לפני התנגדות לביצוע של חמישה שיקים בסך כולל של 315,000 ₪, שנמשכו על ידי המבקש לפקודת המשיבה.

רקע וטענות המבקש

1. ביום 9.6.20 נחתם בין הצדדים הסכם, במסגרתו הוסכם כי המבקש ירכוש מהמשיבה את מלוא זכויותיה להפעלת אולם אירועים (בנכס אותו שכרה המשיבה מצד ג' אחר), לרבות ציוד באולם, בתמורה לסך של 400,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: "ההסכם").
2. השיקים מושא ההליך נמסרו על ידי המבקש למשיבה בגין התמורה, כאשר מטענות הצדדים אין חולק כי חלק מסכום התמורה שולם ללא קשר לשיקים מושא ההליך.
3. בהתנגדות שהגיש המבקש נטען כי ביום 14.6.20, לאחר חתימת ההסכם, התחיל להפעיל את העסק יחד עם שותפיו, זאת עד ליום 7.7.20, עת ביום 10.7.20 "החל הסגר" בשל מגפת הקורונה.

המבקש טוען, כי בנסיבות "מדובר ב'סיכול חוזה' קלאסי" בהתאם לסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), שכן הוא ושותפיו ביקשו להפעיל אולם אירועים "עם קונספט ייחודי בתחום האירועים (חתונות, בריתות, מסיבות המוניות וכו)" אלא שפקדה את העולם מגפת הקורונה, כאשר לא הוא ולא המשיבה "יכלו לצפות את התפשטות האפית של מגפת הקורונה" או את "הסגר על איסוריו בכלל ועל האיסור לקיים שמחות באולמות אירועים בפרט", וכי בנסיבות אלה, אין מקום להורות על אכיפת ההסכם וחיובו בתשלום מלוא התמורה (סעיף 2 לתצהיר המבקש).

1. המבקש מוסיף, כי העסקה בין הצדדים כללה רכישת זכות המשיבה להפעלת אולם האירועים, וכן "רכישת 32 אירועים עתידיים" (סעיף 2.2 להתנגדות).

לטענתו בשל מגפת הקורונה, לא התקיימו 17 אירועים לכל הפחות, והאירועים שכן התקיימו "היו בתפוסה של 30% בלבד מהמוזמן – בשל מגפת הקורונה" ומשכך, המשיבה אינה זכאית לתשלום סכום השיקים (סעיף 2.6. להתנגדות).

בהקשר זה, טוען המבקש, כי ההכנסות העתידיות בגין 17 האירועים שבוטלו בשל מגפת הקורונה ובגין היעדר תפוסה מלאה באירועים שכן התקיימו, עומדות על הסך של 632,000 ₪, תוך שביחס לסכום זה, וסכום נוסף של 400,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט, עומדת לו טענת קיזוז בהתאם להוראות סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

1. עוד טוען המבקש, כי לחלופין ההסכם בין הצדדים פקע מחמת טעות בהתאם לקבוע בסעיף 14 לחוק החוזים או הטעיה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים.
2. כן טוען, כי לא ניתנה תמורה בגין השיקים ו/או כי השיקים נתנו כנגד תמורה, אלא שבגין התפתחויות מאוחרות, הפכו ל"נעדרי תמורה".
3. לאחר חקירת המבקש במעמד הדיון שהתקיים ביום 4.7.21 , נעתרתי לבקשתו להתיר לו לצרף תצהיר משלים מעבר לזה שצירף להתנגדות (וזאת מהטעמים שפורטו בהחלטה מיום 4.7.21), ובהתאם הוגש תצהיר משלים בו הועלתה לראשונה טענה נוספת, לפיה לאחר חתימת ההסכם "במהלך החודשים האחרונים" נודע למבקש כי טרם חתימת ההסכם פרץ סכסוך בין המשיבה לבין הבעלים של הנכס בו הופעל אולם האירועים, וכי הבעלים של הנכס דרש מהמשיבה לפנות הנכס, אלא שבסופו של דבר נענה לתחנוניה נוכח "משבר הקורונה". המבקש טוען כי מידע זה הוסתר ממנו, וכי נוכח העובדה שבעל הנכס היה "עייף" מאיחורי המשיבה "בתשלומים" , הוא לא נתן למבקש "הזדמנות אמיתית להפעיל את האולם ולתקן את ההפרות בתשלומי השכירות" (סעיף 6 לתצהיר המשלים).

עוד טען המבקש בתצהיר המשלים, כי מתוך סכום התמורה בסך של 468,000 ₪ (400,000 ₪ בתוספת מע"מ), שולם למשיבה סך של 220,500 ₪, כך שהסכום המקסימלי אותו יכולה לתבוע המשיבה עומד על סך של 247,500 ₪, אלא שהמשיבה הגישה שיקים לביצוע בסך כולל של 315,000 ₪ תוך שטענה בפניו כי סכום זה כולל "עלות עורכי דין ופיצוי" (סעיף 13 לתצהיר המשלים).

מטעמים אלה, טוען המבקש כי יש ליתן לו יומו בבית המשפט ולהתיר לו רשות להתגונן.

למען הסדר הטוב אבהיר, כי במעמד סיכומי המבקש הועלו לראשונה טענות נוספות שלא נעלמו מעיני, אלא שמעבר לכך שיש באלה משום הרחבת חזית אסורה, ממילא לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות מהמסקנה שתובא להלן.

הכרעה

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובפרוטוקולים, ראיתי ליתן למבקש רשות להתגונן ביחס לסך של 67,500 ₪ בכפוף להפקדת הסך של 33,750 בקופת בית המשפט, ולדחות ההתנגדות ביחס ליתר סכום השיקים.

1. בהתאם להוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן.

בסעיף 20(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, נקבע כי:

"20.(א) נקבע בחוק ההוצאה לפועל שיש לראות הליך בבית המשפט כבקשת רשות להתגונן, לא יתגונן נתבע זולת אם ניתנה לכך רשות לפי בקשה שהגיש לפי חוק ההוצאה לפועל."

בבחינה אם ליתן רשות להתגונן יש לבדוק אם קיימת הגנה אפשרית מפני טענות כתב התביעה ואפילו תהיה זו הגנה בדוחק, כך ראו , בין היתר, ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ [ניתן ביום 15.6.09]:

"התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב (1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן – זוסמן)]. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו (4) 193, 196 (1992); זוסמן, בעמוד 678]. מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק...".

על רקע האמור, יש להידרש לטענות המבקש ולברר האם אלה מגלות הגנה אפשרית בהנחה שהינן טענות אמת.

טענת כישלון תמורה

1. לשם בחינת טענת המבקש בדבר כישלון תמורה, יש להידרש לסעיפים הרלבנטיים בהסכם.

מעיון בהסכם עולה, כי הוא נחתם ביום 9.6.20 בין המשיבה לבין "בלו מון הפקות בע"מ ע.מ 052321270 באמצעות אבי לוי ת.ז 052321270 (המבקש – ל.י)".

בפתיח ההסכם צוין כדלהלן:

בהמשך ההסכם הוגדר "הממכר" כדלהלן:

1. המבקש אמנם טוען לכישלון תמורה, אלא שמנגד לא מכחיש כי זכויות ההפעלה של האולם, המוניטין וכן הציוד הועברו לידיו.

באשר לטענות המבקש בדבר אירועים עתידיים שהיו קבועים ערב חתימת ההסכם, אירועים אלה אמנם לא אוזכרו בהגדרת ה"ממכר", אך דבר קיומם אכן צוין בו, ואף צורפה להסכם טבלה ובה פירוט האירועים במהלך שנת 2020 , פירוט סכום המקדמות ששולם בגין האירועים, ופירוט סכומי "שיקים דחויים" שנמסרו בגין אותם אירועים, אלא שבהסכם לא נקבע כי תשלום התמורה מותנה בקיומם בפועל של האירועים (בין אם בתפוסה חלקית ובין אם בתפוסה מלאה).

זאת ועוד, המבקש טוען כי חלק מהאירועים המתוכננים לא התקיימו וחלקם התקיימו בתפוסה חלקית בלבד, אלא שאף אם טענה זו נכונה, הרי שממילא אין בה כשלעצמה כדי לבסס טענת כישלון תמורה, שעה שהמבקש אינו טוען כי הזכויות ביחס לאותם אירועים לא הועברו לידיו.

מעיון בהסכם עולה, כי המבקש הצהיר כי בדק , בין היתר, "הזמנות לאירועים עתידיים", וממילא אין בהסכם התחייבות של המשיבה כי אותם אירועים יתקיימו בפועל – להיפך, בהסכם הוצהר על ידי המבקש כי לא ביסס החלטתו לרכוש הממכר על מצגים או התחייבויות של המשיבה ביחס לאירועים עתידיים, ובהקשר זה ראוי לצטט הסעיף הרלבנטי כלשונו:

האמור מדבר בעד עצמו ושעה שהמבקש מסכים כי המוניטין והציוד הועברו לידיו על ידי המשיבה, ואותם דברים אמורים גם לגבי זכויות המשיבה באירועים, כאשר בהסכם אין כל התחייבות של המשיבה כי אותם אירועים יצאו לפועל (בתפוסה חלקית או מלאה) כתנאי לזכאותה לקבל את מלוא התמורה עליה הוסכם, הרי שממילא אף אם כטענת המבקש חלק מהאירועים לא התקיימו או התקיימו בתפוסה חלקית בלבד, אין באמור כדי להקים לו הגנה כלשהי בדמות "כישלון תמורה".

דומה, כי המבקש היה ער לקושי האמור בטענתו ובמעמד הדיון העיד כי: "ושנכנסתי למקום הסברתי להם שאני לא רק בן אדם עם גב כלכלי והתשלומים יבוצעו בהתאם לאירועים קדימה וזה יאושר על ידם" (עמ' 2 שורות 31-32 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.21).

עדות זו של המבקש לפיה "יבוצעו תשלומים בהתאם לאירועים קדימה", לא מתיישבת עם לשון ההסכם, וממילא לא נטענה טענה מפורשת כאמור בהתנגדות מטעמו ובתצהיר שצורף אליה.

טענת הקיזוז

1. טענת קיזוז בין צדדים קרובים בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים, אף אם אינה קצובה, הוכרה כטענת הגנה כנגד שטר (רע"א 6250/98 Nordland Papier AG‏ נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ''ד נג(2) 274, אלא שבענייננו, משלא נטען כי הזכויות באותם אירועים, שבסופו של יום לא התקיימו או התקיימו בתפוסה חלקית, לא נמסרו למבקש, ושעה שלא הוסכם כי תנאי לתשלום מלוא התמורה הוא התקיימות האירועים (בכל תפוסה שהיא) ולא ניתנה כל התחייבות של המשיבה בהקשר זה, הרי שממילא אף אם נגרמו למבקש "הפסדים עתידיים" ביחס לאותם אירועים – הפסדים שממילא לא פורט אופן חישובם, לא מצאתי כי עומדת לו זכות לקזזם.

אבהיר, כי כפי שצוין לעיל, במסגרת טענת הקיזוז, טען המבקש כי בנוסף לסכומים בגין "הפסדים עתידיים", זכאי הוא לקזז סך של 400,000 ₪ אלא בגין "עשיית עושר ולא במשפט" – טענה זו לא פורטה כלל, לרבות אופן חישוב הסכום ומשכך הקביעה לעיל יפה גם לגביה.

סיכול

1. כאמור המבקש טוען כי נוכח מגפת הקורונה שפקדה את העולם ולא ניתן היה לצפותה, סוכל ההסכם בין הצדדים ומשכך, בהתאם לסעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות, אין מקום לאכיפתו , אלא שבנסיבות ענייננו, לא מצאתי ממש בטענה.

סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות קובע כדלהלן:

"18.(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."

ההסכם נחתם ביום 9.6.20 –מספר חודשים לאחר שפרצה מגפת הקורונה, ולאחר שהוטלו סגרים והגבלוץ במדינת ישראל, לרבות הגבלות ביחס להתקהלויות והפעלת עסקים, ובכלל זה אולמות אירועים, כך שבמועד חתימת ההסכם, המבקש היה מודע לאמור, וחרף זאת בחר לחתום על ההסכם, משיקולים אישיים ו/או כלכליים ו/או אחרים שלו.

אבהיר, כי בטבלה שצורפה להסכם, הכוללת רשימת האירועים בשנת 2020, אף צוין מפורשות ביחס לאירועים שהיו מתוכננים להתקיים בחודש מרץ 2020 (עובר לחתימת ההסכם) ולא התקיימו (ככל הנראה בשל הסגרים והמגבלות שהוטלו בשל המגפה), כי "מחכים לקביעת תאריך" או כי "עדיין לא החליטו אם מבטלים" או "אין עדין תאריך". באמור יש משום חיזוק לכך שבמועד חתימת ההסכם , המבקש היה מודע לכך שבוטלו או נדחו אירועים בשל המגפה, וכי ביחס לאירועים אלה, כמו גם אירועים עתידיים, יכול שיבוטלו או לא יתקיימו בתפוסה מלאה בשל המגפה.

המבקש נשאל אודות האמור, ותשובתו מהווה חיזוק למפורט מעלה:

"ש. לאור העובדה שקנית את העסק בזמן הקורונה ידעת שיכול להיות שהדברים לא יתממשו נכון.

ת. שוב פעם רכשתי את המקום בדיוק ביום שהיה את ההצהרה של חוזרים לחיים. היה לי אולי חשש קטן והמוכרים אמרו לי שחזרנו לחיים ואין שום סיכוי שיקרה משהו יותר" (עמ' 2 שורות 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.21).

ובהמשך:

" ש. למה. איפה רשום בהסכם שאם יש קורונה ההסכם מתבטל.

ת. לא רשום דבר כזה. אבל על סמך הפעילות שקניתי את המקום ולו רק האירועים הסגורים זה משהו שהסתמכתי עליו בקניה של המקום ושנכנסתי למקום הסברתי להם שאני לא רק בן אדם עם גב כלכלי והתשלומים יבוצעו בהתאם לאירועים קדימה וזה יאושר על ידם" (עמ' 2 שורות 29-32 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.21).

בנסיבות אלה, ושעה שדבר המגפה היה ידוע במעמד חתימת ההסכם, על כל ההשלכות הנובעות מכך, לרבות סגרים ומגבלות (כפי שהוטלו עובר לחתימת ההסכם), אין ממש בטענת המבקש בדבר סיכול.

טעות / הטעיה

1. טענת המבקש בדבר הטעיה לא פורטה כלל, והוא אף לא טרח להפנות לסעיף הרלבנטי (סעיף 15 לחוק החוזים).

בדומה, לא ראה המבקש לפרט טענתו לפיה התקשר בהסכם מתוך טעות, תוך שהסתפק בהפניה לסעיף 14 לחוק החוזים.

די באמור כדי לקבוע כי טענות אלה לא מקימות למבקש הגנה, אלא שראיתי להוסיף כי סעיף 14(ד) לחוק החוזים, מוציא מתחולתו ומתחולת סעיף 15 "טעות בכדאיות העסקה": ""טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.".

בענייננו, וכפי שפורט לעיל, שעה שהמבקש התקשר בהסכם לאחר פרוץ המגפה ולאחר תקופות בהן הוטלו סגרים והגבלות, ולא ניתנה ערובה על ידי מאן דהוא כי המגיפה הסתיימה וכי לא יחולו הגבלות בעתיד, הרי שככל שטעה, מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה, וממילא לא מצאתי ממש בטענה לפיה יש לבטל החוזה מחמת טעות (שלא בכדאיות העסקה) או הטעיה.

בהקשר זה אפנה לעדות המבקש שמחזקת האמור לעיל:

"ש. אז התחייבת לשלם משהו שלא יכולת לעמוד בו.

ת. אבל זה משהו שהיה ידוע. לא הסתרתי את זה.

ש. חוזר על השאלה.

ת. בתוך האירועים תכננו לשלם. בפועל באותה דקה עתידית לא היה לי" (עמ' 1 שורה 21-24 לפרוטוקול הדיון מיום 3.10.21).

הטענות שנטענו במסגרת התצהיר המשלים

1. לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה הוסתר ממנו מידע אודות דרישת הבעלים של הנכס לפנות המשיבה מהמושכר – טענה שהועלתה בשיהוי ניכר ולא היה לה זכר בתצהיר שצורף להתנגדות. אף לא שוכנעתי כי לאמור יש קשר כלשהו לסיבה בעטיה לא הופעל העסק על ידי המבקש.

ראשית אציין, כי בהסכם צוין מפורשות דבר קיומו של הסכם שכירות עם הבעלים של הנכס, תוך שצוין כי ניתנה הסכמת הבעלים להעברת הפעילות מהמשיבה למבקש.

מעבר לאמור, לא הובאה כל אסמכתא לתמיכה בטענת המבקש לפיה נמנע ממנו להפעיל את העסק נוכח התנהלות קודמת של המשיבה (כך למשל לא צורף תצהיר הבעלים), וממילא טענת המבקש לפיה העסק לא הופעל נוכח דרישות בעל הנכס, אינה מתיישבת עם הטענה שנטענה בתצהיר הראשוני שצורף להתנגדות, לפיה הופסקה הפעילות נוכח משבר הקורונה, לרבות הסגרים וההגבלות שהוטלו.

1. באשר לטענה לפיה מתוך סכום התמורה בסך של 468,000 ₪ (400,000 ₪ בתוספת מע"מ) שולם למשיבה סך של 220,500 ₪, כך שהסכום המקסימלי אותו יכולה לתבוע המשיבה עומד על סך של 247,500 ₪, המבקש אמנם לא צירף אסמכתא לתמיכה בטענה האמורה אך מנגד הבהיר בעדותו כי סכום העסקה הכולל עמד על סך של 468,000 ₪ כולל מע"מ כאשר בניכוי הסך של 220,500 ₪, נותר סך של 247,000 ₪ לתשלום:

"ש. אתה אומר שהתובעת קיבלה 220,500 ₪, יש לך אישורים. לא צירפת שום אישור.

ת. חשבון הבנק הפך להיות מוגבל ולא היה דרך להוציא את התיעודים האלה.

ש. גם אם נלך לשיטתך מפנה אותך לסעיף 11 בתצהיר המשלים שלך אתה אומר שההפרש הוא 247,000 ₪.

ת. כן.

ש. לזה צריך להוסיף מע"מ.

ת. לא. זה כבר כולל מע"מ. העסקה עצמה התבצעה על 400 פלוס מע"מ, דהיינו 468 אלף שקל. מתוכם שולם 225 אלף.

ש. 468 פחות 250,500 זה 247,000 ולזה צריך להוסיף מע"מ.

ת. אבל 468 זה כולל מע"מ.

ש. יש לך אישורים שהצ'קים שהוגשו בתיק ההוצאה לפועל שולמו?

ת. צריך איך שהוא לנסות להוציא את זה" (עמ' 1 שורות 27-33 לפרוטוקול ועמ' 2

שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 3.10.21).

באשר לאופן ביצוע תשלום הסך של 67,500 ₪ - ההפרש שבין הסך של 315,000 ₪ (סכום השיקים שהוגשו לביצוע) לבין הסך של 247,500 ₪ (שלשיטת המבקש הינו הסכום המרבי אותו זכאית המשיבה לתבוע), נטען בסיכומי המבקש נטען כי: "סכום ששולם כולו למשיבה באמצעות צ'קים חלופיים או העברות. במהלך התקופה לפני שהגשנו את התצהיר המשלים ניסינו להשיג את המסמכים מהבנק ולא ניתן להשיג אותם אלא בצו בית משפט, כפי שהוא כתב בתצהיר" (עמ' 2 שורות 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 3.10.21).

בעדות המבקש עובר למועד הסיכומים, ציין כי השיקים לא בוטלו על ידו, אלא לא כובדו מאחר שחשבונו הוגבל ללא התייחסות לאופן ביצוע תשלום הסך של 67,500 ₪ מתוך כלל סכום השיקים:

"ש. למה ההמחאות לא כובדו.

ת. הפכתי להיות חשבון מוגבל.

ש. לא נתת הוראות ביטול להמחאות.

ת. לא נתתי הוראת ביטול אלא הבנק פשוט אמר לי אוטומטית שהוא לא מחייב בגלל שהחשבון הפך להיות מוגבל" (עמ' 3 שורת 9-13 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.21).

סבורני, כי עת נטען על ידי המבקש כי הסך של 67,500 ₪ מתוך סכום השיקים שהוגשו לביצוע, שולם על ידו, יש ליתן למבקש רשות להתגונן ביחס לסכום האמור כדי לברר האם הסך האמור אכן שולם למשיבה על חשבון התמורה, אך בהינתן שלא הוצגה כל אסמכתא לתמיכה באמור ולא פורט ברחל ביתך הקטנה כיצד שולם אותו הסכום, יש מקום להתנות מתן רשות להתגונן ביחס לסכום זה, בהפקדת הסך של 33,750 ש"ח בקופת בית המשפט.

סוף דבר

1. באשר לסך של 247,500 ₪, אני דוחה את ההתנגדות, שכן לא שוכנעתי כי המבקש הציג הגנה אפשרית כלשהיא. אני מורה על שפעול הליכי ההוצל"פ ביחס לסכום האמור ומחייבת את המבקש בתשלום הסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות המשיבה, שיתווסף לסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל.
2. ניתנת למבקש רשות להתגונן ביחס לסך של 67,500 ₪ בכפוף להפקדת הסך של 33,750 ₪ בקופת בית המשפט תוך 30 ימים, שאם לא כן תידחה ההתנגדות גם ביחס לסכום זה.

למעקב המזכירות, שתביא התיק לעיוני בחלוף המועד שקצבתי להפקדת הסך של 33,750 ₪ בקופת בית המשפט או עם הפקדת הסכום האמור –בהתאם למוקדם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד תוך 60 ימים.

ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"ב, 21 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.