבץ, אף אם הפסקת השליחות נעוצה בפשיטת רגל ואף אם המשכה נעשה בתרמית אך נחזה כפעילות העומדת במסגרת ההרשאה המקורית שהציג השולח כלפי הצג השלישי, זכאי זה האחרון לראותה כנמשכת.

" טול שלוח, המתקשר עם צד שלישי בשם שולחו אך העושה כן בתרמית ואך לשם קידום ענייניו הפרטיים שלו ואינו מגלה זאת לצד השלישי. אם פעולת השלוח נופלת למסגרת חזותה החיצונית של הרשאתו, כפי שהוצגה לפני הצד השלישי על-ידי התנהגות השולח, יש בה כדי לחייב ולזכות את השולח, חרף אופיה הפרטי והאסור."

24. בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט בולוס נקבע כי חכמת לא העביר לתובעת את מלוא התמורה כפי חובתו כשלוח, אך אין בכך כדי לאיין את המשך שליחותו כפי שנחזתה בתחילה:

"אמר לי חכמת מורשה להכל, ומה שהוא תופר אנחנו לובשים"

(עמ' 51 לפרוטוקול המתומלל ש' 22)

הדבר נידון בהרחבה שם ונותר בעינו גם אם הוראות סעיף 14(א) היו הרלוונטיות לענייננו.

25. לאור כל זאת, אף אם ראיה זו היתה עומדת בתנאי החידוש והשקדנות הסבירה (ולא כך הם פני הדברים), לא ניכר כוחה לשנות את שהוכרע בפסק הדין.

26. נראה על פניו כי הראיה השנייה הובאה לידיעת התובעת רק במסגרת התביעה הכספית כנגד חכמת, אחרי מועד מתן פסק הדין. האם יש בכוחה לשנות את ההכרעה בפסק הדין?

"חכמת: לחצתי (חכמת צוחק) כמה אתה משלם לי?

תאיר: וואלה אני אעשה לך פדיחה.

חכמת: מה? יא מסכן נזיה... אף שקל..

תאיר: איך..

חכמת: השלושים אלף הצ'יק

תאיר: כן

חכמת: תסתכל איזה רכב

תאיר: בחייאת חכמת עכשיו העניין כבר מאחורינו, מה העסקים שבינך לבין נזיה? בחייאת חכמת

חכמת: נשבע באלוהים נשבע באלוהים אין שום עסקים ואין שום דבר

תאיר: אז מה כן?

חכמת: וואלה אין כלום.... רעשים... מתחילים בנסיעה לא ברור"

(תמליל השיחה עמ' 2 ש' 3-14, צורף כנספח 7 לתביעה דנן)

27. המסקנה אותה לומדת התובעת מתמליל ההקלטה אינה בהכרח המסקנה המתבקשת. סבורני שיש ממש בטענת הנתבעים שאין בראיה זו כדי להוות הודאה של הנתבע 3 על כך ששילם אך ורק 30,000 ₪ מהתמורה שהייתה אמורה להיות משולמת עבור רכישת המקרקעין.

המסקנה שיכולה להילמד מראיה זו היא שחכמת אומר כי נזיה מסכן, ובהמשך לציון ה30,000 ₪ הוא מתפעל מהרכב. ראיה זו עשויה ללמד על חוסר אמינותו של חכמת כשליחו של נזיה (דבר אשר קיבל ביטוי בפסק בדין), וכן על חוסר ידיעתו של הנתבע 3 על טיב העסקים בין חכמת לנזיה, אך לא על כך שהנתבעים לא שילמו את מלוא התמורה. מדובר בהקלטת שיחה נקודתית ומקוטעת, שלא מלמדת באופן ממשי את מה שהתובעת מבקשת ללמוד ממנה, בוודאי שלא ברמה הנדרשת לפתיחת משפט אזרחי חוזר.

בפסק הדין נבחנו הראיות לעניין תשלום התמורה ונקבע כי זו שולמה. נקבע גם שזו לא שולמה במלואה לתובעת ולבעלה. אין בכוחה של הראיה השנייה שהתובעת מבקשת לבטל בגינה את פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט בולוס בת"א 43388-06-17, כדי לשנות את פסק הדין וכדי להביא למסקנה שלא שולמה מלוא התמורה.

28. לאור האמור לעיל הנני מקבלת את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ודין התביעה בת"א 45339-02-21 לביטול פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט בולוס בת"א 43388-06-17, בנימוק כי קיימות ראיות חדשות, להידחות.

תשומת לב התובעת כי פסק הדין עומד בעינו וכי עליה החובה לפעול בהתאם לו.

29. פסק דין זה מתייחס לאותן שתי ראיות אליהן הפנתה התובעת בתביעה שלפניי אולם, ככל שתעלנה ראיות חדשות ונוספות שלא ניתן היה לדעת עליהן במסגרת ההליך שהתנהל, בכל הקשור לתשלום מלוא התמורה, במסגרת התביעה שהגישה התובעת כנגד חכמת, תוכל התובעת לשוב ולשקול האם ראיות אלה עומדות בקריטריונים של הפסיקה בעניין ביטול פסק דין אזרחי חלוט, וקיום "משפט חוזר אזרחי".

30. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכך שניתנה החלטה לאחר קיום קדם משפט אחד ובטרם היה צורך בהגשת תצהירי עדות ראשית ולא נשמעו הוכחות, ובהתחשב בכך שהמדובר בעסקת מקרקעין בה נפסק על ידי בית משפט, בהליך קודם, שהתובעת לא קיבלה את מלוא התמורה, תיפסקנה ההוצאות על הצד הנמוך. הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' טבת תשפ"ב, 13 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.