ניתן ביום 26 דצמבר 2021

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר

נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון

ב"כ המערער - עו''ד ארז בוקאי

ב''כ המשיבה - עו''ד רונית שנצר יעקבי

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט עמיצור איתם; ב"ל 13602-06-19) שבו נתקבלה תביעת המשיבה להכיר בהוריה כ"מורשה נהיגה" לצורך קבלת גמלת ניידות והלוואה עומדת לרכישת רכב בהתאם להסכם הניידות.
2. המשיבה, ילידת 1999, סובלת מלקויות שונות העולות כדי 100% נכות, זקוקה לעזרה סיעודית מלאה בשיעור 188% והיא מוגבלת בניידות בשיעור 64%. המשיבה אינה משתמשת בכיסא גלגלים באופן קבוע. המשיבה מתגוררת במעון "רוגלית" (להלן – המעון) החל מחודש נובמבר 2016.
3. כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, הורי המשיבה מוציאים אותה מהמעון כשמונה פעמים בחודש לצרכים שונים, וככלל, היא לנה בביתם לא יותר מפעם בחודש. זאת, בשל כך ש"מאפייני הנכות של התובעת הלינה בבית היא כמעט בלתי אפשרית לתובעת או למשפחתה". עד ספטמבר 2020 נסעה המשיבה מהמעון לבית הספר במימון המעון. נציין כי בהודעת המשיבה מיום 28.11.21 נאמר כי החל מחודש ספטמבר 2020 הפסיקה המשיבה ללמוד מחוץ למעון, ובהתאמה פסקו הסעות המעון. עם זאת, עובדה זו שממילא פועלה אינו בתקופה הרלוונטית לתביעה, אינה רלוונטית להכרעה, כפי שנפרט להלן.
4. בית הדין האזורי עמד על כך שלאור סעיף 2 להסכם הניידות, השאלה שעומדת לבירור היא "האם הפרקטיקה שבה הורי התובעת מסיעים אותה מן המעון לביתה או לצרכים רפואיים שונים כ- 8 פעמים בחודש ואשר כוללת לינה בבית פעם בחודש - צריכה להיחשב כמגורים 'בקביעות' לצורך ההסכם".
5. בית הדין האזורי קיבל את התובענה על יסוד הנפסק בדב"ע (ארצי) לח/0-20 סולובייצ'יק - המוסד לביטוח לאומי, פ"ד ט(1) 367 (1978) (להלן - עניין סולובייצ'יק), שם נקבע כי גם מגורים בהיקף חלקי עונים על הגדרה של מגורים בקביעות, ולא נדרש כי המגורים בקביעות יהיו בהיקף מלא. משכך, נקבע בעניין סולובייצ'יק כי מוגבל בניידות, המתגורר מחצית מהזמן בביתו של מורשה הנהיגה ובמחצית השנייה במעון, מקיים באופן זה את דרישת המגורים בקביעות ביחד עם מורשה הנהיגה. וכך נימק בית הדין האזורי את קבלת התביעה:

"המקרה שלפני הוא מקרה גבולי. מחד אין ספק כי ההורים נדרשים להסיע את התובעת לביתם מספר רב של פעמים בחודש והיא שוהה בבית למשך ימים שלמים. אין גם ספק כי הסעתה ברכב הנוכחי המצוי בבעלות ההורים מעוררת קשיים רבים הן פיזיים והן בהיבט של שמירה על כבודה של התובעת. מתגובת המוסד עולה כי היה נכון להכיר בכך כעונה לדרישת הקביעות לו התובעת הייתה גם לנה בבית בכל אותם ביקורים. מתצהיר ההורים עולה כי עקב מאפייני הנכות של התובעת הלינה בבית היא כמעט בלתי אפשרית לתובעת או למשפחתה.

לשיטתי, הקושי הכרוך בלינת התובעת באופן תדיר בבית הוריה מחד ותדירות הגעתה לביתם מאידך - מטה את הכף לקבלת התביעה. שוכנעתי כי הוריה של התובעת עושים כל שלאל ידם על מנת להיות זמינים לתובעת בכל צרכיה וכי הביקורים בבית המשפחה, תדירותם והקביעות שבהם חשובים לתובעת. מבחינה זו לא מצאתי סיבה לקבוע כי מה שיכריע האם ההסדר הוא קבוע או לא היא דרישה ללינה בבית דווקא, מה שקובע לשיטתי הוא תדירות הביקורים והחזרתיות הקבועה שלהם כאמור.

יוצא אפוא שתדירות ביקוריה של התובעת בביתה הוא בבחינת הסדר חלקי שהינו קבוע באופן שמקיים את דרישות ההסכם לעניין הגדרת 'קרוב משפחה'.

פרשנות אחרת מזו, עשויה להביא למצב שבו מוגבל בניידות מוחרג מן ההסכם אך בשל מצבו הרפואי אשר אינו מאפשר קיום לינה בתדירות גבוהה ואני סבור כי הדבר חוטא לתכלית ההסכם. אכן קיים חשש לפריצת גבולות בעניין זה אולם לטעמי צודקת התובעת כי ההיסטוריה הפסיקתית מלמדת שבתי הדין מיישמים את הפרשנות של ההסכם באופן מדוד ומידתי וכך גם בענייננו".

1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מקבלת הערעור. להלן נפרט את נימוקינו:
2. הסכם הניידות מעניק למוגבלים בניידות הטבות שונות, ובכללן "הלוואה עומדת" לרכישת רכב. סעיף 5(ג) להסכם הניידות קובע כי כאשר מוגבל בניידות אינו בעל רישיון נהיגה אזי קבלת הטבות מכוח הסכם הניידות מותנית, בין היתר, בכך שלאותו מוגבל יהיה "מורשה נהיגה הדואג לצרכיו, מסוגל ומתחייב להסיעו באורח קבע למען צרכיו היום יומיים" (הדגשה שלנו). "מורשה נהיגה" יכול להיות "קרוב משפחה", והגדרת "קרוב משפחה" – לאחר תיקון הסכם הניידות מיום 5.8.13 - היא זו (ומטעמי נוחות נפרק אותה בהתאם לרכיבי הסעיף):

"בן זוג, בן, בת ובני זוגם, אב, אם, לרבות הורה מאמץ וחורג, אח או אחות, גיס או גיסה, סב או סבתא, נכד או נכדה,

שבידו רשיון נהיגה בר תוקף

והוא והמוגבל בניידות גרים בקביעות באותו בנין, או בבניינים שהמרחק האוירי ביניהם אינו עולה על 1,500 מטרים, או בבניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו יישוב" (ההדגשה הוספה).

1. על יסוד הלכת סולובייצ'יק נקבע בעב"ל (ארצי) 28047-09-13‏ המוסד לביטוח לאומי נ' פלונית (1.3.2015) (להלן - עניין פלונית) כי השאלה היכן "גר" אדם, בדומה לשאלה היכן מקום מושבו של אדם, צריכה להיבחן לפי מכלול הנסיבות ובשים לב לסוגיה המשפטית שעל הפרק. עוד צוין כי לַמען הרשום של המוגבל בניידות ולתחושה הסובייקטיבית של אותו אדם אין משקל מכריע, ויש לבחון את השאלה בשים לב למכלול הנסיבות. בעניין פלונית נקבע כי את הנפסק בעניין סולובייצ'יק אין לפרש בצורה מכנית, וכי העובדה שבעניין סולובייצ'יק אושרה חלקיות של 50%, אין משמעה שלא ניתן לאשר חלקיות פחותה. התשובה לשאלה אימתי חלקיות במגורים עונה על דרישת הסכם הניידות למגורים תלויה "במידה". שכן "לא הרי מגורים כאמור, עת מי שבו מדובר נמצא בדירת מגוריו יום בשבוע, כהרי מי שנמצא באותו מקום מחצית מהזמן" (דב"ע (ארצי) מד/0-81 המוסד לביטוח לאומי –רחמים)(29.11.1984) .
2. בעניין פלונית הביא יישום העקרונות, כך לדעת הרוב, להכרה בכך שהמוגבל בניידות מתגורר בקביעות גם בבית הוריו. זאת, שעה שמתוך כלל נסיבות העניין התגורר בבית הוריו כ- 40% מהזמן, שהורכבו מסוף שבוע ארוך ועוד יום בשבוע. עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה (בג"ץ 1901/15 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי (17.5.2015) (להלן - בג"ץ פלונית). וכך נאמר שם מפי בית המשפט העליון:

"יצוין כי גם לגופם של דברים, העתירה לא מצביעה על פגם שנפל בפסק הדין. הסכם הניידות קובע כי אחד התנאים למתן הלוואה עומדת הוא כי למוגבל בניידות שאין לו רישיון נהיגה - כבענייננו - יהיה 'מורשה נהיגה'. עוד קובע ההסכם כי 'קרוב משפחה' עשוי להיות 'מורשה נהיגה'. אחד הרכיבים בהגדרת 'קרוב משפחה'. בהסכם הוא שהמוגבל בניידות גר בקביעות באותו בניין (או בבניינים סמוכים), ושורש המחלוקת נעוץ בפרשנות המונח 'קביעות'. כפי שציין בית הדין הארצי לעבודה, מטרת הרכיב של קרבה פיסית בין מגורי המוגבל בניידות לבין מגורי קרוב משפחתו (באותו הבניין או בסמוך לו) היא לדאוג לזמינות האחרון להסעת המוגבל בניידות, תוך מתן אפשרות פיקוח. אכן, ייתכן כי אדם גר בשני מקומות - גם אם בהיקף חלקי. אין בכך כדי לסתור את יסוד ה'קביעות'. בבית הדין האזורי לעבודה נקבע כממצא עובדתי כי משיב 3 שהה בבית הוריו כ-40% מהזמן. על רקע זה יודגש, כי הלכת סולובייצ'יק אינה קובעת מבחן כמותי-פורמאלי בדבר שהות של 50% מהזמן לפחות.

יש לבחון את הדברים בנסיבות כל מקרה ומקרה, על פי מהותם ותוך שימת דגש על הגשמת התכלית שביסוד הסכם הניידות. כך אכן עשה בית הדין הארצי לעבודה. המסקנה אליה הגיע היא כי הרכב ישמש לצרכי הניידות של משיב 3 הן כשהוא בבית הוריו והן כשהוא שוהה במעון, ובכך מתמלאת התכלית של העמדת 'תחליף רגליים' למוגבל בניידות. מסקנה זו אינה מגלה עילה להתערבותנו".  

לצד זאת, נאמר כי הגם שאין להיזקק למבחן כמותי-פורמלי לצורך זיהוי מגורים בקביעות, עדיין נדרשת מסה קריטית של אינדיקציות היכולות לבסס את המסקנה כי אדם מתגורר במקום מסוים, ובמקרה שלפנינו - בבית הורי המשיבה.

1. בעב"ל (ארצי) 45581-03-11‏ ‏המוסד לביטוח לאומי - דנציג (31.5.2016) סוכמה ההלכה ביחס להסכם הניידות. אשר לאופן פרשנותו נאמר (פסקה 26) כי "פרשנות ההסכם והוראות בו ומכוחו תיעשה בהתאם לתכליתו ולאור הגיונם של הדברים. מקום בו האמור בהסכם אינו ברור 'יש לפרשו לטובת 'הצד השלישי' קרי: המוגבל בניידות', תוך בחינת אומד דעתם של הצדדים להסכם, והפעלת 'הכוח' שניתן למוסד בדרך מקובלת ובתום לב". לצד זאת, הובאה פסיקתו של בית המשפט העליון, שלפיה:

"לבית הדין לעבודה לא הוענק שיקול-דעת למי להעניק זכויות, ואימתי לסרב להענקת זכויות, וכפי שאין בסמכותו לסרב להעניק זכויות למי שהן מגיעות על פי ההסדרים הקיימים, כך גם אין בית הדין יכול להעניק זכויות לפי שיקול דעתו, אם הדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו".

ראו גם: בג"ץ 363/84 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לט(1) 724, 727 (1985).

1. לעיתים אין מנוס מקביעה כי על אף טיפולם המסור של הורים (או "קרובי משפחה" אחרים), זמינותם למוגבל והצורך האמיתי לסייע להם לשמש כ"תחליף רגליים" למוגבל, לא ניתן לראות בהם מי שמתגוררים עם המוגבל, גם אם אותו מוגבל שוהה באופן סדיר אך בהיקף מצומצם בביתם.
2. בנסיבותיו של מקרה זה הגענו לכלל מסקנה כי היקף השהות של המשיבה בבית הוריה, ביחד עם כלל נסיבות העניין, לא מאפשרים לראות במשיבה מי שמתגוררת בקביעות בבית הוריה כמשמעות הדבר בהסכם הניידות. אין בהיקף החלקי של שהיית המשיבה בבית ההורים, גם אם הוא קבוע, כדי לקיים את דרישת המגורים בבית הוריה.
3. דרישת המגורים בקביעות ובסמיכות נועדה "לדאוג לזמינות האחרון [מורשה הנהיגה - הח"מ] להסעת המוגבל בניידות, תוך מתן אפשרות פיקוח" (מתוך בג"ץ פלונית). הגם שתכליות אלה אמנם ניתנות להגשמה במגוון דרכים, מנסחי הסכם הניידות בחרו לעגנן בהצבת תנאים של מגורים בקביעות ובסמיכות. כאמור, דרישת ה"מגורים בקביעות" היא עניין של מידה, ובקשר לכך יש לאמץ פרשנות שאינה מציבה רף בלתי עביר ובד בבד אינה מסתפקת בנוכחות מועטה מדי מכדי להיחשב עונה על דרישת המגורים לצרכי הסכם הניידות. לטעמינו, תדירות הגעת המשיבה לבית הוריה ומשך שהותה בו אינם מביאים למסקנה כי המשיבה מתגוררת בבית הוריה כמשמעות הדבר בהסכם הניידות. מבחינת מידת הנוכחות אנו סבורים כי מקרה זה שונה מהנפסק בעניין פלונית, ולכן הנדון אינו דומה לראיה.
4. בית הדין האזורי מצא תמיכה למסקנתו בדבר התקיימות הדרישה למגורים בשתי נסיבות נוספות:
5. האחת, העובדה שהורי המשיבה עושים כל שלאל ידם על מנת להיות זמינים למשיבה ולצרכיה. אין חולק על תיאור זה של בית הדין, אלא שלמרבה הצער אין בכך כשלעצמו כדי להקים מסקנה בדבר מגורים של המשיבה בבית ההורים, גם אם יש יסוד סדיר (קבוע) בהגעתה לשם. העובדה שאדם מתגורר במקום מסוים ובסדירות מסוימת (אפילו מדי יום) ושהוריו המסורים מסיעים אותו לצרכים שונים ולמקומות שונים, לא יכולה, כשלעצמה, להקים את המסקנה שהוא מתגורר גם בביתם.
6. השניה, נוגעת לטעם שבעטיו המשיבה לא לנה בבית הוריה בהיקף העולה על פעם בחודש – והוא השלכות מוגבלותה. דומה כי בית הדין האזורי ערך היקש מהלכות הנוגעות להכרה בידועים בציבור, שם דרישת המגורים לא מתפרשת כפשוטה, אלא במובנה המושגי, ועל כן יכולה להתקיים גם כאשר בני זוג חיים בנפרד מחמת אילוץ אובייקטיבי, כגון, עקב אשפוז עקב מחלה ממושכת (ראו סעיף 36 לפסק דינה של חברתנו השופטת גליקסמן בעב"ל (ארצי) 21302-03-16‏ ‏פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי‏, (2.4.2019) וההפניות שם. לטעמינו, היקש זה אינו מחויב המציאות ומעורר קושי, שכן עסקינן בהסדרים שונים ובתכליות שונות. המיקוד בידועים בציבור – נוכח תכליתה של גמלת השאירים – הוא בקיומו של משק בית משותף. בקשר לכך נפסק כי עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, וכל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה, ונדרשת תוספת ראייתית לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי משפחה ומשק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים. לעומת זאת, במקרה של הסכם הניידות עניין המגורים הוא תנאי, כשלעצמו, לזכאות. משכך, ניתן ורצוי לפרשו בגמישות לטובת המבוטח אך זאת רק כל עוד היקף הנוכחות בביתו של מי שמבוקש לראות בו מורשה נהיגה חוצה את רף המסה קריטית. ואולם אם רף זה לא נחצה, לא ניתן לוותר על דרישה זו, המעוגנת במפורש בלשון ההסכם ותכליתה זמינות ויכולת פיקוח. מכאן, שלא כל סדירות במגורים עונה על ההיקף הנדרש של מגורים בקביעות לצורך הסכם הניידות. נקודת המוצא של הסכם הניידות היא כי המגורים בסמיכות ובקביעות מבטיחים, מכוח הקרבה הפיזית, זמינות לטובת מוגבל הניידות. מגורים בקביעות בהיקף נמוך מדי אינם מבטיחים את הזמינות האמורה.
7. אם תמצאו לומר אחרת, הרי שהתוצאה היא ביטול דרישת המגורים (לרבות בסמיכות) כאמת מידה לזמינות וליכולת פיקוח והסבתה לדרישה אחרת שאינה מעוגנת בהסכם. בהקשר זה נזכיר כי עסקינן בפירוש הסכם הניידות, ולא בבחינת סבירות הוראותיו, וככלל אין להתערב בתוכנו. בהתאם להלכה הפסוקה, אף אם הסיבה שבעטיה לא עומד המבוטח בהוראות הסכם הניידות היא מוצדקת, אין בכך להביא להחלתו עליו. בבר"ע (ארצי) 35303-02-20 פראג' - המוסד לביטוח לאומי (7.5.2020), הוראת הסכם הניידות הקובעת זכאות במצב של החלפת שני מפרקים לא הוחלה במקרה שבו נמנעה המבוטחת מהחלפת המפרקים עקב בעיות רפואיות. וכך נאמר (ההדגשה שלנו):

"לאחר ששמענו את כלל חומר התיק וטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאנו כי נפלה טעות בקביעת בית הדין או הוועדה לפיה הליקוי של המבקשת אינו תואם את פריט שעניינו "מצב אחרי החלפת שני מפרקים", שכן אין חולק כי למבקשת לא הוחלפו שני מפרקים. מכאן שמבחינה לשונית אין מצבה של המבקשת תואם את האמור בפריט. לא ניתן לקרוא לתוך הפריט גם מצב בו קיימת הצדקה רפואית להחלפת שני מפרקיו של המוגבל, אך אינו יכול לעשות כן מטעם זה או אחר.

 עם כל ההבנה למצוקתה של המבקשת, הלכה היא משכבר הימים כי לא ניתן לפסוק למוגבל בניידות זכויות על פי הסכם הניידות, אלא במסגרת רשימת הליקויים שבתוספת (...) וכי לא ניתן לקבוע נכות מותאמת בהסכם הניידות (...), אלא אם כן מדובר בסטיה קלה (...)".

1. לטעמינו גם שילוב הטעמים שעליהם הצביע בית הדין האזורי אינו מבסס את המסקנה כי יש לראות במשיבה מי שגרה בבית הוריה או גרה בקביעות בבית הוריה, בוודאי שלא במידה המספקת לצורך הסכם הניידות.
2. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם נציין כי אנו ערים לקושי המוטל על הורי המשיבה, אשר ללא קשר לקבלת הזכות מכוח הסכם הניידות פעלו ופועלים במסירות לסיפוק צרכי המשיבה. אמנם קושי זה מתחזק גם שעה שהמשיבה לא זכאית לקצבת ניידות לחסרי רכב, ואולם אין בידינו להושיט סעד נוכח לשונו המפורשת של ההסכם והפרשנות הראויה שיש לתת לה לאור תכליתו. אין לנו אלא לקוות כי מנסחי הסכם הניידות יבחנו האם אין מקום לקבוע תנאי זכאות גם למקרים כגון זה שבפנינו.
3. סוף דבר – הערעור מתקבל. תביעת המשיבה להכיר בהוריה כ"מורשה נהיגה" לצורך הסכם הניידות - נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון

1. אין בידי לקבל את התוצאה אליה הגיעו חבריי. לטעמי, מיום שעניין סולבייצ'יק וההלכות אשר צעדו בעקבותיו הכירו באפשרות לבחינת כל מקרה לגופו, הרי שכפי שסברו חבריי יש לבחון את מכלול האינדיקציות היכולות לבסס את המסקנה כי אדם מתגורר במקום מסוים, ובמקרה שלפנינו - בבית הורי המשיבה, ולא רק את משך הזמן שבו שוהה המשיבה בבית הוריה. בפועל, הלכות אלו נקטו פרשנות תכליתית לדרישת המגורים, תכלית שמטרתה הבטחת הזמינות של מורשה הנהיגה למוגבל בניידות והבטחת יכולת הפיקוח של המוסד על מורשה הנהיגה. אני סבורה שעל אף היותו של מקרה זה מקרה גבולי (כדברי בית הדין האזורי בפיסקה 10 לפסק דינו), גם מקרה זה מצדיק את אותה פרשנות תכליתית, שכן אין מחלוקת באשר לזמינותם של הורי המשיבה לעמוד לרשותה לכל צורך ואין כל קושי בפיקוח על כך, לאור סוג המגבלות הפיזיות והקוגניטיביות מהן היא סובלת והצרכים שלשמם היא יוצאת מפתחו של המעון בו היא שוהה רוב הזמן.
2. דעת רוב חבריי, בפיסקה 14 לפסק דינם, מרמזת כי קיים רף כמותי מינימלי של זמני שהות אשר יש לעמוד בו, אך קביעתו של רף זה, אף לדידם, היא תולדה של נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בחינת ההלכות אשר הרחיבו את הפרשנות לדרישת המגורים בהסכם הניידות מלמדת כי הבדיקה נעשית על פי זמינותו של המבקש להיחשב כמורשה נהיגה למוגבל בניידות ויכולת הפיקוח עליו. לכאורה, על פי עמדה עקרונית זו, ניתן לכלול במסגרת הסכם הניידות גם מורשי נהיגה אשר מגוריהם המשותפים עם המוגבל בניידות היא מצומצמת ביותר, כל עוד הם זמינים בכל עת להוות עבורו "תחליף רגליים" (כלשון בג"ץ פלונית). מכאן עמדתי, שקביעת ימי השהות בחודש היא רק אינדיקציה אחת, ולא בהכרח העיקרית, להכרה בהורי המשיבה כמורשי נהיגה. יתרה מזאת, פסק דינו של בית הדין האזורי קובע כי אין מחלוקת כי הורי המשיבה נדרשים להסיעה לביתם "מספר רב של פעמים בחודש והיא שוהה בביתם ימים שלמים" (פיסקה 10 לפסק הדין). כך שגם לעמדת המייחסים למבחן הכמותי משקל נכבד, וכשלעצמי לא השתכנעתי כי זה צריך להיות השיקול המכריע, אמירתו זו של בית הדין האזורי עשויה להעמיד את המקרה דנן ברף כמותי מקובל.
3. חיזוק נוסף לעמדתי כי אין להתערב בתוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי אני מוצאת בפרשנותו למושג מגורים. בית הדין האזורי קבע כעניין שבעובדה כי הסיבה לעובדה שאינה לנה בקביעות בבית הוריה, להבדיל משהייתה התכופה ועקבית בו, נובעת ממאפייני מגבלותיה של המשיבה. המערער, בתגובתו, עליה הצביע בית הדין האזורי בפיסקה 10 לפסק דינו, מבקש להמיר את דרישת המגורים בדרישת הלינה. דרישה זו אינה נזכרת במפורש בהסכם הניידות ועל כן מהווה פרשנות מטעם המערער למושג "מגורים". לפיכך, אין לה עדיפות על פני פרשנות אחרת, לפיה את דרישת המגורים ניתן לראות כשהייה רצופה ועקבית, מספר רב של פעמים בחודש, מבלי שיש מקום אחר בו שוהה המשיבה באותה תכיפות ועקביות, מלבד המעון בו היא שוהה מפאת מוגבלותה. יתרה מכך, כאשר הדבר מתאפשר, כן מתקיימת גם דרישת הלינה, כאמור בפיסקה 7 לפסק דינו של בית הדין האזורי. אמנם תכיפותה של לינה זו אינה גבוהה, אולם נקבע מפורשות בבג"ץ פלונית כי המבחן לכך אינו כמותי-פורמלי. לעמדתי, עניין סולבייצ'יק וההלכות שעקבו אחריו ביססו הלכה לפיה די בכך שמתקיים יסוד כלשהו של מגורים משותפים או מגורים סמוכים. זאת, אין ספק כי מתקיים במקרה שלפנינו.
4. בנוסף, בית הדין האזורי קובע כממצא עובדתי כי "הסעתה ברכב הנוכחי המצוי בבעלות ההורים מעוררת קשיים רבים הן פיזיים והן בהיבט של שמירה על כבודה של התובעת" (פיסקה 10 לפסק הדין). בבואנו לקבוע את סבירותו של היסוד הכמותי הנדרש למגורים עם המוגבל בניידות, אני בעמדה כי יש לכלול בשיקולים גם את החלופות העומדות לרשותו. בהעדר הכרה בהוריה "כמורשי הנהיגה" שלה, העובדה כי המשיבה אינה זכאית לקצבת ניידות לחסרי רכב גוזרת על המשיבה פגיעה קשה בזכותה לתנועה ובזכותה לכבוד, שאינה נראית כמידתית לאור העובדה שאין פתרון אחר למצוקתה מלבד הכרזה על הוריה כ"תחליף רגליים", כלשון בג"ץ פלונית. דרישת תום הלב בהפעלת כוחו של המוסד מחייבת את בחינת הרף הנדרש בכל מקרה ומקרה גם נוכח החלופות העומדות לרשות המוגבל בניידות. בהעדר חלופה אחרת, תוצאה המטילה על המוגבל בניידות קשיים פיזיים ופגיעה בכבודו, רק משום שאינו עומד לכאורה ברף כמותי בלתי קבוע, אינה מידתית בעיניי ואף סותרת את תכליתו של הסכם הניידות.
5. מובן כי הרחבת הפרשנות להסכם הניידות באופן שבכל מקרה לגופו תיבדק זמינותו של מורשה הנהיגה מראש ויוטל על כך פיקוח בדיעבד, מטילה על המערער נטלים אדמיניסטרטיביים ותקציביים. אולם, נפסק לא אחת כי "שיקולים של כדאיות תקציבית ותכנונית, ככלל, אינם יכולים להצדיק החלטת מדינה הפוגעת בזכות-יסוד" (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 146 (1995)). לפיכך, אני מצטרפת בכל פה לאמור בפיסקה 17 לדעת הרוב, הקוראת למנסחי ההסכם לבחון מחדש את לשונו ולהתאים את הנוסח לתכלית שהסכם הניידות מבקש להגשים.
6. לפיכך, לו תשמע דעתי - דין הערעור להידחות.

סוף דבר

הוחלט ברוב דעות, וכנגד דעתה החולקת של נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון, לקבל את הערעור ולקבוע כי תביעת המשיבה להכיר בהוריה כ"מורשה נהיגה" לצורך הסכם הניידות - נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ב (26 דצמבר 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.