1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספר 30154442336 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בדוח, בעת שהרכב היה בתנועה הנאשם אחז או השתמש בטלפון שלא באמצעות דיבורית, בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.
3. בגוף הדוח צוין כי העבירה בוצעה בתאריך 17.08.2020, וכי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו 15.11.2020 שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.
4. לטענת המבקש הוא הגיש בקשה להישפט בתאריך 14.08.2020 וצרף דוח שחתום על ידי הנאשם ונושא את התאריך הנ"ל.

עוד טען ב"כ המבקש, כי המשיבה בתגובתה טענה כי המבקש שילם את הדוח ואולם היא התייחסה לדוח אחר.

ב"כ המבקש הכחיש את ביצוע העבירה.

המבקש לא תמך בקשתו בתצהיר.

המבקש צרף לבקשתו העתק מהדוח, כמו כן המבקש צרף מכתב ממשטרת ישראל וכן העתק מהבקשה להישפט אשר הוגשה באופן מקוון.

1. המשיבה התנגדה לבקשה. המשיבה הגישה תגובה ראשונה (בתאריך 18.4.21) ולפיה התנגדה לבקשה וטענה כי הדוח לא שולם וכי אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

בהמשך הגישה במשיבה תגובה מתוקנת (בתאריך 19.4.21) וטענה כי המסמכים שצורפו לבקשה אינם נוגעים לדוח הנדון וכי מדובר בדוח אחר של נאשם אחר.

עוד טענה המשיבה, כי בהתייחס לתיק הנדון, המבקש כלל לא הגיש בקשה להישפט ולפיכך אין מקום כלל להיענות לבקשתו.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה."

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי כל מקום להיעתר לבקשה.

מעיון בבקשה להארכת מועד להישפט הרי שהמבקש לא תמך טיעוניו בתצהיר.

זאת ועוד, אין בעובדה כי המבקש צרף העתק מהדוח החתום על ידי נאשם ונושא תאריך של 24.8.20, כטענתו, כדי להעיד כי המבקש הגיש בקשה להישפט בדוח זה.

על המבקש היה להציג אישור דואר רשום בדבר משלוח הבקשה להישפט בגין דוח זה.

יתירה מזו, ב"כ המבקש עצמו צרף לבקשה אישור על הגשת בקשה להישפט באופן מקוון בהתייחס לדוח אחר - דוח שמספרו 30154444233- ובו רשם את שם המבקש אשר אינו שייך לאותו דוח.

כמו כן, ב"כ המבקש צרף מכתב ממרכז פניות נהגים ולפיו, הבקשה להישפט המקוונת בגין הדוח האחר (30154444233) התקבלה ושם נרשם כי מדובר באדם אחר – העונה לשם שמואלי שמשון.

נראה אם כן, כי מדובר בבקשה להישפט שאינה נתמכת בראיות ובמסמכים.

1. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).

11. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

12. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ח' אייר תשפ"א, 20 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.