לפניי תביעת לשון הרע, ע"ס 250,000 ₪, אשר הוגשה על ידי התובע, עורך דין במקצועו, נגד הנתבע, אשר התקשר בעסקת מימון עם לקוחה של התובע, חברה העוסקת במימון חוץ בנקאי.

רקע

1. התובע, מר עמי סביר, הוא עו"ד במקצועו מזה 36 שנים ובבעלותו משרד עורכי דין. מזה כ-15 שנים, מייצג התובע חברה ציבורית בשם "קבוצת אחים נאוי בע"מ" (להלן: "קבוצת נאוי"), שתחום עיסוקה הוא מתן מימון חוץ בנקאי. השירותים שנותן התובע לקבוצת נאוי כוללים בעיקר עריכה של הסכמי מימון הניתנים לחברות ולגופים גדולים.
2. הנתבע, מר מאיר פלא, הוא איש עסקים ובעל השליטה בקבוצת פלא נדל"ן בע"מ (להלן: "קבוצת פלא").
3. בשלהי שנת 2018, ייצג התובע את קבוצת נאוי בהתקשרות חוזית מול קבוצת פלא, שעניינה היה מתן הלוואה בסכום של כ-20 מיליון ₪ לקבוצת פלא, בכפוף לשעבוד נכס מקרקעין המצוי ברחוב יגאל אלון 94 בתל-אביב, אשר נרכש על ידי קבוצת פלא והיה משועבד לבנק אשר מימן את הרכישה. לטענת התובע, קבוצת פלא ביקשה להחליף את המימון שניתן לה על ידי הבנק במימון שיינתן על ידי קבוצת נאוי.
4. לטענת התובע, מתן המימון הנ"ל לקבוצת פלא היה כפוף להמצאת מסמכים וביצוע פעולות שונות (חתימה על חוזה, הסרת השיעבוד הקיים על הנכס ורישום שיעבוד חדש לטובת קבוצת נאוי ועוד), אך הנתבע לא היה שבע רצון מכך וראה בתובע כגורם המעכב את מתן ההלוואה.
5. ביום 5.12.18, העביר הנתבע למר דורי נאוי, מנהל קבוצת נאוי (להלן: "דורי"), מסרון שהנתבע שלח לתובע ושנכתב בו כך: "עמי בוקר טוב ביום שישי הייתי אצל דורי... הובטח לי מיד עם מכתב כוונות הכסף עובר לבנק! בנוסף, תשלום הצ'ק מבחנתו (כך במקור – י"ד) של דורי העסקה אושרה ויצאה לדרך. באותו פגישה דורי התקשר אליך.. שאלה, איך זה קורה שהסכמים בין אנשים עסקים מסוכמים וכשמגיע לעו"ד העניינים מתארכים משתבשים ולא מדויקים כפי שסוכם בע"פ? תופעה זו חוזרת על עצמה במשך כל שנות חיי.." (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 3).
6. ביום 16.12.18, העביר הנתבע לדורי מסרון שכתב לו התובע, ושבו נכתבו הדברים הבאים: "... אתה מתנהל באורח לא ראוי. אני בקשר רציף עם ג'קי עורך הדין שלך ורק אתו הרי הוא מייצג אותך. כל הבוקר אני בקשר אתו אני בטאבו בעניינך ולבקשתי גם ג'קי יגיע לטאבו. אתה מטריד את כולם ללא צורך ומעורר תהיות אצל נאוי ביחס ליכולותיך הכלכליות להשיב את ההלוואה". בנוסף, כתב התובע לנתבע: "אל תתכתב אתי. יש לך עורך דין" (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 5).
7. על כך השיב הנתבע לתובע בדברים הבאים: "יקירי, אל תתבלבל, תחזור בל (כך במקור – י"ד) באמירה 'ביחס ליכולותיך הכלכליות להשיב את ההלוואה! אבקש מיד התנצלות אחרת אני עושה מזה עניין. אני לא חייב לך ולאף אדם שקל אחד בחיי... איך אתה מעז להגיד דבר כזה! חוצפה ותתבייש לך כעו"ד שמנהל את התיק הזה מא ועד ת. יש בידיך את כל הבטחונות שבעולם וחווית אישית את הפרויקט כלקוח אני הכי מבוקש בעולם!!! זה שאני לחוץ לשלם לספקים מתוך אחריות ולא הפקרות. פגעת בי חזק ואישי! מעולם אף אחד ובוודאי לא עו"ד דיבר אלי כך, כשאני על הסוס מבחינה כלכלית ושווי נכסי... מחכה להתנצלות!" (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 5).
8. בנוסף, הנתבע העביר לדורי גם מסרון ששלח לעורך דינו, שבה נכתב: "הי ג'קי, לידיעתך, עמי מתעלמם (כך במקור – י"ד) ממני, שלחתי לו מספר הודעות משבוע שעבר... לדעתי מטעמי נקמנות. אני חייב תשובות יותר נכון העברה לטיפולך" (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 5).
9. בנוסף, הפנה התובע בכתב התביעה לאמירות נוספות של הנתבע כנגדו, ובכלל זה מסרון שכתב הנתבע לעורך דינו ואשר הועבר על ידי הנתבע לדורי, ובו נכתבו הדברים הבאים: "ג'קי קראתי את המייל והתשובה של עמי... אני כבר לא מבין מה קורה פה... כאילו זה המקרה הראשון של החלפת ידיים... עמי לא ממהר לשום מקום, מבחינתו שהכסף יעבור עוד חודש... מאז שהכרתי אותו לא עשה דבר כדי לסיים אלא להיפך..." (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 6).
10. על כך השיב דורי במסרון ביום 19.12.18: "אנחנו מאמינים בך!!! לא ספק זה תהליך אבל לדעתי אנחנו בשלב האחרון". על כך השיב הנתבע: "דורי אני מאוד מכבד אותך ואת זה אתה יודע. אם הייתי יודע שכך אתה מגבה את עמי, לא הייתי נכנס לעסקה..." (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 6).
11. ביום 19.12.18 נרשמה הערת האזהרה בדבר השיעבוד שנרשם לטובת קבוצת נאוי על הנכס של קבוצת פלא.
12. למחרת התכתבו הנתבע ודורי, והאחרון עידכן את הנתבע בתוכן הודעה ששלח לו התובע, ושבה נכתב כי קבוצת פלא העבירה מכתב כוונות במקום מכתב החרגה, וכי פירוש הדבר הוא שהשעבוד לטובת הבנק לא בוטל ולכן לא ניתן להעביר לקבוצת פלא את הכספים. עוד נכתב בהודעה ששלח התובע לדורי כי מדיניות דירקטוריון קבוצת נאוי היא "לא לשחרר כספים לפני רישום מלא של השעבוד ולאחר סילוק שעבוד קודם" (ר' נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 6).
13. על כך השיב הנתבע לדורי: "לא היית צריך לחזור... הבנתי זאת כבר מזמן... כפי שכבר אמרתי לך, אין לי מילים להביע את אכזבתי מהתנהלות והעו"ד (כך במקור – י"ד) המהולל והשקרן... חבל לך, בסה"כ אני לקוח מצוין ולא עשית לי טובה... יש לך ביד נכס ששווה פי 3 מהלוואה ואתה מתנהג כפחדן" (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 7).
14. ביום 23.12.18, התכתבו הנתבע ודורי ובמסגרת התכתבות זו, הוחלפו הדברים הבאים, שבגינם, בין היתר, הוגשה התביעה דנא:

"מאיר פלא: עברת (כך במקור – י"ד) היתרה לחשבון זהב

דורי נאוי: הכול עבר הכול בסדר

מאיר פלא: דורי יקירי.. הכסף עבר, אבל בוא לא נצבע בצבעים יפים ונחמדים... השם שלי מעל הכל, והוא נפגע בגללכם! זה כתם שאני לא יכול לשאת אותו... אם אחיך שאול לא היה נכנס לתמונה, מבחינת עמי הכסף לא היה עובר היום למרות שהבנק העביר לכם את מכתב החרגה וקיבלתם הכול הכול... אין לי ספק שאתם אנשים ומשפחה נפלאה, בקטע שלי יצאת כבשים. אני אדם ואיש עסקים של מילה ולחיצת יד. בשביל מילה אני מוכן להקריב הכל חוץ מילדים ומשפחה... חבל שעברתי סוג של גהינום ואכזבה קשה... כאילו שאין לך מילה בקבוצה ומי שמנהל אתכם זה עמי המזדיין מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים... הוא אדם רע ונקמן, ודאג לפגוע בי שלא בתום לב, לבקשתי הוא לא התנצל מטעמי אגו וכבוד. אני שוקל לתבוע אותו על הוצאת דיבה לשון הרעה ופגיעה בשמי... ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו... אצלי לא נשאר עובד פגע ושיקר לקוח... הלקוח אצלי מעל כולם אפילו מעלי..." (נספח 1 לכתב התביעה).

1. בנוסף טען התובע כי נוסף על הדברים הקשים הנ"ל שאמר עליו הנתבע, פנה הנתבע למנהלי קבוצת נאוי ודרש לפטר את התובע ו-"להעיף אותו לכל הרוחות", תוך שהנתבע מתבטא בצורה קשה וזדונית כלפי התובע וטוען כי מהלכיו ופעילותו גורמים נזקים לקבוצת נאוי.
2. זה המקום לציין כי לטענת התובע, הוא נחשף לתכתובות הנ"ל רק לאחרונה, עת עבד על הכנת תצהיר עדות ראשית במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים בין קבוצת נאוי לקבוצת פלא.
3. לאור האמור, ביום 18.2.21 שלח התובע לנתבע מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים (נספח 3 לכתב התביעה), ובמסגרתו כתב, בין היתר, כי הוא נחשף לדברים הנ"ל, אשר מהווים לשון הרע וגזענות על רקע מוצאו של התובע; כי הנתבע חזר על הדברים בפני דורי ואחיו, מר שאול נאוי, אשר מסר לתובע כי הנתבע דרש שקבוצת נאוי תפטר את התובע משום שהוא "גורם לקבוצת אחים נאוי נזקים" וכי הוא מסרב לעבוד עם קבוצת נאוי, כל עוד התובע מייצגה. על כן, דרש התובע מהנתבע כי יחזור בו מהדברים ויפרסם התנצלות בפני התובע ובפני קהילת יוצאי מרוקו, במסגרת הודעת התנצלות אשר תפורסם בכלי התקשורת, ויפצה אותו בפיצוי כספי ע"ס 250,000 ₪.
4. ביום 19.2.21 השיב הנתבע למכתבו של התובע, כדלקמן: "קיבלתי את מכתב... אתה זה שפגעת בי והוצאת עלי לשון הרע ואמרת שאני לא אעמוד בתשלומים והתחייבויות, והכשלת את העסק עם נוואי... ולמרות הוכחות הפוך ממה שהוצאת עלי לשון הרע, ההתייחסות שלי הייתה אליך אישית ולא לעדה... יש לי את הזכות לדבר ולעבוד עם מי שאני רק רוצה.. כל מה שאמרתי או כתבתי היה מול אדם אחד ולא ברבים... השנאה שלך כלפי הייתה מהרגע הראשון שהכרת אותי לדעתי מקנאה וצרות עין... מותר לי להגיד מה שאני חושב עליך וגם הפוך.. ברור לכל שאתה מחפש סיבות... אמרתי שאתה אדם רע ומלא שנאה.. העובדה התעללת בי לאורך כל ההתקשרות איתי ועם נציגי הקבוצה... עשית הכל כדי לחבל העסקה וגרמת לי נזק... אני זה שצריך לתבוע אותך על פגיעה בי ובעסקה.. זה שאתה עו"ד זה לא נותן לך זכויות יותר ממני... כפי שהתנהלת איתי ועם נציגי הקבוצה, הוכחת שאתה אדם רע... אני אומר לך בפנים, אתה מהזן המגעיל ביותר שהכרתי, שקרן, נקמן ושונא הלוואי וחוק (כך במקור – י"ד) היה מאפשר לי לפרסם מה שאני חושב עליך" (נספח 5 לכתב התביעה).
5. לטענת התובע, ההודעה הנ"ל נשלחה לדורי במסרון (ר' נספח 4 לכתב התביעה).
6. ביום 22.2.21 שלח הנתבע, באמצעות בא כוחו, מכתב לתובע ובו נכתב, בין היתר, כי העיתוי שבו נשלח מכתב ההתראה על ידי התובע, נועד להלך אימים על הנתבע, המנהל תביעה נגד קבוצת נאוי ולגרום לו לסגת ממנה, שכן תמוה כי מנהלי קבוצת נאוי בחרו בחלוף שנתיים לשתף את התובע בדברים שהנתבע כתב עליו בעבר, ומבלי שדברים אלה השפיעו כהוא זה על התובע; וכי התובע ידע שהנתבע ביקש מנציגי קבוצת נאוי לפטרו וכי אמירות אלה הן חסרות משמעות בחלוף שנתיים (נספח 6 לכתב התביעה).
7. ביום 24.2.21 השיב התובע למכתב הנ"ל וציין, בין היתר, כי אין קשר בין המכתב ששלח לבין התביעה המתנהלת בין קבוצת פלא וקבוצת נאוי; כי התובע לא ידע שהנתבע דרש ממנהלי קבוצת נאוי לפטרו והדברים נודעו לו לראשונה במהלך הכנת העדות בתיק; וכי מצער שהנתבע ממשיך להפיץ דברי לשון הרע כנגדו בדוא"ל ובתכתובות לאחים נאוי (נספח 7 לכתב התביעה).
8. ביום 1.3.21 הגיש התובע את התביעה דנא, ובמסגרתה טען כי הדברים שפירסם עליו הנתבע מהווים לשון הרע ונועדו לבזותו על רקע מוצאו האתני, לפגוע בשמו, במעמדו ובמשלח ידו בקרב קבוצת נאוי, הלקוחה הגדולה ביותר שלו. עוד טען התובע כי נגרמו לו נזקים בשל פרסומי הנתבע, לרבות פיחות במעמדו אצל קבוצת נאוי ועגמת נפש רבה.
9. בשל כך, העריך התובע את נזקיו (על דרך ההמעטה, לטענתו) בסכום ע"ס 250,000 ₪ – הוא סכום התביעה. לחילופין טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") בגין כל פרסומי לשון הרע אשר פורסמו על אודותיו, וכי יש לפסוק לזכותו פיצויים מוגברים לנוכח כוונות הזדון שבפרסומים האמורים. בנוסף, עתר התובע לחייב את הנתבע בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט.
10. ביום 2.5.21 הגיש הנתבע כתב הגנה, ובמסגרתו טען, בין היתר, כי מדובר בתביעה קנטרנית הלוקה בחוסר תום לב בשל הצגה חלקית של הנתונים, וכי במשך כל תקופת ההתקשרות של קבוצת פלא עם קבוצת נאוי, התובע והנתבע לא הסתדרו וזאת משום שהייתה קיימת דחיפות בקבלת הכספים, אך הנתבע חש כי התובע מנסה לחבל בקבלת ההלוואה.
11. עוד לטענת הנתבע, לאחר רישום הערת האזהרה על הנכס, ציפה הנתבע לקבל את כספי ההלוואה, אך התובע החל להעלות טענות בנוגע לנוסחה של הערת האזהרה, ללא הצדקה, ואילו הנתבע חש תסכול רב משום שעקב כך, לא עמד בהתחייבויותיו כלפיו צדדים שלישיים.
12. בנוסף טען הנתבע כי הדברים שנאמרו על ידיו לא גרמו לתובע נזק, היות שהוא ממשיך עד היום לשמש כעורך הדין של קבוצת נאוי וכי נציגי קבוצת נאוי ידעו על היחסים הרעועים שבין הצדדים ולא ייחסו לכך חשיבות.
13. בנוסף, טען הנתבע כי בעקבות שיחות שקיים עם בעלי קבוצת נאוי, הופחת שכר טרחתו של התובע ביחס לעבודתו על העיסקה באופן משמעותי – דבר אשר הכעיס מאוד את התובע; וכי חודשים לאחר סילוק ההלוואה, פנה הנתבע לקבוצת נאוי לשם קבלת הלוואה נוספת ונענה בחיוב, והתובע אף טיפל בניירת הדרושה לשם כך מטעם קבוצת נאוי, באופן המעיד על כך שכל המעורבים בחרו להתעלם מהאמירות ולהמשיך בשגרת חייהם.
14. לפיכך, סבור הנתבע כי עיתוי הגשת התביעה דנא אינו מקרי, שכן קבוצת פלא הגישה בחודש יוני 2020 תביעה כספית ע"ס 223,600 ₪ נגד קבוצת נאוי בגין השבת הפרשי ריבית שקבוצת נאוי גבתה ביתר לכאורה, בקשר עם סילוק ההלוואה. לטענת הנתבע, קבוצת פלא וקבוצת נאוי ניסו להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט, אך משהמשא ומתן בין הצדדים עלה על שרטון, באה לעולם התביעה דנא, וזאת על מנת לגרום לנתבע לסגת מתביעתו נגד קבוצת נאוי.
15. עוד לטענת הנתבע, הפרסומים נשלחו לדורי באמצעות מסרוני וואטסאפ ולו בלבד; כי התובע לא הוכיח שמערכת היחסים בינו לבין נאוי הושפעה מתכתובת זו, ולא בכדי, היות שהתובע משמש כעורך דינה של קבוצת נאוי עד היום ולכן ברי כי נאוי לא פקפקו בתובע והבינו שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ועל כן, סכום התביעה הוא מופרז.
16. לאור כל האמור, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסיקתם ועד לתשלום בפועל.
17. להשלמת התמונה, יצוין כי לאחר הגשת כתבי הטענות, ביום 30.6.21 שלח הנתבע לדורי שלוש הודעות קוליות בוואטסאפ. במסרון הראשון נאמר כך: "אני מקווה שתעביר את זה לעמי סביר, הוא יכול להשמיע בבית משפט את ההקלטות האלה שאני אומר שהוא זבל של בן אדם, אני לא יודע אם הוא בן אדם אבל זבל בטוח". במסרון השני נאמר כך: "עם הזמן גם למדתי את המשחקים שלך, אתה שחקן לא קטן, אתה לא עובד טוב, אבל חבל חשבתי שאתה בן אדם, אתה גם לא בן אדם, אתה מעסיק זבלים בגלל זה החברה שלך ככה נראית".
18. ובמסרון השלישי נאמר כך: "דורי תקשיב טוב יש לי ניסיון אתך לא מעט פעמים, כנראה שאתם שחקנים לא שאני מתרגש, תגיד לעמי סביר לעורך דין שלך הזבל האשפה הזה שהוצאת דיבה אני אגיד בבית משפט שהוא אשפה מסריח שבעצם אתם שניכם משחקים כדי חשבתם שלהבהיל אותי עם העניין הזה של ההוצאת דיבה. אני אגיד בבית המשפט שעמי סביר הוא זבל, תרשום עוד פעם זבל, שהוא עובד אצלך שפוגע בלקוחות שלך אבל אתה מגבה אותו, אבל בסוף מישהו ישלם את המחיר הזה, בוא נראה מי ישלם אתה או אני".
19. ביום 11.10.21 התקיים דיון קדם משפט בתיק זה. במסגרת הדיון הוסכם לוותר על שמיעת הראיות וכי הצדדים יגישו סיכומים בכתב.

דיון

1. כבר בפתח הדיון, יובהר כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, נחה דעתי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.
2. כאמור, התובע הגיש את התביעה דנא בקשר עם פרסומי לשון הרע, כביכול, שהנתבע פרסם על אודותיו במשך תקופה בת שנה וחצי, והוא מחלק אותם לשבעה פרסומים שונים (אשר סומנו בסעיף 2 לסיכומי התובע באותיות א'-ז').
3. אלא שמעיון בפרסומים, עולה כי הפרסומים שסומנו באותיות ג', ד' ו-ה', הם שלושת הפרסומים שנעשו לאחר מועד הגשת התביעה ושלא נכללו במסגרתה (ר' סעיפים 31-32 לעיל), ושלגביהם הוסכם בדיון כי התובע יהיה רשאי להתייחס אליהם בסיכומיו, אך לא לכלול אותם במסגרת תביעתו ולא לתבוע פיצוי בגינם, משבחר לא לבקש את תיקון כתב התביעה. הדברים הובהרו מפורשות והתובע נתן לכך את הסכמתו (פרוטוקול 11.10.21, עמ' 2-6).
4. לאור האמור, משעה ששלושת הפרסומים שסומנו ג'-ה' בסיכומי התובע לא נכללו במסגרת התביעה, הרי שאין מקום לדון בשאלה האם יש מקום לפסוק פיצוי בגינם, ולכל היותר אתייחס אליהם בהמשך פסק הדין, במידת הצורך, בשאלת גובה הפיצוי.
5. אדון בפרסומים שנכללו בכתב התביעה (פרסומים א', ב', ו' ו-ז', כמסומן בסיכומי התובע).

הפרסום מיום 23.12.18 ששלח הנתבע לדורי במסרון וואטסאפ ("פרסום א'")

1. כאמור, ביום 23.12.18, שלח הנתבע לדורי במסרון וואטסאפ את הדברים הבאים, אשר הוגדרו על ידי התובע כ-"פרסום א'". זה המקום לציין כי בסעיף 2 לסיכומיו, כתב התובע: "להלן פירוט הפרסומים, תוך הדגשת כל ביטויי ודברי לשון הרע שפרסם הנתבע במועדים, כפי שיפורט להלן, תוך הפנייה להערות שוליים ממוספרות שתוכנן מופיע בתחתית העמוד ביחס להתבטאויות הנתבע ביחס לתובע".
2. כלומר, ההדגשות בקו תחתון המופיעות להלן, הן הדגשות של התובע, אשר מסמנות את הביטויים, אשר לשיטתו עולים כדי לשון הרע. כמו כן ולמען הסר ספק, שלוש הנקודות ("...") המופיעות מספר פעמים בציטוט, נכתבו כך במקור:

"כאילו שאין לך מילה בקבוצה ומי שמנהל אתכם זה עמי המזדיין מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים... הוא אדם רע ונקמן, ודאג לפגוע בי שלא בתום לב, לבקשתי הוא לא התנצל מטעמי אגו וכבוד. אני שוקל לתבוע אותו על הוצאת דיבה לשון הרעה ופגיעה בשמי... ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו... אצלי לא נשאר עובד פגע ושיקר לקוח... הלקוח אצלי מעל כולם אפילו מעלי...".

1. אדון בכל אחד מהביטויים המודגשים הנ"ל שאליהם הפנה התובע.

"עמי המזדיין"

1. ראשית יש לבחון האם הפרסום, כשלעצמו, עולה כדי לשון הרע, כהגדרתו בחוק.
2. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") מגדיר מהי לשון הרע, כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או

במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

1. על כן נשאלת השאלה האם קללות וגידופים מהווים לשון הרע לפי החוק, וככל שהתשובה לכך היא בחיוב, האם יש מקום לפסוק פיצוי בגין קללה או גידוף.
2. הלבטים בשאלה זו, היינו האם יש לראות בקללות וגידופים משום לשון הרע, תוארו היטב בספרו של המלומד א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997) בעמ' 132, כדלקמן: "שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים".
3. עוד צוין בספרו של שנהר בהקשר זה כי: "נראה, כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים 'דברי גידוף' לשון הרע, ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז או בכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק".
4. לבד מעקרונות כלליים אלה, מעיון בפסיקה עולה כי בתי המשפט התייחסו לגידוף "מזדיין", על הטיותיו השונות, כאל כזה אשר ככלל, איננו מקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, בהיותו מילת גידוף או ניבול פה (ר' לדוגמא ת"א (שלום-חיפה) 7003-01-14 זנו ואח' נ' לוגסי (פורסם בנבו, 28.11.16)).
5. כך למשל, במקרה אחד צוין כי "אשר למילה 'מזדיין' הרי שמדובר ב'סלנג' בוטה או אף גידוף שבהטחתו כלפי מישהו אין כדי לייחס לו את משמעותה הלשונית התקנית של המילה ואדם הקורא פרסום זה לא מייחס את אותה משמעות לאדם אליו כוון הביטוי" (ת"א (שלום ת"א) 34107-07-16 עמותת הוקי רולר ראשון לציון (ע"ר) ואח' נ' קופרמן (פורסם בנבו, 31.7.18)).
6. עם זאת, יתכנו חריגים, התלויים בנסיבות העניין, בהן קללות וגידופים כן ייחשבו כלשון הרע וראה למשל הדברים שנאמרו בעניין זה בת"א (שלום ת"א) 56910-09-17 זינגר נ' מדיקל טכנולוג'יקל קורפוריישין בע"מ (פורסם בנבו, 5.7.20): "והרי לא כל תיאור שלילי של אדם במסגרתן של קללות וגידופים יהווה "לשון הרע". נהפוך הוא. בדרך כלל יתפסו דברים שכאלו כאמירות אשר מבזות דווקא את המקלל ומציגות אותו כמי שעושה שימוש בשפה ירודה. גם לכך יתכנו חריגים, והכל תלוי בנסיבות הכלליות של המקרה, למשל חריפות האמירה, הקהל לאמירה, יחסי הצדדים, נימת הדיבור, וההקשר של הדברים. ברם במקרה דנא, כאשר מתאר התובע חילופי דברים תוך כדי ויכוח, נראה שהדברים שנאמרו לא חרגו מדברי קללה בשפת רחוב רדודה. שפה בוטה אשר יש בה כדי להביך את הדובר ולאו דווקא את התובע".
7. אין ספק כי הביטוי "עמי המזדיין", מהווה קללה או גידוף, היות שאין מדובר בביטוי אשר מתיימר להטיח עובדה כלשהי. גם התובע סבור כי מדובר בגידוף או קללה, שכן בסעיף 5 לסיכומיו טען כי: "המשמעות המילולית של משפט זה היא אותו עמי (המזדיין – שזו קללה) הוא מרוקאי (גזעני) מהזן המגעיל שהכרתי בחיים"; ובסעיף 3(ב) לסיכומי התשובה, טען התובע כי: "למעשה, רק מילה אחת מהדברים שנאמרו היא בגדר קללה / גידוף והיא המילה 'מזדיין' כשמתייחסים אליה בנפרד...".
8. כעת, השאלה היא האם אותה קללה או גידוף - "עמי המזדיין" - תיחשב במקרה דנא ללשון הרע.
9. התובע בסעיף 2 לסיכומיו, סימן את המילה "מזדיין", בקו תחתון, כמילה אשר הוא תובע פיצוי בגין לשון הרע גם בגינה. מצד שני בסעיף 4 לסיכומיו, ציין כי: "עיון בכלל הפרסומים (7 פרסומים) שנסקרו לעיל מלמד, כי פרט למילה אחת (עמי 'המזדיין') שניתן להגדירה כקללה או גידוף (הגם שמילולית יש בה ייחוס תכונה שלילית), ההתבטאויות האחרות כולן אינן בגדר קללות וגידופים אלא בגדר לשון הרע" (ההדגשה שלי - י"ד), כאילו אולי אינו רואה בכך לשון הרע.
10. משלא ברור שתובע אכן אינו עותר לפיצוי בגין ביטוי זה, יש לדון גם בו ולקבוע האם יש לפסוק לתובע פיצוי בגינו.
11. כפי שכבר צוין לעיל, בפסיקה הובעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע במקרים חריגים שבהם הכרה זו תהיה מוצדקת, לאור נסיבות פרסום הגידופים, אם כי לרוב, סכום הפיצוי שייפסק בגין קללה או גידוף, יהיה נמוך יותר.
12. אני סבור כי במקרה הנוכחי, יש מקום לראות בגידוף "עמי המזדיין" משום לשון הרע.
13. ראשית, יש להסתכל על הנסיבות שבהן נעשה שימוש בגידוף זה ועל ההקשר הרחב של הדברים.
14. ראשית, המילה "מזדיין" שולבה בתוך המשפט: "עמי המזדיין מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים" (שהוא משפט חמור וקיצוני כשלעצמו, המהווה לשון הרע ואדון בו בהרחבה בהמשך פסק הדין), ולא הוטחה בתובע בנפרד. לכן, אני סבור שאין הצדקה במקרה זה לעשות "ניתוח כירורגי" ולהפריד את המילה משאר הביטוי, כאילו היא עומדת בפני עצמה.
15. אולם העיקר, לא מדובר בהטחת קללה מסוג זה, באופן חד פעמי, ב-"סיטואצית רחוב" או שכמותיה, כתגובה ספונטנית ובעידנא דריתחא, אלא הגידוף "עמי המזדיין", בא לאחר שהנתבע כבר הטיח בתובע כמה ימים לפני כן שהוא "שקרן" ונכללה בפרסום ארוך יחסית, פרי מחשבה תחילה, שבמסגרתו בחר הנתבע להשתלח בתובע במצח נחושה.
16. לפיכך, אני סבור שבמקרה הספציפי שלפניי, יש לראות בגידוף "עמי המזדיין" כלשון הרע וכי יהיה זה מוצדק לפסוק פיצוי גם בגינו, אם כי כמובן שתג המחיר לפיצוי על ביטוי זה יהיה נמוך בהרבה מתג המחיר על האמירות האחרות שעוד אדון בהן להלן.

"מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים"

1. אדון כעת בביטוי "מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים". לטענת התובע מדובר בביטוי משפיל ומבזה, העולה כדי לשון הרע, בהיותו ביטוי גזעני שנועד להשפיל ולבזות אותו על רקע מוצאו.
2. מנגד, טען הנתבע כי מדובר בגידוף, אשר בא לעולם על רקע מערכת היחסים העכורה שבין הצדדים וכי אין באמירותיו על התובע מוטיב מנחה גזעני. עוד לטענת הנתבע, התובע מנסה "להוציא את השד העדתי מן הבקבוק", היות שהוא מונע על ידי יצר נקמה בנתבע, וכי בכתב התביעה משתקפת רגישות גבוהה במיוחד של התובע לגבי מוצאו, ומשכך, מדובר בתחושות סובייקטיביות של התובע, היינו ביטויים שהאדם הסביר לא היה מייחס להם חשיבות או משקל כלשהו, ולכן אין מדובר בלשון הרע. לחילופין, טען הנתבע כי ככל שייקבע כי דבריו מהווים לשון הרע, אזי חלה הגנת הבעת דעה בתום לב לפי סעיף 15(5)(א) לחוק.
3. אין ספק בעיני כי הביטוי האמור עולה כדי לשון הרע וחורג מסתם גידוף או קללה, ודומה כי סעיף 1(4) לחוק אשר עוסק במקרים שבהם הפרסום עלול "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו", נועד בדיוק למקרים מסוג זה.
4. ביטוי זה מעורר סלידה ושאט נפש. ההתייחסות הלא עניינית למוצאו של התובע, למעשה מרמזת על כך שהתובע "נחות" בשל מוצאו, וזאת גם אם מתייחסים רק למילה "מרוקאי", ללא התוספת שבאה לאחר מכן "מהזן המגעיל שהכרתי בחיים".
5. אלא שגם התוספת "מהזן המגעיל שהכרתי בחיים", מוסיפה עוד יותר לחומרת הדברים ולעוצמת הפגיעה בתובע. ראשית, שיוכו של התובע ל-"זן", כלומר תת-מין (או באנגלית: (species, יש בו כדי להוסיף ולבזות את התובע על רקע מוצאו, משום שלא זו בלבד שהנתבע מסווג אנשים המשתייכים לקהילת יוצאי מרוקו ל-"זנים" שונים, כפי שנהוג לסווג בעלי חיים, אלא שהנתבע משייך את התובע לזן או לתת הקבוצה הנחותה ביותר מקרב יוצאי מרוקו, כביכול, באומרו כי התובע הוא מרוקאי מהזן המגעיל ביותר שהנתבע הכיר מימיו.
6. בנוסף, אני דוחה את טענת הנתבע שלפיה לתובע "רגישות גבוהה במיוחד" לגבי מוצאו ועל כן דברי הנתבע אין לראותם כלל כלשון הרע. לפי כל אמת מידה אובייקטיבית של הנפגע הסביר, מדובר בדברי לשון הרע. הנתבע הצמיד לתובע איפיון עדתי משפיל ומבזה מאין כמותו ואין ספק כי בעיני האדם הסביר, ההקשר התרבותי וההיסטורי שיש לכל ביטוי המשלב בין מוצא גזעי או אתני לבין המילה "מגעיל", הוא הקשר גזעני, משפיל ומבזה (בהקשר זה ר' גם ת"א (שלום-אשק') 41811-04-16 טסמה נ' עמר (פורסם בנבו, 12.2.19); ת"א (שלום-כ"ס) 39170-11-16 ציבולוב נ' קרקוקלי ואח' (פורסם בנבו, 22.1.18); תא"מ (שלום-ת"א) טפרה נ' יוסף (פורסם בנבו, 26.12.13); ת"א (שלום-חיפה) 33479-06-11 ראני טנוס נ' אריה רוזן (פורסם בנבו, 19.4.13)).
7. לפיכך, אני קובע כי הביטוי "מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים" מהווה דברי לשון הרע וגם אין לקטלג דברים אלה לקטגוריה המקלה של גידופים וקללות.
8. עתה נשאלת השאלה האם חלה הגנת תום לב, כפי שטען הנתבע בסיכומיו.
9. מעיון בכתב ההגנה, עולה כי הנתבע כלל לא טען כי חלה על הפרסומים הגנה זו, אלא אך ורק כי מדובר בקללות וגידופים לכל היותר. אני הייתי מי שציין במהלך דיון קדם המשפט כי ניתן להתייחס לחלק מהפרסומים, לכאורה, כאל הבעת דעה, עת ניתחתי את הפרסומים השונים ושאלתי את עצמי כיצד ניתן להתייחס אליהם.
10. לאחר מכן, ומשהיה מוסכם על הכל כי לא נטענה טענת הגנה שעניינה האמת בפרסום, הוסכם כי לא תישמענה ראיות והצדדים יגישו סיכומים, ואילו בסיכומי הנתבע הופיעה לראשונה הטענה בדבר תחולתה של הגנת הבעת הדעה בתום לב.
11. על פניו מדובר בטענה שלא נטענה בכתב ההגנה ועל כן אין לכאורה להידרש אליה, אולם משעה שבסיכומי התשובה, לא טען התובע כי מדובר בהרחבת חזית, והתובע אף התייחס לגופו של עניין לטענות הנתבע בסיכומיו, נפתחה הדלת.
12. הנתבע הפנה לסעיף 15(5)(א) לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע את הדברים הבאים:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

[...]

(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6),

או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

1. מעיון מדוקדק בסעיף עולה כי הסעיף כלל אינו חל בענייננו. התובע לא היה בעל דין, ב"כ של בעל דין או עד בישיבה פומבית של דיון משפטי, כהגדרתו בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אליו מפנה סעיף קטן 5(א).
2. עם זאת, משהנתבע טען כי עומדת לו הגנת תום הלב, סבורני כי יהיה זה בלתי סביר לדחות את טענת ההגנה שלו רק משום שהפנה לסעיף המשנה השגוי, בפרט שאין חובה להפנות לסעיפי חוק אפילו בכתבי טענות ודי לטעון את העובדות שמקימות עילה לפי כל דין.
3. לפיכך, מעיון בסעיפי המשנה האחרים של סעיף 15 לחוק, עולה כי סעיף 15(3) לחוק הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

[...]

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר".

1. במקרה דנא, נראה כי הפרסום נעשה להגנת עניין אישי כשר של הנתבע והוא - קבלת שירות ראוי, יעיל ונכון מקבוצת נאוי, בקשר עם ההלוואה שהיה זקוק לה.
2. זה המקום לציין כי כבר נפסק שאינטרס של אדם בשמירה על נכסיו מהווה עניין אישי כשר (ר' בעמ' 295-296 לספרו של שנהר וההפניות שם), ונראה כי ניתן להקיש ממקרה זה גם לענייננו, היינו שהנתבע ערך את הפרסום על מנת להגן על עסקו ונכסיו בביקורת שהטיח על התנהלות נאוי והתובע בכל הנוגע להעברת כספי ההלוואה אליו.
3. אלא שכאן לא תמה הבדיקה ומלבד עמידה בתנאי סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק, נדרש לבחון האם הפרסום נעשה בתום לב.
4. על מנת שפרסום ייחשב ככזה שנעשה בתום לב, עליו לא לחרוג מן הנדרש לשם ההגנה על העניין האישי הכשר. במקרה דנא, לפחות בהיבט התפוצה, הפרסום לא חרג מהנדרש, היות שמרבית הפרסומים נעשו לעיניו של דורי בלבד, במסגרת מסרוני וואטסאפ פרטיים (למעט הפרסום שעניינו דרישתו של הנתבע מהאחים נאוי לפטר את התובע, אשר נעשה לשני אנשים).
5. ודוק: בסיכומי התשובה טען התובע כי "בקבוצת אחים נאוי בע"מ פעילים ועובדים עוד למעלה מ-20 בעלי תפקידים שנחשפו לדברים שנאמרו", אך טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התשובה, ומבלי שהייתה לנתבע הזדמנות להתמודד עמה, מה גם שלא הוכח כי הפרסומים הגיעו לאוזני אחרים, מלבד דורי, למעט פרסום אחד שגם הגיע לאזני אחיו של דורי בלבד, ודי בכך כדי לדחות אותה.
6. אלא שמבחינת תוכן הדברים, אין ספק כי הפרסום חרג מאוד מהנדרש והיה בלתי סביר בנסיבות העניין.
7. ככל שלנתבע הייתה ביקורת על התנהלותו של התובע, היה עליו להביע אותה בצורה עניינית (גם אם חריפה). כך לדוגמה, הנתבע יכול היה לומר כי התנהלותו של התובע איננה מקצועית ואיננה ראויה וכי הוא סבור שפעולותיו של התובע מסבות נזק לקבוצת נאוי (מובן כי לכל אדם סגנון שונה והבחירה במילים אלה נועדה לצורך הדוגמה).
8. אלא שבמקום להביע את דעתו בצורה עניינית, גם אם חריפה, בחר הנתבע להשתלח בתובע בצורה חמורה ופוגענית, על ידי ציון מוצאו של התובע, כאילו יש בכך כדי להעיד על איכותו או על רמתו של התובע, תוך הוספת הביטוי הפוגעני שהתובע הוא מרוקאי מהזן המגעיל ביותר שהנתבע הכיר בחייו.
9. העובדה שההתייחסות למוצאו של התובע לא הייתה ממין העניין, כלומר לא קשורה כלל לסכסוך העסקי שהתגלע בין הצדדים, מלמדת כמובן בבירור על חוסר תום הלב שבאמירת הדברים ויתרה מכך על כוונה לפגוע.
10. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, העוסק בנטל ההוכחה קובע כך:

16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".

1. לפי סעיף 16(א), חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום בתום לב, ככל שלא חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין; ואילו בסעיף 16(ב) מתוארים מצבים שבהם תקום חזקה שלפיה הנתבע עשה את הפרסום בחוסר תום לב. מובן כי מדובר בחזקות הניתנות לסתירה.
2. באשר לביטוי הנדון, ברור שקמה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) שלפיה "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: [...] (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".
3. ברור כי בהתייחסות למוצאו של התובע, תוך תיאורו כמשתייך ל-"זן המגעיל שהכרתי בחיים", התכוון הנתבע לבזות את התובע ולפגוע בו במידה גדולה משהייתה סבירה ודרושה לשם הבעת דעתו על התנהלותו של התובע במסגרת העיסקה, וממילא כבר נקבע כי תום הלב יישלל ככל שהפרסום כולל ביטויים מעליבים יתר על המידה (שנהר, בעמ' 299 וההפניות שם).
4. לפיכך, שוכנעתי כי הנתבע איננו זכאי ליהנות מהגנת תום הלב בנוגע לביטוי זה ולא עומדת לו כל הגנה בעניין זה.

"רע ונקמן"

1. כזכור, הנתבע התייחס לתובע במסרון וואטסאפ ששלח לדורי וכתב בו כי התובע: "הוא אדם רע ונקמן, ודאג לפגוע בי שלא בתום לב, לבקשתי הוא לא התנצל מטעמי אגו וכבוד. אני שוקל לתבוע אותו על הוצאת דיבה לשון הרעה ופגיעה בשמי".
2. לטענת התובע, ביטוי זה מהווה לשון הרע היות משום שמדובר בביטוי שנועד להשפיל ולבזות אותו ולפגוע במשלח ידו. מנגד, טען הנתבע כי הביטוי "רע ונקמן" מהווה גידוף או קללה ולחילופין חלה על ביטוי זה הגנת תום הלב.
3. לאחר עיון, נראה כי לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הביטויים "רע" ו-"נקמן", כשלעצמם, מהווים דברי לשון הרע, היות שיש בהם כדי לייחס למושא הפרסום (היינו, לתובע) תכונות שליליות, כלומר היותו אדם רע ונקמן.
4. אינני סבור כי מדובר בגידופים או קללות, הגם שהביטויים הללו עשויים לשמש גם כגידוף כאשר הם מוטחים באדם. במקרה דנא, ההקשר שבו נאמרו הדברים והדברים שנכתבו בהמשך הפרסום, מעידים כי הנתבע ביקש לתאר את התנהגותו של הנתבע, כפי שהוא חווה אותה, היינו היותו אדם רע ונקמן אשר סירב להתנצל בפני הנתבע על הדברים הפוגעניים שאמר לו. לכן, מובן כי במקרה דנא, אין מדובר בגידוף או בקללה.
5. עם זאת, לפי הקשר הדברים, סבורני כי ניתן לסווג את הביטוי הנ"ל ככזה שנאמר לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע.
6. כאמור, הנתבע פנה לדורי במסרון וכתב לו כי התובע הוא אדם "רע ונקמן" ונימק זאת בכך שהתובע פגע בו בחוסר תום לב, פגע בשמו הטוב ולא התנצל בפניו מטעמי אגו, וזאת בעקבות אמירתו של התובע בדבר היעדר יכולתו של הנתבע לפרוע את ההלוואה. אמירה זו, כזכור, "הציתה את האש" ועוררה תגובה חריפה מצד הנתבע, אשר דרש מהתובע לחזור בו מן הדברים שאמר ולהתנצל, משום שהדברים פגעו בו "חזק ואישי!", כלשונו.
7. כלומר, מסקנתו של הנתבע, שלפיה התובע הוא "רע ונקמן", מבוססת על החוויה האישית שלו עמו ובפרט על סירובו של התובע להתנצל על האמירה בדבר יכולותיו הכלכליות של הנתבע.
8. בהקשר זה יפים דבריו של שנהר בעמ' 309-310: "חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב'טעם ובריח', אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר... עם זאת הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה" (שם, בעמ' 309-310) (ההדגשה שלי – י"ד).
9. כלומר, מהאמור לעיל, כבר ניתן ללמוד כי הביטוי "רע" מהווה הבעת דעה, שכן לא ניתן לסווגו כאמת או שקר, אלא ככזה המשקף את ההליך המחשבתי הסובייקטיבי של הנתבע לגבי התובע. הוא הדין באשר למילה "נקמן", שכן קיים קושי לסווגה כאמת או כשקר.
10. כך או אחרת, סבורני כי ניתן לסווג את הפרסום ככזה שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, והכל מאותם הנימוקים שפורטו לעיל.
11. עתה נשאלת השאלה האם הבעת הדעה של הנתבע על התובע, היינו שהתובע הוא אדם "רע ונקמן" נעשתה בתום לב, ולדידי התשובה לכך היא בחיוב.
12. אינני סבור כי הביטוי "רע ונקמן" היה בלתי סביר בנסיבות העניין. אכן, מדובר בדברים שאינם נעימים לקריאה והרי חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר דברים קשים, אולם לא ניתן לומר כי הדברים אינם לגיטימיים וחורגים ממתחם הסבירות, כפי שניתן לומר, למשל, על הביטוי "מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים". הנתבע זכאי להחזיק בדעה שלילית על התובע ולבטא אותה, ובלבד שהדבר נעשה בצורה סבירה ולא בצורה קיצונית ומשתלחת, כפי שלדידי נעשה במקרה זה.
13. לכן, בכל הנוגע לביטוי זה, סבורני כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב.

"ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו"

1. באשר לביטוי זה, התובע טען כי מדובר בדברי לשון הרע, משום שהוא מתואר כחיה בקונוטציה שלילית. מנגד טען הנתבע כי מדובר בגידוף ולחילופין כי עומדת לו הגנת תום הלב.
2. לאחר עיון, נחה דעתי כי אכן ביטוי זה מהווה לשון הרע.
3. ראשית, הביטוי אמנם מתייחס ל-"חיות" בלשון רבים, אולם אין ספק כי הנתבע מתייחס לתובע, שהרי כל הפרסום עוסק בתובע, והדברים ברורים. שנית, תיאורו של הנתבע כ-"חיה", ופה אף נאמר לא סתם חיה, אלא חיה ה-"מוחזקת" על ידי קבוצת נאוי, הוא תיאור שנעשה על ידי הנתבע בבירור בקונוטציה שלילית ועל כן תיאור זה מפשיט את התובע מהוויתו האנושית ויש בו כדי להשפיל את התובע ולבזותו בשל תכונות שליליות המיוחסות לו (התנהגות "חייתית"). ודוק: תיאורו של התובע כ-"חיה" במובן השלילי, מתעצם לנוכח הביטוי הקודם שבו השתמש הנתבע ושלפיו התובע משתייך ל-"זן" מסוים של אנשים (ממוצא מרוקאי), אשר לקוח גם כן מעולם החי (ולכל הפחות נהוג לעשות בו שימוש בתיאור סוגים של בעלי חיים) ואשר בו נעשה שימוש במקרה דנא בקונוטציה שלילית.
4. זאת ועוד, יש בביטוי זה, יחד עם הדברים שנכתבו לאחריו ("ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו... אצלי לא נשאר עובד פגע ושיקר לקוח... הלקוח אצלי מעל כולם אפילו מעלי..."), משום ניסיון לפגוע במשלח ידו ובמשרתו של התובע אצל קבוצת נאוי, משום שבדברים אלה, למעשה, ניסה הנתבע להשפיע על דורי לפטר את התובע, על ידי תיאור התנהלותו של התובע ככזו של "חיה", כביכול, ותוך עריכת השוואה בין קבוצת נאוי לבין הנתבע שאצלו, כביכול, עובד כמו התובע, אשר פגע בלקוח ושיקר לו, כביכול, היה מפוטר.
5. לכן, אין ספק כי הדברים האמורים עולים כדי לשון הרע, לפי סעיפים 1(1), 1(2) ו-1(3) לחוק.
6. כמו כן, מהקשר הדברים ניתן ללמוד כי אין מדובר בגידוף, כפי שטען הנתבע. הנתבע פנה לדורי וציין כי הוא לא עובד עם אנשים אשר "מחזיקים חיות כאלו" והסביר כי בעסק שלו לא יישאר עובד אשר פגע בלקוח ושיקר לו, היות שמבחינתו, הלקוח הוא הכי חשוב. כלומר, הנתבע תיאר את התנהגותו של התובע בביצוע עסקת ההלוואה מול הנתבע, כשל חיה, ואין מדובר בהטחת קללה סתם או גידוף.
7. על כן, נותר לבחון האם עומדת לנתבע הגנת תום הלב.
8. כפי שפורט לעיל, סבורני כי ניתן לסווג גם פרסום זה ככזה שנעשה בגדרי סעיף 15(3) לחוק, היינו לשם הגנה על עניין אישי כשר, והכל כפי שפורט לעיל.
9. עם זאת, השימוש במילה "חיות" היה מיותר וחרג מן הסביר בנסיבות העניין. כפי שכבר צוין לעיל, השימוש בביטויים המתייחסים לתובע כאל "חיה", הם ביטויים שאינם לגיטימיים. התייחסות לבן אנוש כאל "חיה" ה-"מוחזקת" על ידי אחר, היא התייחסות פוגענית ומבזה.
10. אילו היה הנתבע היה מנסח את הודעתו כך: "ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמעסיקים אנשים כאלה..." ואף אם היה כותב "שמחזיקים אנשים כאלה", סביר להניח שהביטוי היה נהנה מהגנת תום הלב, אלא שבחירת המילים של הנתבע "מחזיקים חיות כאלו" חורגת מתחום הסביר בנסיבות העניין, ונראה כי נועדה לפגוע בתובע מעבר לנדרש, באופן אשר מקים את החזקה בדבר היעדר תום הלב של הנתבע, לפי סעיף 16(ב)(3) לחוק.
11. סיכומו של דבר – בכל הנוגע לפרסום זה בכללותו, אני קובע כי הביטויים "עמי המזדיין מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים" ו-"ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו..." מהווים לשון הרע ואינם חוסים תחת הגנה כלשהי. לעומת זאת, הביטוי "רע ונקמן" חוסה תחת הגנת תום הלב, כמפורט לעיל.

הפרסום מיום 20.12.18 ששלח הנתבע לדורי במסרון וואטסאפ ("פרסום ב'")

1. פרסום נוסף שבגינו הוגשה התביעה נעשה במסגרת מסרון ששלח הנתבע לדורי ביום 20.12.18, לאחר שהתברר לנתבע כי כספי ההלוואה לא הועברו. כזכור, דורי עידכן את הנתבע כי לפי התובע, הנתבע העביר "מכתב כוונות" במקום להעביר "מכתב החרגה" ולכן, לפי מדיניות החברה, לא ניתן לרשום את השעבוד על הנכס ולהעביר את הכספים.
2. על כך השיב הנתבע במסרון לדורי: "לא היית צריך לחזור... הבנתי זאת כבר מזמן... כפי שכבר אמרתי לך, אין לי מילים להביע את אכזבתי מהתנהלות והעו"ד (כך במקור – י"ד) המהולל והשקרן... חבל לך, בסה"כ אני לקוח מצוין ולא עשית לי טובה... יש לך ביד נכס ששווה פי 3 מהלוואה ואתה מתנהג כפחדן".
3. התובע הפנה לביטוי "המהולל והשקרן" שייחס לו הנתבע וטען כי מדובר בדברי לשון הרע חמורים אשר יש לפסוק פיצוי בגינם. מנגד, גם בנוגע לביטוי זה טען הנתבע כי מדובר לכל היותר בקללה או גידוף שאינם מצדיקים פסיקת פיצוי כלשהו, ולחילופין כי עומדת לו הגנת תום הלב.
4. לאחר עיון, נחה דעתי כי בכל הנוגע לביטוי זה, לא עומדת לנתבע הגנה.
5. ראשית, הביטוי מורכב משתי מילים: "מהולל" ו-"שקרן". מנוסח הדברים עולה כי המילה "מהולל" נאמרה בעוקצנות ובציניות, ועל כן לדידי מילה זו, כשלעצמה, אינה מהווה אפוא לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק וכך או אחרת עומדת לנתבע הגנת תם הלב בעניין זה. עם זאת, המילה נאמרה בצמידות למילה "שקרן", וכך או אחרת, מובן כי מילה זו היא בעלת משמעות קשה וחמורה.
6. אין ספק כי המילה "שקרן" מהווה לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק, משום שיש במילה זו כדי להשפיל ולבזות אדם בשל תכונה המיוחסת לו, היינו היותו שקרן, וכן עשויה גם לפגוע במשלח ידו או במשרתו של אדם, היות שמדובר בתכונה שלילית ביותר (אי אמירת אמת ביודעין).
7. אינני סבור כי ביטוי זה מהווה בנסיבות של המקרה דנא גידוף או קללה, וזאת ניתן ללמוד על פי הקשר הדברים: המסרון שבו כתב הנתבע ביטוי זה, נשלח לדורי במענה למסרון שבו כתב דורי כי התובע עדכן אותו שהנתבע העביר "מכתב כוונות" ולא "מכתב החרגה", וכי "מכתב כוונות" הוא בלתי מספק לשם השלמת העיסקה והעברת הכספים.
8. על כך השיב הנתבע כי הוא כבר הבין שהכספים לא יועברו וכי הוא תולה את האשמה בעורך הדין "המהולל והשקרן" אשר, כביכול, שיקר לו והטעה אותו בנוגע לביצוע הפרוצדורה הדרושה לשם העברת הכספים. לפיכך, מובן כי אין מדובר בגידוף או בקללה סתם.
9. זאת ועוד, אינני סבור כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב. מעיון בתכתובת שהוחלפה בין הנתבע לבין דורי ושבמסגרתה נאמר ביטוי זה, נאמרו גם הדברים הבאים (ההדגשות שלי):

"דורי נאוי: מאיר לא קרה כלום מה שנוח לך אפשר גם לבטל את העיסקה הכל בסדר.

מאיר פלא: עכשיו אתה אומר זאת? שאלתי אותך לפני העברה אם אתה רוצה לבטל, אני רואה בך איש עסקים לכל דבר ועניין ולא יותר מזה, הבעיה זה אני ולא אתה, האמנתי לך ברגע שלחצתי לך יד

דורי נאוי: לא מבין אותך, יש תהליך שצריך לעבור, בבנק היה לוקח פי 10 מהזמן שאנחנו מבצעים.

מאיר פלא: אוקי הבנתי אותך, כמו שאמרתי לך אני הבעיה.. למדתי עוד פרק בחיים.

דורי נאוי: אני חושב שאתה סתם מקשה על עצמך, אנחנו בסוף התהליך, אנא דאג שיבוצע ואנחנו נבצע את חלקנו.

מאיר פלא: אתה מדבר עלי, כאילו אני אויר

דורי נאוי: חס ושלום, מכבד אותך מאוד אבל אתה צריך להבין שאנחנו חברה ציבורית ועובדת לפי כללים שהדירקטוריון הנחה אותנו

מאיר פלא: עכשיו אתה מספר לי? לא אמרת לי בלחיצת יד שזה התהליך, כדי לכבוש ולרצות אותי, אמרת תביא מכתב כוונות ומחר אבצע עברה (צ"ל העברה – י"ד), עכשיו אתה מסתתר מאחורי עמי, דירקטוריון וכו'? אין לי כבר כח אליכם עם הסיפורים שלכם, הצלחת לשרוף אותי מול ספקים ואת זה לא אשכח

דורי נאוי: זה לא בסדר, התהליך היה ברור מראש, עד עכשיו אין לנו את היכולת לשעבד!! בגללכם

מאיר פלא: את שלי אמרתי, אין לי מה להוסיף.

דורי נאוי: אני מאוד מכבד וחושב שאתם צריכים להשלים את הניירת כדי שנוכל להעביר את הכסף"

1. כלומר, מדברים אלה עולה כי לשיטת הנתבע, מי שכביכול "הטעה" אותו לחשוב כי די במכתב כוונות על מנת להעביר את הכספים הוא דווקא דורי, היות שהנתבע כתב לדורי: "...לא אמרת לי בלחיצת יד שזה התהליך, כדי לכבוש ולרצות אותי, אמרת תביא מכתב כוונות ומחר אבצע עברה (צ"ל העברה – י"ד), עכשיו אתה מסתתר מאחורי עמי...".
2. על כן, לא ברור מדוע יצא קצפו של הנתבע דווקא על התובע בהקשר זה, וככל הנראה ניתן לתלות זאת ביחסיהם הרעועים של הצדדים על רקע הערתו של התובע בדבר היכולת הכלכלית של הנתבע.
3. כך או אחרת, משהנתבע ציין כי הובטח לו על ידי דורי כי נדרש להעביר רק מכתב כוונות, אזי מובן כי ההתבטאות שלפיה התובע הוא "שקרן", אינה במקומה ואינה סבירה בנסיבות העניין.
4. יתרה מכך, גם אם התובע היה מי שביקש מהנתבע מכתב כוונות במקום מכתב החרגה, הנתבע יכול היה להשתמש במילים אחרות, פוגעניות הרבה פחות, כדי להביע בצורה חריפה את מורת רוחו מהתנהלותו של התובע במסגרת העסקה, במקום להטיח בדורי, אשר מעסיק את התובע, כי הוא מעסיק עורך דין אשר איננו דובר אמת ועושה זאת ביודעין – קרי שקרן.
5. ויודגש – לא נטענה כלל טענה של הגנת האמת בפרסום ועל כן גם לא הוכח כי התובע פעל בכוונה כדי להטעות את הנתבע וביקש ממנו ביודעין מסמך שהיה ברור מלכתחילה שאינו המסמך הנדרש.
6. מובן כי ייחוס המילה "שקרן" לכל אדם איננה עניין של מה בכך, ודאי לאדם שמשלח ידו מבוסס על שמו הטוב, כעורך דין, ולא בכדי נאמר "טוב שם משמן טוב" (קהלת, ז', א').
7. לאור האמור, אני קובע כי בכל הנוגע לביטוי "שקרן", לא חלה הגנת תום הלב.

פרסום שפורסם בחודשים דצמבר 2020 וינואר 2021 בדמות פניות למנהלי קבוצת נאוי בדרישה לפטר את התובע ("פרסום ו'")

1. פרסום נוסף, לכאורה, שבגינו תובע התובע פיצוי במסגרת התביעה דנא, הוא פרסום אשר לפי הטענה נעשה בחודשים דצמבר 2020 ושוב בינואר 2021, עת פנה הנתבע למנהלי קבוצת נאוי ודרש מהם לפטר את התובע ו-"להעיף אותו לכל הרוחות", תוך שהנתבע מתבטא בצורה קשה וזדונית כלפי התובע וטוען כי פעולותיו גורמות נזקים לקבוצת נאוי.
2. לטענת התובע, הדברים מהווים לשון הרע, משום שיש בהם כדי להשפילו ולבזותו וכן לפגוע בעיסוקו ובמשלח ידו בפני מנהלי קבוצת נאוי שהיא הלקוחה הגדולה ביותר של התובע. מנגד, טען הנתבע כי אין מדובר בלשון הרע, אלא לכל היותר מדובר בגידופים; ולחילופין טען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב.
3. לאחר עיון, נחה דעתי כי בכל הנוגע לפרסום זה, דין התביעה להידחות.
4. הפרסום מתחלק למעשה לשלושה חלקים: א. הדרישה לפטר את התובע; ב. האמירה שיש "להעיף אותו לכל הרוחות"; ג. האמירה שלפיה התובע גורם לקבוצת נאוי נזקים.
5. אין ספק כי לפי סעיף 1 לחוק, האמירות הנ"ל עשויות לפגוע במשרתו של התובע או במשלח ידו, בנסיבות שבהן הנתבע, כלקוח של קבוצת נאוי, פונה למנהליה הבכירים של הקבוצה בטרוניה על עורך הדין של הקבוצה ודורש לפטרו, תוך אמירה כי עורך הדין גורם לקבוצת נאוי לנזקים. לפיכך, לפי סעיף 1 לחוק, מדובר באמירות העולות כדי לשון הרע.
6. עם זאת, סבורני כי הדרישה לפטר את התובע, כמו גם האמירה שלפיה התובע גורם לקבוצת נאוי לנזקים, חוסה תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק, שכן הנתבע עשה את הפרסום על מנת להגן על עניין אישי כשר של מנהלי קבוצת נאוי שאליהם הופנה הפרסום.
7. כמו כן, סבורני כי במקרה דנא מתקיים גם רכיב תום הלב. הדברים שנאמרו לא היו בלתי סבירים בנסיבות העניין, ובכל הכבוד, מותר לנתבע להביע ביקורת חריפה על התנהלותו של התובע גם בפני מנהלי קבוצת נאוי, ככל שהוא סבור כי הדבר מוצדק, ובלבד שהדברים ייעשו בתום לב.
8. באשר לביטוי "להעיף אותו לכל הרוחות", סבורני כי מדובר בסוג של גידוף, אשר איננו מצדיק, בנסיבות העניין, פסיקת פיצוי כלשהו.
9. לפיכך, בכל הנוגע לפרסום זה, התביעה נדחית, אפוא.

הפרסום מיום 18.2.21 ששלח הנתבע לדורי במסרון וואטסאפ ולתובע בדוא"ל (פרסום ז'):

1. הפרסום האחרון שבגינו תובע התובע פיצוי בגין דברי לשון הרע, הוא פרסום המופיע בהודעת דוא"ל שנשלחה לתובע עצמו ושהועברה גם לדורי במסרון וואטסאפ, ושבמסגרתו נכתבו הדברים הבאים: "... השנאה שלך כלפי הייתה מהרגע הראשון שהכרת אותי לדעתי מקנאה וצרות עין... מותר לי להגיד מה שאני חושב עליך וגם הפוך.. ברור לכל שאתה מחפש סיבות... אמרתי שאתה אדם רע ומלא שנאה.. העובדה התעללת בי לאורך כל ההתקשרות איתי ועם נציגי הקבוצה... עשית הכל כדי לחבל העסקה וגרמת לי נזק... אני זה שצריך לתבוע אותך על פגיעה בי ובעסקה.. זה שאתה עו"ד זה לא נותן לך זכויות יותר ממני... כפי שהתנהלת איתי ועם נציגי הקבוצה, הוכחת שאתה אדם רע... אני אומר לך בפנים, אתה מהזן המגעיל ביותר שהכרתי, שקרן, נקמן ושונא הלוואי וחוק היה מאפשר לי לפרסם מה שאני חושב עליך".
2. מובן כי הדוא"ל ששלח הנתבע לתובע אינו מהווה דברי לשון הרע, היות שלפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, רואים כפרסום לשון הרע פרסום שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע. עם זאת, העברת תוכן הדוא"ל הנ"ל לדורי במסרון, מהווה פרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק.
3. ראשית, יובהר כי בסיכומיו הדגיש התובע את הביטוי "אתה מהזן המגעיל ביותר שהכרתי", בציינו כי המלל המודגש מהווה את הדברים העולים כדי דברי לשון הרע. לפיכך, אתייחס רק לביטוי הנ"ל שהדגיש התובע, כביטוי שבגינו הוא עותר לפיצוי מתוך הפרסום מיום 18.2.21.
4. אמנם בפרסום הנ"ל אין התייחסות למוצאו של התובע, כפי שנעשה בפרסום הקודם, אולם כפי שכבר פורט לעיל, ההתייחסות לתובע כמי שמשתייך ל-"זן" היא התייחסות שלפי סעיף 1 לחוק, העולה כדי לשון הרע, בהיותה התבטאות פוגענית ומבזה.
5. כמו כן, גם כאן סבורני כי אין מדובר בגידוף וכי לא חלה הגנת תום הלב, ואין לי אלא להפנות לנימוקים אשר כבר פורטו על ידי בפרק קודם לעיל בקשר לביטוי זה, תוך כך שאוסיף כי החזרה של הנתבע על המילה "זן", בהתחשב בכך שקודם לכן השתמש בה יחד עם אזכור מוצאו של הנתבע, הופך את הפרסום הנוכחי לכזה שניתן לכאורה לייחס אותו לקודם, גם אם הפעם לא נעשה שימוש במילה "מרוקאי".
6. לפיכך, אני קובע כי פרסום זה מהווה דברי לשון הרע ואינו נהנה מהגנה כלשהי.

הפיצוי

1. משקבעתי כי חלק מהדברים שפירסם הנתבע עולים כדי לשון הרע ואינם נהנים מהגנה כלשהי, קרי - הפרסומים: "עמי המזדיין מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים", "ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו", "...והשקרן", "מהזן המגעיל ביותר שהכרתי", אזי עליו לפצות את התובע בגינם.
2. זה המקום לציין כי בסעיף 11 (א) לסיכומיו, טען התובע כי: "בהתאם לקביעת ביהמ"ש מאחר והנתבע לא טען בהגנתו אמת בפרסום אין מה לשמוע ראיות ככלל, וכן בית המשפט הורה על סיכומים (פרוטוקול עמוד 4,28) וכן בעמ' 6 11-12). בנסיבות אלה, לא הייתה בידי התובע, האפשרות להראות בראיות את היקף הנזק שנגרם לו, אך חזקה על ביהמ"ש שישכיל לתת ביטוי בפסיקתו לנזק הממשי שנגרם לתובע ולא רק על דרך פיצוי ללא הוכחת נזק), עפ"י אמות המידה בפסיקה".
3. לנוכח אמירתו של התובע, שלפיה "לא הייתה בידו האפשרות" להוכיח את היקף הנזק שנגרם, יש להבהיר, כדי להעמיד דברים על דיוקם, כי בית המשפט לא מנע מהצדדים לעמוד על זכותם להביא ראיות וההחלטה לוותר על כך הייתה בהסכמתם (ראה פרוטוקול 11.10.21, עמ' 3-6).

שיקולים לחומרא

1. בין השיקולים שיש לשקול לצורך קביעות שיעור הפיצוי, יש בראש ובראשונה לתת את הדעת לנושא חומרת תוכנו של הפרסום. אין ספק כי האמירות הגזעניות המתייחסות למוצאו של התובע ולכך שהוא משתייך לתת קבוצה ("זן") המגעילה ביותר, הן אמירות קשות וחמורות שחרגו באופן בלתי סביר מהנדרש לשם העברת ביקורת לגיטימית. כך הדבר גם ביחס לאמירה בדבר היותו של התובע "שקרן", ובפרט כאשר מדובר בעורך דין, ששמו הטוב הוא קרדינלי למקצועו. אין ספק כי אמירות אלה פגעו בתובע וגרמו לו לצער ועגמת נפש רבים.
2. זאת ועוד – במקרה הנוכחי, עצם תוכנו של הפרסום מעיד על כוונה לפגוע ובמקרה כזה, הפיצוי בדרך כלל גבוה יותר. גם ההתבטאויות הנוספות שהתבטא הנתבע כלפי התובע, לאחר הגשת התביעה, ובהן אמירות שלפיהן התובע הוא "זבל של בן אדם"; "אני לא יודע אם הוא בן אדם אבל זבל בטוח"; האמירה שלפיה דורי מעסיק "זבלים" (הכוונה לתובע); "תגיד לעמי סביר לעורך דין שלך הזבל האשפה הזה" "אני אגיד בבית המשפט שהוא אשפה מסריח..."; "אני אגיד בבית המשפט שעמי סביר הוא זבל תרשום עוד פעם זבל", מעידות כי לכל אורך הדרך הנתבע התכוון לפגוע בתובע, שכן הנתבע לא היסס להכפיש ולגדף את התובע שוב ושוב ולא חדל מכך, גם לאחר הגשת התביעה דנא.
3. זאת ועוד, העובדה שהנתבע הכפיש את התובע שוב ושוב בפני ה"ה נאוי, אשר מעסיקים את התובע היא בעלת חשיבות לעניין הפיצוי, שכן היא מלמדת על הכוונה לפגוע במשרתו של התובע כעורך הדין של קבוצת נאוי ולכך יש משמעות גם אם לא הוכח נזק ממוני בהקשר של העסקת התובע על ידי נאוי, שכן דברים כאמור יש בהם גם משום גרימת נזק לא ממוני לתובע מסוג עגמת נפש וכו'.

שיקולים לקולא

1. מבחינת היקף הפרסומים, כל הפרסומים שבגינם קבעתי יש לפסוק פיצוי הופנו לאדם אחד (דורי נאוי).
2. מובן כי מדובר בתפוצה הקטנה ביותר האפשרית, אשר נעשתה במסרוני וואטסאפ פרטיים לדורי, אשר מכיר את התובע אישית, ואין מדובר בפרסום בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות, בקבוצת וואטסאפ רבת משתתפים וכיוצא באלה.
3. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלא הוכח כי הפרסומים דנא גרמו לתובע לנזק ממוני מול נאוי וגם אין חולק כי התובע נותן עד היום שירותים משפטיים לקבוצת נאוי.
4. כמו כן, העובדה שקבוצת נאוי נתנה לנתבע הלוואה נוספת לאחר שאירעה הפרשה מושא התביעה דנא, וגם במסגרתה התובע ייצג את קבוצת נאוי, מלמדת על האמון ועל הגיבוי שהתובע זכה להם ממנהלי קבוצת נאוי, חרף הדברים שאמר עליו הנתבע. כמו כן, טענת התובע שלפיה נגרם פיחות במעמדו אצל נאוי, לא הוכחה.
5. לטענת הנתבע, הוא נכון היה להביע התנצלות במסגרת "פגישת פיוס" שיזמו נאוי, אך הנתבע סיכל אפשרות זו. לטענתו, במקום לנקוט בגישה פייסנית, בחר התובע להעמיק את הקרע שבין הצדדים, כשהוא מטיח בנתבע אמירות קשות ודרש ממנו לשלם כפשרה את מרבית סכום התביעה, אחרת התביעה תמשיך להתברר. לטענת הנתבע, "התובע עשה הכל אבל הכל כדי לפוצץ את הפגישה תוך שהוא נשאל ע"י כל הנוכחים מדוע נעתר להזמנה אם זו עמדתו?!"
6. לפיכך, לטענת הנתבע, יש להביא את האמור לעיל בחשבון בפסיקת הפיצוי, שכן סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: [...] (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".
7. מנגד, התובע טען כי התיאור הנ"ל הוא כוזב בחלקו, כי מדובר בפגישת מו"מ חסויה וכי חשיפת הפגישה מהווה עבירה אתית. עוד טען התובע כי לא הייתה לו אפשרות לחקור ולהעמיד דברים על דיוקם ולכן יש להתעלם מהדברים.
8. התנצלות מאפשרת לבית המשפט להפחית את גובה הפיצוי שייפסק אם יראה לנכון בנסיבות, אלא שבמקרה דנא, הנתבע לא התנצל, אלא הגיע ל-"פגישת פיוס" שיזמו נאוי, לטענתו מתוך כוונה להתנצל, ושלפי המתואר לא עלתה יפה, בין אם באשמתו של התובע (כפי שטען הנתבע) ובין אם לאו (שכן התובע הכחיש את המיוחס לו במסגרת פגישה זו).
9. כך או אחרת, על מנת ליהנות מההקלה הקבועה בסעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע, על המפרסם להתנצל ולא די בכך שבא לפגישה מתוך כוונה להתנצל, ויתרה מכך, ההתנצלות צריכה להיות בלתי מסויגת.
10. במקרה דנא, כאמור, הנתבע כלל לא התנצל בסופו של דבר ולדידי. זאת ועוד - גם אם הנתבע היה מוכיח שהתובע סיכל כביכול את האפשרות להתנצלות, אפילו בכוונה, גם אז אין תחולה להקלה הנטענת, שכן ההטבה הגלומה בסעיף 19(4) תינתן למי שהתנצל בפועל ובצורה בלתי מסויגת, כך שאם הנתבע נסוג מכוונתו להתנצל בשל התנהלות הצד השני, משמע שהתכוון מלכתחילה לתת התנצלות שתלויה בתנאים (כגון שהצד השני יתנהג בצורה משביעת רצון מבחינתו), זו אינה לדידי התנצלות בלתי מסויגת ובכל מקרה אינה מה שהמחוקק התכוון לו בסעיף 19(4).
11. בקיצור, מי שמבקש ליהנות מן ההטבה שבסעיף 19(4), צריך להתנצל באופן חד צדדי, ללא תנאים מוקדמים ובצורה בלתי מסויגת, תהא התנהלות הצד השני אשר תהא. כמובן שאם הצד השני מתנהל בצורה בלתי ראויה לשיטתו של הנתבע ומוציא ממנו את ה"חשק" להתנצל, ברי כי לא מוטלת כל חובה להתנצל (וכידוע, התנצלות גם אינה בגדר סעד שהנפגע יכול לבקש במסגרת תביעה), אולם אז, אין המפרסם יכול ליהנות מסעיף 19(4)).
12. עוד יצוין כי בסעיף 13 לסיכומיו, טען הנתבע כי "דבר אחד ברור, דבריו של הנתבע אכן היו מיותרים אך גם מיותר היה להתייחס אליהם ולהגיש בעטיים תביעת לשון הרע ע"ס 250,000 ₪". אלא שדברים אלה, אשר מעידים כביכול על נטילת אחריות מסוימת על הדברים הקשים שאמר הנתבע, אינם יכולים לפעול לטובת הנתבע. נטילת אחריות זו, כביכול, היא מסויגת, במובן זה שהנתבע אומר שהדברים שהוא אמר היו מיותרים, אבל באותה נשימה הוסיף שגם התביעה שהגיש התובע הייתה מיותרת.
13. כמו כן, דברים אלה באו לעולם רק בסיכומי הנתבע, היינו בתום ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים, בבחינת מעט מדי – מאוחר מדי, ואל לנו לשכוח כי גם לאחר הגשת התביעה דנא (בחודש יוני 2021), המשיך הנתבע לקלל את התובע ולהטיח בו דברים קשים (שהוא "זבל" וכדומה). גם דברים אלה, מחזקים את המסקנה שאין להתחשב לקולא בסכום הפיצוי עקב האמירה הנ"ל שהופיעה בסיכומים.

גובה הפיצוי

1. אתייחס להלן לפסיקה שאליה הפנה התובע ושבמסגרתה נפסקו פיצויים בסכומים גבוהים בתביעות לשון הרע אשר הוגשו על ידי עורכי דין או אישי ציבור (התובע רואה עצמו כדמות ציבורית לאור תפקידו כיועץ משפטי של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו).
2. באשר לפסק הדין שניתן בעניין לוני הרציקוביץ' (ת"א (מחוזי-ת"א) 2546/99 הרציקוביץ' נ' רשת שוקן בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 2.5.02)), ושבמסגרתו נפסקו לטובת התובע פיצויים ע"ס 500,000 ₪, הרי שפסק הדין נהפך בערעור בבית המשפט העליון אשר פסק כי הדברים שפורסמו אינם באים בגדר לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק, ומשכך, אין כל חבות.
3. כך או אחרת, המקרה הנ"ל שונה באופן מהותי מענייננו. ראשית, מר הרציקוביץ' היה איש עסקים ובעליה של קבוצת הכדורגל מכבי תל-אביב, היינו דמות ציבורית המוכרת כמעט בכל בית בישראל, וזאת להבדיל מהתובע, אשר בכל הכבוד, ככל הנראה מוכר בקרב קהילה מצומצמת הרבה יותר, היינו בקרב אנשים אשר משתייכים קהילת יוצאי מרוקו ואשר מכירים או לוקחים חלק בפעילות הפדרציה של יהדות מרוקו.
4. בנוסף, פרסום דברי לשון הרע על אודות מר הרציקוביץ' נעשה בעיתון, היינו בתפוצה רחבה ביותר, ולכך נוספת העובדה שהפרסום בעיתון נעשה בשנת 1999, היינו בתקופה שבה עיתונים היו נפוצים הרבה יותר מאשר היום והפרסום בעניינו אז, שקול לפרסום כיום באתר חדשותי באינטרנט.
5. מובן כי קיים שוני מהותי בין פרסום בתפוצה כה רחבה לבין מסרון וואטסאפ שנשלח לאדם בודד המכיר את התובע אישית.
6. באשר לפסק הדין בעניין חנה ברקת (ת"א (מחוזי-חיפה) 960/94 ברקת נ' הד הקריות בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 12.6.97)), שבמסגרתו נפסקו לטובת התובעת פיצויים ע"ס 562,000 ₪, הרי שגם מקרה זה שונה באופן מהותי מענייננו.
7. ראשית, גם בפסק דין זה, דברי לשון הרע פורסמו בשנת 1994 בשני עיתונים מקומיים ("מקומונים"), כאשר בזמנו, כאמור, עיתונים היוו את אמצעי התקשורת הנפוצים ביותר והגיעו לכל בית בישראל (ובעניין ברקת, משמדובר במקומונים, אזי לכל בית באזור מגוריה של התובעת).
8. כמו כן, דברי לשון הרע שפורסמו על אודות התובעת גרמו לתובעת לנזק ממוני, היות שהתובעת התפטרה ממשרתה במשרד החינוך על מנת להתמנות לתפקיד חדש (מזכירת נעמ"ת), אך בעקבות הפרסומים, מוסדות נעמ"ת דרשו מהתובעת להתפטר וכך הוכשל מינויה לתפקיד שלו נבחרה. בהתאם לכך, תבעה התובעת הפסד של הכנסה עתידית כמזכירת נעמ"ת, לצד פיצויים בגין הפסד של מוניטין, צער ובושה.
9. לא ניתן להשוות את פסק הדין בעניין ברקת, שם נגרם לתובעת נזק ממוני בדמות פגיעה במשרתה ובמשלח ידה, למקרה דנא שבו התובע ממשיך לשמש כעורך הדין של קבוצת נאוי. התובע לא פוטר, לא זומן לשיחת הבהרה ולמעשה האחים נאוי המשיכו לתת בו אמון מלא ומעסיקים אותו עד היום.
10. גם בפסק הדין שניתן בעניין אבנרי (ע"א (עליון) 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי (פורסם בנבו, 3.3.91), נדון פרסום שפורסם בעיתון בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, בתפוצה רחבה ביותר, שלא כבענייננו.
11. באשר לפסק הדין שניתן בעניין דוריאל (ת"א (שלום-ת"א) דוריאל נ' כוזרי ואח' שצורף לסיכומי התשובה של התובע, ושבמסגרתו נפסקו פיצויים ע"ס 300,000 ₪, מדובר בפסק דין חלקי שניתן לעניין הנזק בלבד, שאיננו מופיע במאגרים המשפטיים, ושקשה ללמוד ממנו על מלוא נסיבות אותו המקרה.
12. עם זאת, מהאמור בפסק הדין החלקי, עולה כי בעניין דוריאל, נשלחו מכתבים מכפישים על אודות התובע, אשר היה פעיל ציבורי ופוליטי, לראש העיר, לחברי מועצת העיר רמת גן, כמו גם למבקרת המדינה דאז. מובן כי נסיבות מקרה זה, לרבות בדבר התפוצה וזהות הנמענים, שונה מהנסיבות שבהן נעשו הפרסומים מושא התביעה דנא.
13. כאן המקום לציין כי בבואו של בית המשפט לפסוק פיצוי בגין פרסום דברי לשון הרע, לעיתים קרובות קיים קושי ללמוד ממקרה למקרה, מהו שיעור הפיצוי הראוי שיש לפסוק, משום שבדיני לשון הרע, סכום הפיצוי נגזר מנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה וישנם פרמטרים רבים שיש לקחת בחשבון בעניין זה, כך שבהחלט ייתכן שעל פרסום מכפיש ייפסק סכום מסוים, בעוד שעל אותו הביטוי בדיוק ייפסק סכום שונה לחלוטין, בשל השוני בנסיבות, התפוצה שבה פורסם הפרסום וכיוצא באלה.
14. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, החלטתי, לצרכי קבלת מושג כללי, לא מחייב כמובן, משהנסיבות לעולם אינן זהות בין מקרה למקרה ובמקרים רבים שונות מאוד, לסקור את הפסיקה העוסקת במתן פיצוי בגין פרסומי לשון הרע, אשר כללו אמירות גזעניות לצד הטחת גידופים וקללות.
15. מסקירה זו עולה כי נפסקו באותם המקרים סכומים הנעים בין 25,000 ₪ לבין 55,000 ₪ [ר' ע"א (מחוזי-י-ם) 9082/07  צנגי נ' אינגה (פורסם בנבו, 2.3.08); ת"א (שלום-חי') 33479-06-11 טנוס נ' אריה (פורסם בנבו, 19.4.13); ת"א (שלום-הרצ') 9567-05-18 גדעון נ' דהאן וקנין (פורסם בנבו, 30.7.20); ת"א (שלום-ת"א) 25900-11-11 בצלאל נ' אבדילוב (פורסם בנבו, 4.7.16); ת"א (שלום-כ"ס) 39170-11-16 ציבולוב נ' קרקוקלי (פורסם בנבו, 22.1.18); תא"מ (שלום-ת"א) 6833-10-12 טפרה נ' יוסף (פורסם בנבו, 26.12.13); ת"א (שלום-חי') 7701-12-08 ד"ר ניקיטין ארנסון נ' לוי סלים (פורסם בנבו, 10.6.12); ת"א (שלום-אשק') 41811-04-16 טסמה נ' עמר (פורסם בנבו, 12.2.19)].
16. בטרם פסיקת הסכום הראוי, אני מוצא מקום להזכיר כי מטרת הפיצוי בדיני לשון הרע אינה אך ורק לרפא נזק שנגרם, קרי - השבת המצב לקדמותו, אלא גם הרתעתית, חינוכית ועונשית, וכפי שנאמר בע"א (עליון) 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08): "הערכת הפיצוי על פי דיני לשון הרע אינה מתמקדת בנזק שנגרם לנפגע בלבד, אלא היא רואה לנגד עיניה גם שיקולים ציבוריים כלליים שיש להגשימם במסגרת הסעדים המוענקים, ובהם הגנה על האיזונים הראויים ברמתו של השיח הציבורי, הרתעה וגמול על ביצוע עוולות לשון הרע, והתחשבות בשיקולים מחמירים ומקילים הקשורים הן בפוגע והן בנפגע (פרשת בן גביר, שם; ענין גדיש, שם)".
17. לפיכך, לאחר ששקלתי את כל הנסיבות הספציפיות הנוגעות לתביעה דנא, החלטתי כי מן הדין ומן הצדק להעמיד את הפיצוי לתובע בגין הפרסומים: "עמי המזדיין מרוקאי מהזן המגעיל שהכרתי בחיים"; "ברור לך שאני לא עובד עם חברה או קבוצה שמחזיקים חיות כאלו"; "...והשקרן"; "מהזן המגעיל ביותר שהכרתי", על סך של 30,000 ₪ וזאת עבור כל הפרסומים הנ"ל יחד.

סוף דבר

1. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע 30,000 ₪ וכן 12% מאגרות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ וזאת בהתחשב בהיקף ההליכים המועט ומשכם הקצר, כמו גם, בין היתר, בסכום שנפסק ובהפרש הגדול בינו ולבין הסכום שנתבע.
2. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"א שבט תשפ"ב, 23 ינואר 2022, בלשכתי.