לפני שתי עתירות מנהליות המכוונות נגד צו תפיסה מנהלי אשר נחתם על ידי שר הביטחון ביום 8/12/20, במסגרתו הורה על תפיסת רכושם של העותרים לפי תקנה 74 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 ולפי סעיף 56(ב) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו- 2016 (להלן: "חוק המאבק בטרור" או "החוק"), והודיע על הכוונה לחלטו, לפי סעיף 66(א) לחוק.

הרכוש אשר על תפיסתו הורה השר במסגרת הצו הוא:

1. 40 משטחים של תחמוצת הברזל (להלן: "משטחי תחמוצת הברזל").
2. משאית מסוג וולבו נושאת לוחית זיהוי 79-659-67 (להלן: "המשאית").
3. עגלה של משאית נושאת לוחית זיהוי 66-821-00 (להלן: "העגלה").

(להלן: "צו התפיסה")

מבוא;

1. העותרים בעת"מ 18455-04-21 הם – חברת אל סאפי, שהיא חברה העוסקת בחומרי בניה ואשר מקום מושבה הוא ברצועת עזה (להלן: "חברת אל סאפי") ואחמד צאפי שהוא בעליה של חברת אל סאפי (להלן:"צאפי"). העותרים בעת"מ 14940-03-21 הם מ.י. להובלות ומסחר בע"מ, שהיא חברה ישראלית להובלה ומסחר שעיקר עיסוקה בשינוע סחורות למעבר כרם שלום לצורך הכנסתם לרצועת עזה (להלן: "חברת מ.י.") ומוחמד יגמור (להלן: "יגמור") שהוא אזרח ישראלי והבעלים של חברת מ.י.. (כולם ביחד לעיל ולהלן: "העותרים").
2. המשיב 1 (לעיל ולהלן: "שר הביטחון") הוא הגורם המוסמך לפי חוק המאבק בטרור להוציא צו תפיסה מינהלי לרכוש שנתפס במעברי הגבול בין ישראל לרצועת עזה.

המשיב 2 - המטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור - הוא הגורם המוסמך במשרד הביטחון לתת, בין השאר, היתר לתפיסה וחילוט רכוש הקשור לטרור (להלן: "הגורם המוסמך").

המשיבה 3 - רשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון (להלן: "רשות המעברים"), היא הרשות האחראית על פעילות המעברים היבשתיים ובין השאר אחראית על מעבר כרם שלום.

1. ביום 2/12/20, נתפסו במעבר כרם שלום: המשאית – שהיא בבעלות חברת מ.י. נהוגה על ידי מר עלאא יגמור (להלן: "הנהג") ואליה מחוברת העגלה – שהיא בבעלות אבו פול חסאן ואשר הושאלה על ידי יגמור לשימושו לטענתו לאור עומס עבודה, כשהן נושאות – לשם הכנסתם לרצועת עזה - משטחים בבעלות חברת אל סאפי, של חומר מסוג תחמוצת ברזל, המהווה ציוד דו שימושי מפוקח, הטעון היתר לשם הכנסתו לרצועת עזה, לפי סעיף 58 לתוספת השנייה של צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו- שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), תשס"ט- 2008 (להלן: "צו הפיקוח") וזאת, ללא היתר כנדרש.

יצויין כי קודם שהגיעו למעבר כרם שלום המשאית והעגלה ועליה המשטחים, תואמה הסחורה כ"חומר איטום לריצוף ודבקים לשיש וטיח" צבע פיגמנט לרובה (ראו - מסמך מנהלת תיאום וקישור). דא עקא, בביקורת שנערכה במעבר, נתגלה כי חרף התיאום כאמור, הטובין שהועמסו על המשאית כללו 40 משטחים של חומר מסוג תחמוצת ברזל.

בנסיבות אלו נתפסה הסחורה ולאחר מכן הוצא צו התפיסה.

1. העותרים הגישו השגות על צו התפיסה. כך, חברת מ.י. הגישה השגה ביום 16/12/20. במסגרת ההשגה נטען בתמצית כי לעותרים "אין כל קשר לסחורה שנתפסה, הם אינם בעליה, אין להם כל חלק באישור קמ"ט, אישור תיאום או כל חלק אחר, אין להם כל ידיעה על החומרים שהם מובילים אין הם אחראים על תוכנם או הרכבם הנזק שנגרם להם רב, הפגיעה בפרנסתם גדולה, והמשך החזקת המשאית מהווה פגיעה העולה על הנדרש".

בהחלטה אשר ניתנה על ידי הגורם המוסמך בהשגה זו ביום 17/1/21, נדחו טענות העותרת בהשגה לגופן. תוך שנקבע, בין היתר, כי:

"...אם כן לאור החזקה שנקבעה בסעיף 56(ה) לחוק ולאור פרשנות בתי המשפט את הוראות החוק והחזקה .....לא ניתן לקבל טענות מסוג "לא ידעתי" או "אני רק הנהג" או "אין לי קשר לסחורה"........מרשך מעביר כעניין שבשגרה ציוד רב לרצועת עזה, ומפר פעם אחר פעם, את החובות המוטלות עליו כמוביל סחורה לרצועה, זאת על אף מקרי העבר שבהם הייתה מעורבת החברה שלו. בכך שמרשך לא בדק את הסחורה שהוא מעביר, או למצער ניסה לברר או לוודא שהציוד שהוא מוביל מועבר כדין, כשל מרשך בסתירת החזקה הקבועה בסעיף 56(ה) (2) לחוק.....ביחס לטענת מרשך כי הוא לא יכול לדעת אם הרכוש שהוא מוביל הוא הרכוש אשר תואם, הרי שלא ניתן לקבל טענה זו מאחר שסוג ושם החומרים שהיו במשלוח הודפסו בצורה בולטת על שקי החומר שנעטפו בעטיפה שקופה, אשר אפשרה בדיקה פשוטה בעין של המשטחים מול המסמכים"

יחד עם זאת, נקבע כי בשל הזמנים הקשים בהם מגפת הקורונה פוקדת את מדינת ישראל ופוגעת כלכלית במשק, הומלץ – לפנים משרות הדין – על חילוט 75% משווי המשאית והעגלה כפי שהוערכו על ידי יחידת החילוט באפוטרופוס הכללי דהיינו בסך של 91,875 ש"ח.

יצוין כי נוסף על ההשגה אשר הוגשה על ידי חברת מ.י., הגיש בעליה של העגלה השגה ובקשה לשחרורה לה נעתר הגורם המוסמך. כיוון שכך, עודכנה ביום 25/2/21 המלצת הגורם המוסמך ונקבע כי לאור שחרור העגלה, הרי ששווי החילוט יעמוד על 75% משווי המשאית שנתפסה דהיינו על סך של 75,750 ש"ח. בהמשך לכך הופקדה ערבות על סך 50,000 ₪ בתמורה לשחרור המשאית עד למתן פסק דין בעתירה.

1. חברת אל סאפי הגישה השגה ביום 5/1/21. במסגרת ההשגה נטען בתמצית כי החברה סוחרת בחומרי בניין המיובאים על ידה במשך שנים רבות ומעבירה בהיתר וכדין עשרות רבות של חומרי בניין מסוגים שונים, לרבות החומרים שנתפסו במעבר. לשם ביצוע העברת הסחורה כדין, נעזרת החברה בחברת עמילות מכס וכן, בחברת הובלות, אשר אמונות על ביצוע התיאומים והוצאת ההיתרים כדין. נטען כי לא ברור מדוע נרשם החומר באופן האמור ומדוע נתפסה הסחורה. יחד עם זאת, הובהר כי החברה לא ניסתה להבריח סחורה ולא הייתה לה כל סיבה לעשות זאת שכן, בעבר פעלה החברה בנוגע לאותה סחורה בדיוק כדין והסחורה הועמסה באופן גלוי, כך שלא ניתן לטעון כי היה ניסיון להבריחה או להסתירה. נטען כי בנסיבות אלו מדובר, ככל הנראה, בטעות אנוש של פקיד פלוני אשר תיאם את הכנסת הסחורה ומשכך, חלות הוראות סעיף 56(ה)(1) לחוק ויש להורות על שחרור הסחורה לאלתר.

בהחלטת הגורם המוסמך מיום 3/2/21, נדחתה השגתה של חברת אל סאפי תוך שנקבע כי בהתאם להוראת סעיף 56(ה)(1) לחוק, קמה חזקה ולפיה מקום בו נעשה ניסיון להעביר רכוש הטעון היתר ללא היתר כנדרש, הרי שמדובר ברכוש שישמש במישרין לביצוע עבירות טרור. נקבע כי לא הומצאו ראיות שיש בהן כדי להוכיח כי המשלוח קיבל היתר ומשכך החזקה לא נסתרה. עוד צוין כי טענות ולפיהן האחריות לרישום הסחורה חלה על אחרים ולא על החברה בעלת הסחורה, נדחו במסגרת הפסיקה, בה נקבע כי על בעלי הסחורה לנקוט מבעוד מועד בכל האמצעים הדרושים ולוודא מניעת הברחת ציוד לא מאושר לעזה. עוד נקבע כי ממילא טענות אלו לא נתמכו בתצהיר או באסמכתאות כלשהן ומכך לא ניתן לקבלן. נוסף על כך, נקבע כי העובדה שהרכוש לא הוסתר אינה מעלה או מורידה לעניין קביעת החזקה לפי סעיף 56(ה)(1), אשר אינו קובע תנאי לתחולת החזקה בכך שיתקיים ניסיון להסתיר או להבריח את הסחורה, אלא שדי בכך שנעשה ניסיון להעביר את הסחורה ללא היתר. עוד נקבע כי: "תיאום המשלוח בצורה כללית וללא זיהוי מדויק של החומר שאמור להיות מועבר לרצועה, וכן התנהלותו של מוביל המשלוח, אשר הציג לגורמי המעבר מסמכים אשר נחזו להיות היתר להעברת המשלוח של מרשך, אך בפועל לא היו כאלה, ולאחר שהועמד על פני הדברים טען כי היתר כאמור כלל אינו נדרש, מעלה ספק משמעותי ביחס לתום הלב של הגורמים המעורבים באירוע". יתרה מכך, נקבע כי דווקא העובדה שמדובר בסוחר המעביר באופן תדיר ציוד לרצועת עזה, מחזקת את מודעותו לתהליכים שעליו לבצע ולחובתו להוצאת היתר. לאור האמור, נקבע כי לא עלה בידי החברה לסתור את החזקה הקבועה בחוק או להצדיק חריגה מההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון ומשכך, המליץ הגורם המוסמך לשר הביטחון לדחות את ההשגה ולהורות על חילוט הרכוש עליו ניתן צו התפיסה.

1. על ההחלטות האמורות וכן על הצו אשר הוצא על ידי שר הביטחון הוגשו העתירות דנן.

טענות העותרים

1. לטענת העותרים בעת"מ 18455-04-21 - חברת אל סאפי וצאפי – חברת אל סאפי היא חברה לחומרי בניין אשר ביקשה לרכוש טובין מסוג פיגמנט לצורך גיוון בחומרי בנייה, המורכב מתחמוצת הברזל. הואיל ואין לחברה נציג שנמצא בישראל בפועל או ידע מקצועי בנושא התיאום והאישורים הנדרשים, פנו העותרים לחברת אופקים עמילות מכס ושילוח בינלאומי, על מנת שתייצג את אינטרס העותרים ותפעל במסגרת החוק כדי לקבל אישור להכנסת הסחורה לרצועת עזה. אופקים, אשר קיבלה את הנתונים אודות הטובין מהעותרים, פנתה לקמ"ט איכות הסביבה לבחון האם יש צורך לקבל אישור על הכנסת פיגמנט צבע לרובה וזה השיב כי אין צורך בקבלת אישור כאמור. עוד שבה חברת אופקים ופנתה ביום 23/7/20 לקמ"ט איכות הסביבה עם כל פרטי הטובין, תוך ציון פרטי המכס הדרושים לשם קבלת אישור לטובין. ביום 11/8/20 קיבלה אופקים את אישור הקמ"ט לשחרור הסחורה והעברתה לאחסון בטרם יתקבל אישור להכנסתה לרצועת עזה ורק אז הוזמנה הסחורה על ידי העותרים מגרמניה. נטען כי באמצעות אופקים הוצהרו הפרטים של הטובין ברשות המיסים כ"צבע פיגמנט לרובה". עם הגעת הסחורה לנמל אשדוד פנו העותרים למוחמד שראפי, שהוא בעל חברת הובלה והעברת סחורות מנמל אשדוד דרך כרם שלום לרצועת עזה (להלן: "שראפי"), זה שיחרר את הטובין מנמל אשדוד והודיע ליגמור כי בוצע תיאום להעברת הטובין לרצועת עזה (מספר תיאום 232). נטען כי לאחר מכן הועמסה הסחורה והובלה במשאית והעגלה נהוגה על ידי הנהג, אשר סבר בטעות כי המסמכים בקבינת המשאית הם מסמכי הסחורה ומשכך, מסר מסמכים אלו עם הגעתו למעבר כרם שלום. אלא שאז הובהר כי לא מדובר במסמכי הטובין והמסמכים הנכונים הועברו באמצעות המייל. הסחורה נפרקה במעבר והנהג יצא בחזרה. לאחר מכן, נמסר לנהג כי עליו לשוב למעבר כרם שלום הואיל ובסחורה התגלו טובין לא מתואמים, הנהג שב למחרת היום ואז נמסרה לו הודעה על כוונה להוצאת צו תפיסה. נטען כי הנהג לא ידע כלל מה הוא מוביל ואין הוא יודע כלל להבחין בין חומר כזה או אחר בהעדר הכשרה בנושא וכל תפקידו היה בנהיגה.

כריכוז הנסיבות לעיל נטען שעותרים, אשר אינם נמצאים פיזית בישראל, לא פעלו בעצמם, אלא עשו ככל שביכולתם על מנת לשכור את הגופים המקצועיים על מנת שאלו יבצעו את כלל התיאומים בהתאם לכל חוק ועל מנת שלא תיפול טעות בהכנסת הסחורה לרצועת עזה. נטען כי העותרים שכרו את חברת אופקים כאחראית לקבלת כל האישורים הרלוונטיים על מנת לקבל אישור הכנסת הטובין לרצועת עזה ואת שראפי כאחראי על שחרור הסחורה מהנמל, תיאום אל מול גורמי הביטחון והכנסת הסחורה לעזה. עוד נטען כי העותרים לא הסתירו מעולם את מהות הסחורה. לאור האמור נטען כי העותרים עשו את שמצופה מהם לעשות על מנת למנוע הברחות טובין לא מאושרים לרצועת עזה ולכן קיימו את המוטל עליהם לפי החוק והפסיקה. עוד נטען כי החזקה הקיימת בחוק נסתרת בענייננו משברי כי הטובין לא מיועדים לשימוש לעבירת טרור והראיה - לא יוחסה לעותרים כל עבירת טרור חמורה. נוסף על כך, עומדים העותרים בשני הפרמטרים כפי שנקבעו בסעיף 56(ה) :"הוכח אחרת" ו"לא ידע" שכן, הם הוכיחו שפעולותיהם נעשו בתום לב שכן שכרו את חברת אופקים לפעול בכל דרך להמצאת האישורים וכן בהינתן שלא ידעו שלא עמדו בכל הדרישות החוקיות בהיותם הבעלים של הסחורה.

על כל אלו מוסיפים העותרים ומפנים לכך שלא מדובר בסחורה שאם היה מתבקש אישור להכנסתה לרצועת עזה לא היה מתקבל אישור כזה, בשים לב לכך שמדובר בפיגמנט צבע שנועד לשימוש בבניין בלבד ואין לו שימושים אחרים.

לאור כל האמור טוענים העותרים כי יש לקבל את עתירתם ולבטל את הוראות שר הביטחון ולהשיב את הסחורה לעותרים.

1. לטענת העותרים בעת"מ 14940-03-21 – חברת מ.י. ויגמור – הם לא ידעו ולא יכלו לדעת כי הרכוש אותו ביקשו להכניס לרצועת עזה לא תואם כנדרש וזאת מאחר וכלל הליכי התאום למעבר סחורות לרצועת עזה נעשו ונעשים - כעניין שבשגרה - באמצעות נציגים מטעם בעלת הסחורה ובאי כוחה. נטען שלמעשה תפקידם הבלעדי של העותרים, מתמצה בהובלת הסחורה מנמל אשדוד, אחסנתה עד לקבלת האישור והובלתה ליעד, מבלי שלעותרים יש כל חלק בהליך התאום מול מי מהרשויות המוסמכות בישראל אשר מולן יש לתאם את הכנסת הסחורה לעזה.

עוד טוענים העותרים, כי גם במקרה דנן, כבעוד מקרים אחרים בעבר, נאמר להם על ידי חברת אל סאפי כי מונה על ידה שראפי כאחראי על כל הפרוצדורה והתיאום מהנמל ועד להכנסת הסחורה לרצועת עזה ולעותרים לא היה כל קשר עם חברת אל סאפי באופן ישיר אלא שהם היו בקשר אל מול שראפי בלבד. עוד נאמר להם כי מי שמטפל בכל הפרוצדורה של השחרור מול הנמל זו חברת אופקים. בנסיבות אלו, סברו העותרים – משהתקבלה הודעת שראפי כי יש תיאום לסחורה - שאמנם התקבלו האישורים כנדרש ומולאו כל הדרישות הפרוצדורליות אל מול הגורמים הרלוונטיים. לפיכך הועמסו המשאית והעגלה בסחורה והכל כשהמידע שקיים בידי העותרים והנהג מטעמם הוא שתכולת הטובין שיש להוביל היא חומר איטום לריצוף ודבקים לשיש וטיח/ צבע פיגמנט לרובה.

לטענת העותרים, כפי שהובהר לעיל, לנהג או לעותרים אין כל קשר לסחורה ובכלל כך - הם אינם קשורים אליה בקשר עסקי והיא אינה בבעלותם - ואין בידי הנהג או העותרים כל אפשרות לדעת כי הייתה כוונה להעביר באמצעות המשאית רכוש אסור. עוד נטען כי לנהג , "מעצם היותו נהג", אין גם כל אפשרות טכנית, לעמוד על מהות הסחורה, במיוחד מקום שבו כבענייננו, כך על פי הנטען, הסחורה ארוזה וסגורה. זאת ועוד, נטען כי לא ניתן לצפות מהעותרים או מהנהג – וציפייה כאמור אינה פרופורציונאלית - לבחון את מהות הסחורה ולא ניתן להטיל עליהם אחריות כזו מקום שהדברים אינם ברורים מאליהם – כגון במקרה כאן כאשר הסחורה ארוזה וסגורה. זאת ועוד, נטען כי לעניין זה מופלים העותרים אל מול אחרים, שכן בעבר שוחררו משאיות מהטעם שלמוביל אין יכולת לבדוק את החומרים ללא רקע כימי או מעבדה. יתרה מכך, העותרים שבים ומבהירים כי מדובר ב - 40 משטחים גלויים, אשר לא הוסתרו אלא הועמסו על המשאית באופן גלוי.

מבלי לגרוע מהאמור, נטען כי המשך החזקת המשאית והכופר המבוקש אינם פרופורציונאליים ביחס לחלקם של העותרים ומשמדובר בעותרים נורמטיביים אשר אין לחובתם כל עבר פלילי והמשאית משמשת מקור פרנסתם. בהקשר זה שבים העותרים וטוענים כי משאיתם היא היחידה שנתפסה שעה שמשאיות אחרות בהם נתפס רכוש כאמור בסעיף 56(ה)(1), הגם שנעשה ניסיון ברור להברחת סחורה, שוחררו לאלתר.

טענות המשיבים

1. המשיבים טוענים, כי השגות העותרים נדחו כדין, זאת בהינתן שבנסיבות אשר אינן שנויות במחלוקת, בהן לא ניתן היתר להעברת הסחורה הטעונה היתר, קמות כנגד העותרים החזקות הקבועות בסעיפים 56(ה)(1) ו (2) ולפיהן הסחורה תשמש במישרין לביצוע עבירת טרור חמורה וכך גם הרכוש אשר שימש להעברת הסחורה האמורה - חזקות אשר לא נסתרו על ידי העותרים. נטען כי בנסיבות אלו וכפי שיפורט להלן, לא נפל בהחלטות הגורם המוסמך כל פגם ובוודאי שלא כזה היורד לשורשו של עניין והמצדיק התערבותו של בית המשפט.
2. בפתח תשובתם מוצאים המשיבים להבהיר את ההבדל בין תיאום משלוח לבין הוצאת היתר. אשר לכך הובהר כי תיאום משלוח הוא הליך טכני בלבד, אשר מטרתו לייעל את סדר בדיקתן של המשאיות המגיעות למעבר, אין בו כדי להעיד על מתן ההיתר הדרוש על פי דין להעברה בפועל של הסחורה שתואמה לרצועת עזה והוא נפרד מהליך בקשת וקבלת ההיתר, אשר נדרש מקום בו מתבקשת העברת ציוד דו שימושי וזאת, על מנת לוודא בין היתר כי הסחורה נועדה לשימוש אזרחי ולא לשימושם של ארגוני הטרור. בענייננו, נטען כי התיאום אשר נעשה להגעת הסחורה למעבר כרם שלום היה תוך מצג ולפיו מדובר ב:"חומר איטום לריצוף ודבקים לשיש וטיח" – קרי תיאור אשר אינו תואם את אופי הסחורה בפועל – תחמוצת הברזל. אלא, שנטען כי ממילא, גם לו תואמה הסחורה באופן נכון, לא היה די בכך, בהינתן שאין חולק שלא הוצא היתר להעברת הסחורה לרצועת עזה.
3. נוסף על כך, מפרטים המשיבים את הרקע הנורמטיבי הרלוונטי לעניינו ובכלל כך את הרקע לחקיקת חוק המאבק בטרור והתכליות החשובות לביטחון המדינה אשר חוק זה נועד לשרת. עוד מפנים המשיבים לכך שבמסגרת הפסיקה נקבעה מפורשות תכליתה ההרתעתית של החזקה הקבועה בחוק המאפשרת תפיסה ובהמשך חילוט וכן נקבע שלשם השגת התכלית לא די בתפיסת וחילוט הרכוש הלא מאושר בהכנסה לרצועה עצמו, אלא נדרשים גם תפיסה וחילוט של הרכוש המשמש להעברת או הסתרת הרכוש שלא מאושרת הכנסתו לרצועה.
4. באופן ספציפי, במענה לטענות חברת אל סאפי וצאפי מוסיפים המשיבים וטוענים ראשית כי דין עתירה זו להידחות על הסף מפאת שיהוי אשר חל בהגשתה. כך, לטענת המשיבים, בשים לב למועד אשר בו קיבלו העותרים את החלטת הגורם המוסמך בעניינם (3/2/21), היה על העותרים להגיש את העתירה לכל המאוחר ביום 21/3/21. אולם העתירה הוגשה רק ביום 11/4/21, קרי חודשים וחצי ממועד קבלת ההחלטה המנהלית הנתקפת ומשכך, היא לוקה בשיהוי ניכר.

מבלי לגרוע מהאמור, נטען כי ממילא דין העתירה להידחות גם לגופם של דברים. זאת, משאין חולק כי לא הוצא היתר כדין להעברת הסחורה לרצועת עזה וכל שהוצג על ידי העותרים הוא אישר קמ"ט כלכלה הממוען למכס אשדוד והמאפשר שחרור טובין שהוגדרו כ"צבע פיגמנט לרובה" , תוך שאף בו צוין מפורשות כי "מחייב איבחון טרם קבלת אישור כניסה פרטני לעזה בלבד" וכן כי: "אישור זה אינו פוטר מחוקיות היבוא או מכל דין אחר"- קרי גם ממנו נובע כי היה על העותרים לדאוג לקבלת היתר פרטני ומשלא עשו כן קמה החזקה הקבוע בסעיף 56(ה)(1).

עוד נטען כי העותרים אינם מפרטים את אמצעי הזהירות שננקטו על ידם על מנת למנוע ניסיון להעברת החומר הדו שימושי ולמעשה אינם טוענים שביצעו פעולה כלשהי על מנת למנוע ניסיון להברחת תחמוצת הברזל לרצועה. זאת ועוד, נטען כי אין בכך שהעותרים לא הסתירו את מהות הסחורה והרכבה כדי לפטור אותם מתחולת החזקה הקבועה בדין, בשים לב לכך שהחזקה אינה מחייבת שיתקיים ניסיון הסתרה או הברחה, אלא שדי בכך שלא הוצא לסחורה היתר. יתרה מכך, נטען כי גם בטענה ולפיה לא יוחסה לעותרים עבירת טרור חמורה אין כדי להועיל לעותרים, בשים לב לכך שהחזקה הקבועה בחוק אינה מחייבת ציון עבירות טרור אלא קובעת פשיטה תחולתה מקום בו הרכוש עומד באחת ההגדרות הקבועות בסעיף 56(ב)(1).

עוד נטען כי דין טענותיהם של העותרים - ולפיהן פעלו בתום לב וכי מדובר בטעות אנוש - להידחות, משהעותרים מעידים על עצמם במסגרת העתירה כי הם מעבירים סחורות לרצועת עזה מזה שנים רבות ואולם, למרות זאת, אין חולק כי לא הוציאו היתר לסחורה ויתרה מכך, תיאמו משלוח תחמוצת הברזל בצורה מטעה כ"חומר איטום לריצוף ודבקים לשיש וטיח".

לאור כל האמור נטען כי מדובר במקרה מובהר הנכנס בגדרי החזקה המנויה בדין, בו לא הצליחו העותרים לסתור את החזקה או הצדיקו חריגה מההלכה הפסוקה המלמדת על תכליתו ההרתעתית של החוק שכן, היה באפשרות העותרים לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע הכנסת אותו חומר דו שימושי ואולם הם לא עשו כן. לאור זאת נטען כי דין עתירה זו להידחות.

1. נוסף על כך, במענה לטענות חברת מ.י. ויגמור טוענים המשיבים כי, בהתאם להוראות סעיף 56(ה)(2) לחוק המאבק בטרור וההלכה הפסוקה, על מנת לסתור את החזקה הקבועה בסעיף, על מי שהרכוש נמצא בבעלותו, בחזקתו או בשליטתו להוכיח "כי לא ידע שבאמצעות רכושו יועבר או יוסתר רכוש". אלא, שלטענת המשיבים, לבד מטענות סתמיות ולפיהן אין לעותרים כל קשר או אחריות לטובין ואין לנהג אפשרות לבדוק מה כוללים הטובין, לא הציגה חברת מ.י. כל ראייה המלמדת על כך שהיא פעלה באופן כלשהו, כדי לדעת ולוודא שבאמצעות המשאית שלה לא מועבר ציוד ללא אישור ומשכך, לא סתרה את החזקה הקבועה בדין.

לא זו אף זו, לטענת המשיבים, כפי שפורט בהחלטת הגורם המוסמך בהשגה, חרף טענותיו של יגמור, הסתבר כי אין זה המקרה הראשון בו משאית של יגמור מעורבת בניסיון הברחת ציוד אסור לרצועת עזה, אלא שלפחות בעוד שני מקרים נוספים, נעשה ניסיון כזה, כשבאחד מהם הוגשה עתירה מנהלית שנדחתה (עת"מ 3149-10-17 יגמור נ' מדינת ישראל (29/1/18) (להלן: "עניין יגמור") ובמקרה השני, ניתנה החלטה המורה על שחרור משאית של יגמור, אשר הייתה מעורבת אף היא בניסיון הברחה של ציוד דו שימושי ובמסגרתה הובהר מפורשות ליגמור: "כי על מנת למנוע הישנות מקרים כאלה, עליו לנקוט במירב האמצעים ולעשות ככל יכולתו על מנת לוודא שלא יעשה ניסיון להעביר באמצעות כלי רכב המשמשים אותו להובלת סחורות לרצועת עזה, להעברת חומרים ו/או מוצרים שהכנסתם אסורה או מוגבלת על פי דין". נוסף על כך, טוענים המשיבים, כי אין עוררין שיגמור מודע היטב לנהלים הנוגעים להעברת סחורות וזאת גם הואיל ובפרשת מיכאל פרץ (במסגרתה הורשע אזרח ישראל בהעברת סחורות לגורמי חמאס ברצועה באמצעות חברת ההובלות שלו), היה יגמור עד במשפט. קרי לטענת המשיבים יגמור הוא בבחינת "שור מועד" שעל אף מקרי העבר הוא ממשיך ומפר פעם אחר פעם את הוראות החוק. במאמר מוסגר אציין בהקשר לטענות אלו כי במסגרת הדיון בעל פה, חזרו בהם המשיבים מטענות אלו והודו כי התקדימים אליהם הפנה הגורם הממונה בהחלטתו ואשר עליהם חזרו המשיבים בתשובתם, מתייחסים לבן דודו של יגמור (ראו בעמוד 14 לפרוטוקול הדיון מיום 19/7/21 בשורות 1-2).

עוד טוענים המשיבים כי גם במסגרת סעיף 51 לנוהל אישור ותיאום הכנסת טובין לרצועת עזה הובהר כי על כלל הגורמים המעורבים בשרשרת העברת הטובין לרצועת עזה (כדוגמת: הסוחרים, גורמי ההובלה וכיו"ב) לוודא כי המשאית המובילה את החומרים לא משמשת להעברת טובין אשר לא קיבלו רישיון כנדרש.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי קבלת טענת העותרים ולפיה אין להטיל עליהם כל חובה כמוביל, לבחון באופן אקטיבי האם באמצעות רכושם, מתבצעת עבירה, טענה המושתתת על נימוקים הנוגעים ליכולת המוביל לזהות את הסחורה וכיוצא באלו, יהיה בה כדי להוביל לתוצאה חמורה, שכן קבלת הטענה משמעותה, ריקון מתוכן של תכליתו ההרתעתית של החוק למאבק בטרור לאיין התמריץ הכלכלי לביצוע ההברחות. יתר על כן, נטען כי בנסיבות המקרה דנן, ממילא לא ניתן לקבל טענה זו, הואיל וסוג החומר ושמו, הודפסו בצורה בולטת לעין על השקים, כך שלו רצו בכך העותרים – או מי מטעמם, ניתן היה לזהות בצורה פשוטה ובעין בלתי מזוינת את מהות החומר הנמצא בשקים. אלא שהעותרים נמנעו מלעשות כן ומשכך לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

זאת ועוד, לטענת המשיבים טענת העותרים בדבר אפליה קיבלה מענה על ידי הגורם המוסמך, אשר השיב לה כי תפיסת משאיות במעבר מתבצעת בהתאם לנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ומקרה ובין היתר גם נוכח מידת המעורבות או התנהלות המוביל ובהתבסס גם על הבדיקות שביצע או נמנע מלבצע בנוגע למשלוח וכן על מקרים קודמים בהם הוא היה מעורב, כפי שמתקיים במקרה דנן. במקרה דנן מפנים המשיבים לכך שהעותרים לא ביצעו ולו בדיקה פשוטה של הסחורה וכי הנהג הציג מסמכים אשר נחזו להיות היתר אך בפועל לא היו כאלו ומשהועמד על טעותו טען כי היתר כאמור כלל אינו נדרש. נטען כי עובדות אלו מעמידות בספק משמעותי את תום ליבם של הגורמים המעורבים באירוע. עוד מפנים המשיבים לכך שכאמור אין מדובר בהפרה ראשונה של העותרים אשר משאית קודמת שלהם כבר חולטה בעבר. נוסף על כך נטען כי לפנים משורת הדין אף לא חולטה המשאית באופן מלא אלא רק כדי 75% משוויה.

מבלי לגרוע מהאמור מציינים המשיבים כי לא ברור כלל מעמדם של העותרים בעתירה בשים לב לכך שבהתאם לרישיון הרכב הבעלות במשאית היא של חברת ש.י. מובילי מרחבים בע"מ. לאור זאת נטען כי ממילא דין העתירה להימחק על הסף מפאת העדר זכות עמידה.

לאור כל האמור לעיל, נטען כי החלטת הגורם הממונה היא בדין, סבירה, מידתית ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית ומשכך, נטען כי יש לדחות את העתירה.

דיון והכרעה

1. בעתירות התקיימו לפני שני דיונים – דיון ראשון ביום 19.07.21, במסגרת דיון זה השלימו הצדדים טיעוניהם בעתירת חברת מ.י. ויגמור והעותרים החלו לטעון בעתירת חברת אל סאפי וצאפי. אלא שבמהלך הדיון בעתירה זו, משהופנו העותרים לכך שלא צירפו אסמכתאות מספקות בתמיכה לטענותיהן ולפיהן העותרים שכרו אחרים לשם ביצוע תיאומים וקבלת היתרים להעברת הסחורה ואין להם אחריות משכך - עתרו העותרים כי יתאפשר להם להגיש ראיות נוספות.

בהחלטה אשר ניתנה על ידי באותו דיון, הותר לעותרים להגיש ראיות נוספות כמבוקש תוך שהודגש כי קביעה זו היא מבלי לקבוע מסמרות בשאלת משקל הראיות ומשמעותן לעניין העתירה, בשים לב לכך שאלו תוצגנה לראשונה במסגרת העתירה. כן נקבע דיון נוסף ליום 12/9/21 לשם השלמת הטיעון.

בהמשך להחלטה זו, הוגש על ידי העותרים מסמך הנושא כותרת "הצהרה" ואולם אין חולק כי לא נערך כתצהיר ואף לא אומת, של מר חסאן שראפי אשר במסגרתו נכתב כי זה נשכר על מנת לקבל את הסחורה מחברת אופקים; המסמכים אשר הועברו אליו התקבלו מחברת אופקים; לתיאום אשר נערך הוגשו המסמכים הנכונים אולם במלל נרשם "רובה" במקום "צבע לרובה"; עוד צויין כי הואיל ושראפי חלה בקורונה נבצר ממנו להתייצב לוועדה ומשך הגיע לוועדה נציג מטעם החברה.

במסגרת דיון אשר התקיים ביום 12/9/21, השלימו הצדדים טיעוניהם גם בעתירת חברת אל סאפי וצאפי.

אקדים אחרית לראשית, לאחר בחינת כלל טענותיהם של העותרים בכתב ועל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירות להידחות, וזאת, מטעמים כפי שיפורטו להלן.

המסגרת הנורמטיבית

1. במרכז טענותיהם של הצדדים - סעיפי החוק למאבק בטרור, הקובעים את נהלי הכנסת הסחורות לרצועת עזה; מגדירים את סוגי החומרים השונים והדין החל באשר לכל אחד וזאת החל בסחורה המותרת להכנסה, חומרים המוגדרים כדו-שימושיים וסחורה האסורה להעברה; החזקות הנובעות מאי קיום הוראות הדין בנוגע לקבלת אישורים והיתרים כנדרש; ואפשרויות חילוט רכוש מקום בו מופרות ההוראות. כיוון שכך ועל מנת שתשמש בסיס להבנת הטענות ובחינתן, הנני מוצאת ראש וראשונה, להניח את התשתית הנורמטיבית הרלוונטית.
2. בשים לב למצב הביטחוני ברצועת עזה, נקבעה לאורך השנים מדיניות נורמטיבית חוקית אשר ייעודה הסדרת העברת סחורות לרצועת עזה. תחילתה בהחלטת הקבינט המדיני-ביטחוני מיום 19/9/07 במסגרתה נאסרה הכנסת טובין. החלטה זו שונתה בהחלטה ב/44 של ועדת השרים לביטחון לאומי מיום 20/6/10, במסגרתה הוחלט "לפרסם רשימה של פריטים אסורים לכניסה לעזה. רשימה זו תכלול רק נשק, אמצעים תומכי לחימה ופרטים בעיתיים דו-שימושיים". בהמשך לכך, פורסמו במסגרת צו פיקוח על ייצוא בטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), תשס"ט-2008 (שהוצא מכוח חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני, התשס"ז-2007 (להלן: "חוק הפיקוח")), שתי תוספות בהן פורטו רשימות טובין המוגדרים "דו שימושיים", כשבתוספת הראשונה מנויים פריטים שהעברתם טעונה רישיון להעברה לרצועת עזה ולאיו"ש והשניה, הרלוונטית לעניינו, כוללת טובין המחייבים קבלת אישור או רישיון מיוחד להעברה לרצועת עזה בלבד. נכון להיום מונה הרשימה המנויה בתוספת השנייה 62 פריטים. באשר לענייננו רלוונטי פריט 58 לרשימה הקובע כי "תחמוצת ברזל" מהווה חומר דו שימושי.
3. בהמשך לכך, ביום 01.11.16 נכנס לתוקפו חוק המאבק בטרור, אשר בדברי ההסבר לו צוין כי מטרתו:

"לתת בידי רשויות המדינה כלים מתאימים בתחום המשפט הפלילי והציבורי, לשם התמודדות עם איומי הטרור שבפניהם ניצבת מדינת ישראל, וזאת בשל ייחודה של תופעת פשיעה זו, הבא לידי ביטוי בעוצמת הפגיעה שלה מחד גיסא, ובקושי להיאבק בה בשל היקפה ומורכבותה מאידך גיסא."

מטרתו זו של חוק המאבק בטרור נקבעה בדומה, בין השאר, גם בעע"מ 1851/18 שר הביטחון נ' דיסקל 1971 בע"מ (29.01.2019) (להלן: "עניין דיסקל"):

"על פי סעיף 1 לחוק המאבק בטרור ודברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 949, התשע"ה, 1065, 1066 (להלן: דברי ההסבר)), מטרתו של החוק היא ליתן בידי גורמי האכיפה מגוון כלים למניעת התקיימותם ופעילותם של ארגוני הטרור, סיכול פעילות טרור ופגיעה בתשתית הארגונית והפיננסית המזינה אותה, תוך איחודן של מכלול הוראות בתחום המשפט הפלילי והמינהלי תחת קורת גג נורמטיבית אחת..... ביסוד חקיקת החוק החדש, אשר לא צמח מתוך רִיק חקיקתי, עמדה כוונתו של המחוקק לגבש הסדר עדכני, שלם וממצה בסוגיית הלוחמה בטרור, אשר יצייד את גורמי האכיפה בכלים עדכניים לשם התמודדות אפקטיבית עם איומי הטרור"

1. סעיף 56 לחוק המאבק בטרור, מסמיך את שר הביטחון, בתנאים הקבועים בסעיף זה, להוציא צו תפיסה מנהלי זמני לגבי רכוש של ארגון טרור או של פעיל טרור, או רכוש שמיועד לביצוע עבירת טרור חמורה, או רכוש שנעברה בו עבירת טרור חמורה או ששימש במישרין לביצוע עבירה כאמור ורכוש שהושג כשכר או כתגמול בעד ביצוע עבירת טרור חמורה או יועד להיות שכר או תגמול כאמור. בסעיפים קטנים 56 (ה)(1) ו-56(ה)(2) לחוק, הרלוונטיים לענייננו נקבעו שתי חזקות משפטיות הניתנות לסתירה בנוגע לרכוש כאמור כדלקמן:

(ה) לעניין סעיף זה –

(1) חזקה שרכוש שנתפס במעבר גבול בין ישראל לחבל עזה, שלא דווח והיתה חובה לדווח עליו, בלא היתר שנדרש או שהיה ניסיון להסתירו ולהבריחו, הוא רכוש כאמור בסעיף זה, אלא אם כן הוכח אחרת;

(2) חזקה שרכוש שבאמצעותו הועבר או הוסתר רכוש כאמור בפסקה (1), שימש במישרין לביצוע עבירת טרור חמורה, אלא אם כן הוכיח מי שהרכוש נמצא בבעלותו, בחזקתו או בשליטתו כי לא ידע שבאמצעות רכושו יועבר או יוסתר רכוש כאמור בפסקה (1);"

בעניין דסקל – אשר כבר בשלב זה אציין כי נסיבותיו שונות מאלו בענייננו, הואיל ושם נסב הדיון על מקרה ספציפי של תפיסה וחילוט של רכוש המותר להעברה, אשר נטען כי באמצעותו הוסתר רכוש אחר אשר טעון היתר להעברה – צוין באשר לחזקות דלעיל כי:

"סעיף 56(ה)(1) לחוק המאבק בטרור חזקה ניתנת לסתירה, ולפיה רכוש שנתפס במעבר הגבול בין ישראל לרצועת עזה מבלי שניתן היתֵר להעברתו, וכאשר היתר שכזה נדרש על-פי חוק (להלן: רכוש שאינו מאושר), מקיים את הזיקה הנדרשת לפעילות טרור לפי סעיף 56 לחוק, ועל כן מהווה רכוש בר-תפיסה מכוח הוראות הסעיף. חזקה דומה נקבעה בסעיף 56(ה)(2) לחוק המאבק בטרור ביחס לרכוש "שבאמצעותו הועבר או הוסתר" רכוש שאינו מאושר, והיא ניתנת לסתירה על- ידי מי שהרכוש נמצא בבעלותו, בחזקתו או בשליטתו, באמצעות הוכחה כי לא ידע שרכוש שאינו מאושר יועבר או יוסתר באמצעות רכושו." (סעיף 1 לפסק דינו של כב' השופט אלרון).

עוד הוסבר בעניין דסקל, כי התכלית המשתקפת בחזקות אלו היא התכלית ההרתעתית:

"מדברי ההסבר עולה בבירור כי בתמהיל התכליות העומדות בבסיס סמכויות התפיסה והחילוט קיימת גם תכלית הרתעתית. אני סבור כי בחינה פרטנית של סעיף 56(ה)(ב) לחוק המאבק בטרור מלמדת כי התכלית ההרתעתית תופסת בו מקום מרכזי במיוחד. הטעם לכך הוא שהסעיף עוסק בציוד שהכנסתו אל תוך רצועת עזה אינה מחייבת קבלת היתר, בהיותו ציוד "ניטרלי" שאינו מיועד או מתאים לשימוש במסגרת פעילות טרור. מתן סמכות גורפת לתפיסתו של ציוד כזה, ללא כל תלות בטיבו ובמידת תרומתו הפוטנציאלית לפעילותם של ארגוני טרור, מקיים קשר רציונאלי רופף ביותר לתכלית המניעתית העומדת בבסיס חוק המאבק בטרור במובנה הישיר. נדמה על כן, כי תכליתו של ההסדר היא הרתעתם של "מבריחים בכוח", וכי תכלית זו משמשת כאמצעי לקידום התכלית המניעתית האמורה.

...הקשיים המובְנים באכיפת האיסור להכניס ציוד דו-שימושי ללא היתר, שעליהם עמדו המערערים בהרחבה, שוללים את יכולתם של גורמי האיתור במעברים לחשוף ניסיונות הברחה ב-100% מהמקרים. בשל כך, הופכת תפיסתו של רכוש שאינו מאושר למאורע הסתברותי, ובהתאם, ההחלטה אם לנסות ולהבריח ציוד דו-שימושי לרצועת עזה מהווה – מנקודת מבטם של מעבירי הסחורה – מעין "הימור", אשר בצדו האחד ניצב הסיכוי שהרכוש שאינו מאושר לא ייתפס, ובצדו השני ניצב הסיכון שבגילוי פעולת ההברחה. במצב דברים זה, ובשים לב לתרומה המשמעותית שיש לציוד דו-שימושי לפעילותם של ארגוני הטרור, הגבלת סמכות התפיסה לרכוש שאינו מאושר בלבד עלולה להפוך את תוחלתו הכוללת של ה"הימור" – הוא ניסיון העברת הרכוש שאינו מאושר – לחיובית, ולפיכך, לגרום לתפיסתו על-ידי מעבירי הסחורה ככְּדָאִי. בתוצאה זו יש כדי לפגוע באופן קשה במאמץ הניכר שמשקיעה מדינת ישראל, באמצעות כוחות הביטחון, במלחמה העיקשת בטרור ובתשתיות המאפשרות אותו, ובפרט, בניסיון למנוע מארגוני הטרור גישה לציוד דו-שימושי." (שם. בסעיפים 38-39 לפסק דינו של כב' השופט אלרון).

עוד הודגש כי לעניין קיומן של החזקות, אין נפקות לקיומו של מידע מודיעיני המצביע על קשר בין מזמין הסחורה לפעילי טרור (סעיף 24 לפסק דינו של כבוד השופט אלרון).

יחד עם זאת הודגש כי חזקות אלו אינן חלוטות:

"יש לשים לב לכך שהחזקה בה עסקינן אינה חזקה חלוטה, והיא ניתנת לסתירה מקום בו מוכיח בעל הרכוש המותר כי לא ידע שזה ישמש להעברה או להסתרה של רכוש שאינו מאושר. משמעות הדבר היא שאף אם הפרשנות שהוצעה תוביל לכך שמקרים רבים יותר "יתפסו ברשתהּ" של החזקה בשלב הראשון, האפשרות שהותיר המחוקק לסתירתה תמנע את האפשרות לתפוס בצו את רכושם של מי שלא היו מודעים לכך שרכושם שימש להסתרת רכוש בלתי מאושר (כפי שאכן היה ביחס לרכושם של הסוחרים הנוספים בעניין עליווה). במנגנון זה יש כדי למקד את השפעתו של האמצעי ההרתעתי למקרים שבהם עשוי להיות לו ערך, ובכך, לצמצם את הפגיעה בזכויות קניין למינימום המתחייב מתכליתו ההרתעתית של ההסדר.

בנוסף, וכפי שפירטתי בהרחבה לעיל, סעיף 56(ה) לחוק המאבק בטרור נמצא במרכזו של הסדר רחב ומורכב המסדיר את סמכויות התפיסה והחילוט המנהליים. אני סבור כי ה"מעטפת" שיוצרות יתר ההוראות הנוגעות לסמכויות אלה, בדגש על הכפפתן לזכות שימוע ולביקורת שיפוטית מורחבת, מאזנת היטב את מידת הפגיעה בזכויות קנייניות אשר נובעת ממימוש התכלית העומדת בבסיס ההסדר." (שם. בסעיף 48).

זאת ועוד, כאיזון נוסף לפגיעה בזכות הקניין הנובעת מההחלטה המנהלית בדבר חילוט הרכוש, נקבע בסעיף 64 לחוק המאבק בטרור כי הביקורת השיפוטית אשר תופעל על ההחלטה בדבר צו התפיסה תהיה רחבה מזו המופעלת ככלל על החלטת רשות מנהלית ובית המשפט יהיה רשאי לבוא ב"נעלי הרשות" ולשקול את שיקוליה. (ראו עניין דסקל, בסעיפים 9-12 לפסק דינו של כב' השופט סולברג)

עוד הובהר, על טיב הבדיקות המבוצעות לשם מתן היתר כי :

"בקשה לקבלת היתר להכנסת טובין דו-שימושיים לרצועת עזה נבחנת, בין היתר, על-ידי גורמי הביטחון. במסגרת זו נבדקים נתונים שונים, ובכלל זה זהויות שולח הסחורה ומקבלהּ וכן טיב הסחורה והשימושים האפשריים בה. על בסיס חוות הדעת של גורמי הביטחון מחליט הגורם המוסמך במת"ק עזה אם לאשר את הכנסת הטובין." (סעיף 3 לפסק דינו של כבוד השופט אלרון).

כאמור פסק הדין בעניין דסקל, אינו רלוונטי באופן ישיר לענייננו הואיל והוא נסב על רכוש אשר באמצעותו הוסתר הרכוש אשר טעון היתר ואולם, במסגרת פסק הדין פורש באופן ישיר גם הביטוי "רכוש שבאמצעותו הועבר" (הרלוונטי לענייננו) וזאת, כחלק מפרשנות הביטוי "רכוש שבאמצעותו הוסתר". זאת משלעמדתו של כב' השופט סולברג, בדעת הרוב, פרשנותו של האחד משליכה על פרשנותו של האחר. כך הובהר ונקבע אשר לביטוי "רכוש באמצעותו הועבר כי:

"משעמדנו על פרשנות הביטוי 'הוסתר', נפנה לפרשנות הביטוי 'באמצעותו הועבר'. משהראנו לדעת, כי הביטוי 'הוסתר' נותן מענה לחשש מפני שימוש תכסיסני ברכוש מותר לצורך העברת הרכוש האסור באצטלתו ובחסותו, הרי שהביטוי 'באמצעותו הועבר' צריך להיבחן כפשוטו. היינו, עלינו לשאול, האם הרכוש הנדון שימש באופן מעשי לצורך העברתו של הרכוש האסור. ככל והתשובה לכך תהיה בחיוב, הרי שתקום החזקה שתאפשר את תפיסתו של הרכוש המותר שבאמצעותו הועבר הרכוש האסור."

מתוך קביעתו זו של כבוד השופט סולברג עולה כי מקום בו מועבר ציוד הטעון היתר באמצעות רכוש, לא נדרש יסוד ההסתרה כתנאי להקמת החזקה באשר לרכוש באמצעותו מועבר הציוד. קביעה זו עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף הקובע את יסוד ההסתרה כתנאי לתחולת החזקה מקום בו מדובר ברכוש באמצעותו "הוסתר" הרכוש הטעון היתר, בבחינת כלל ההן המלמד על הלאו – מקום בו מדובר ברכוש באמצעותו מועבר הרכוש הטעון היתר, שם לא קיים יסוד ההסתרה. בדומה לקביעתי זו, נקבע בעת"מ (מינהליים ת"א) 16852-04-20 חברת אלברק להובלות ולמסחר כללי בע"מ נ' משרד הביטחון (24.05.2020) כי:

"ברור כי אין להסתפק בכך שהסוחרים ידאגו לניירת תקינה על פניה. מטרת הסעיף היתה להשית גם על בעל הרכב המוביל את הטובין לדאוג לכך שכלי הרכב שלו לא יעביר טובין ללא היתר.

האלמנט ההרתעתי הוא ברור ונמצא בליבת העניין.

ככל שהמוביל יסתפק בכך שהניירת על פניה נראית תקינה, לעולם לא תהיה לו חבות, אם יתברר שהמטען שהוביל היה ללא היתר (כולו או חלקו).

ברור שלא זו כוונת המחוקק בסעיף 56 (ה) (2) לחוק . זו גם הסיבה שנקבע בסעיף איסור על "העברה" ולא רק על "הסתרה".

מהכלל אל הפרט;

1. בשתי העתירות דנן, לית מין דפליג כי מתקיימות החזקות הקבועות בסעיפים 56(ה)(1) ו – (2), הואיל ואין חולק כי הרכוש אשר ביקשו העותרים להעביר דרך מעבר כרם שלום הוא רכוש דו-שימושי הטעון היתר ואשר לא ניתן בגינו היתר. כיוון שכך, הרי שקמה חזקה ולפיה מדובר ברכוש אשר ישמש במישרין לביצוע עבירת טרור חמורה ומשכך, שר הביטחון מוסמך להורות על תפיסתו ועל חילוטו. כיוון שכך, השאלה אשר יש לבחון היא האם עלה בידי העותרים לסתור את החזקות במקרה דנן. על שאלה זו הנני סבורה כי – בשתי העתירה – יש להשיב בשלילה.

כך, בעתירת אל סאפי וצאפי – טוענים העותרים, כפי שפורט לעיל בהרחבה, כי החזקה נסתרת הואיל ולא פורטו העבירות הביטחוניות המיוחסות לעותרים. דא עקא – כעולה מפורשות מלשון החוק, כמו גם מההלכה הפסוקה, דרישה כאמור אינה קיימת ויתרה מכך, היא עומדת בסתירה לחזקה הקבועה בסעיף ולפיה עצם ניסיון להעברת סחורה הטעונה היתר בלא היתר, מלמד חזקה כי הרכוש משמש במישרין לביצוע עבירת טרור חמורה. עוד טוענים העותרים - ובכך עיקר יהבם – כי הם עשו ככל שלאיל ידם על מנת לפעול כדין ולמנוע העברת סחורה הטעונה היתר בלא היתר. זאת משלטענתם שכרו גורמים מקצועיים על מנת שיטפלו בהסדרת העברת הסחורה. אלא, שגם לו סברתי שיש בשכירת אנשי מקצוע כדי להוביל לסתירת החזקה, ממילא אינני סבורה כי במקרה דנן נסתרה החזקה על ידי העותרים, משאלו לא הציגו כל ראייה המלמדת על ההנחיות אשר ניתנו על ידם לאנשי המקצוע ובכלל כך בפרט, לא הציגו כל ראייה המלמדת כי הציגו לאנשי המקצוע מידע בדבר מהותה האמיתי של הסחורה. זאת ועוד, מהמפורט לעיל, במצגי אנשי המקצוע מטעם העותרים, הוצגה הסחורה באופן מטעה – כ"פיגמנט לרובה" או כ"כחומר איטום לריצוף" או "דבקים לשיש" והכל מבלי שצוין כי בפועל מדובר בתחמוצת הברזל. אשר למצגים אלו, לא הוצגה על ידי העותרים כל ראייה כי מצגים אלו הציגו אנשי המקצוע מטעם העותרים על דעת עצמם ולא על בסיס הנחיות אשר ניתנו להם על ידי העותרים. בהקשר זה אוסיף ואציין כי, כפי שפורט לעיל בהרחבה, במסגרת דיון אשר התקיים בפני ביום 19/7/21, הצבעתי בפני העותרים על הכשל בטיעונם, הנובע מחוליה חסרה הנוגעת להנחיות אשר ניתנו על ידם לאנשי המקצוע מטעמם. אולם, הגם שניתנה לעותרים הזדמנות לתיקון הכשל על ידי הצגת ראיות המלמדות על ההנחיות אשר ניתנו על ידם לאנשי המקצוע מטעם, הציגו העותרים מסמך המוכתר כ"הצהרה" אשר לא נערך בפועל כתצהיר ולא אומת ומשכך, אין לו כל משקל ראייתי ויתרה מכך, אף במסגרתו לא פורטו ההנחיות אשר ניתנו על ידי העותרים והאופן בו הם תיארו את הסחורה הנדרשת להעברה. בנסיבות אלו, גם ככל שהייתי הולכת עם העותרים כברת דרך והייתי קובעת שדי במינוי גורמים מקצועיים על מנת לטפל בהעברת הסחורה כדי לסתור החזקה (ויודגש- אינני נדרשת לקביעת מסמרות בנושא לאור מחדלם של העותרים מהצגת המצג אשר הוצג על ידם לאנשי המקצוע מטעמם) – הרי שממילא דין עתירתם של העותרים דחייה משחדלו מהבאת ראיות רלוונטיות, הנסבות על המצג וההנחיות אשר הוצגו על ידי העותרים לאנשי המקצוע מטעמם ומשכך, לא הרימו הנטל לסתור החזקה. לאור זאת דין עתירתם של עותרים אלו להידחות.

כך הם גם פני הדברים בכל הנוגע לעתירת חברת מ.י. ויגמור. אשר לעותרים אלו, אפתח ואציין כי במסגרת טיעוני המשיבים נטען כי אין לעותרים אלו מעמד בהינתן שהמשאית אשר נתפסה וחולטה רשומה בבעלות חברה אחרת. טענה זו לא זכתה לכל התייחסות בטיעוני העותרים על פה ודי בה כדי להוביל לדחיית עתירתם מפאת העדר זכות עמידה. יתרה מכך, גם לגופן של טענות לא הציגו עותרים אלו טענות אשר יש בהן כדי לסתור החזקה בדין. כך וראשית, טענו העותרים כי העובדה שלא נעשה כל ניסיון להסתיר את הסחורה מלמדת על תום ליבם ועל סתירת החזקה. אלא, שכפי שפורט לעיל, מקום בו מדובר ברכוש באמצעותו מועברת הסחורה הטעונה היתר, ממילא לא נדרש יסוד ההסתרה. עוד נטען כי לא חלה על המוביל החובה לבחון את הסחורה ויתרה מכך, נטען כי חובה לבדיקת הסחורה באמצעות מעבדה אינה פרופורציונאלית ולפיכך אינה סבירה. דא עקא, במקרה דנן עיון בצילומי הסחורה אשר צורפו כחלק מנספח א' לתשובת המשיבים מלמד שהסחורה מהווה שקים העטופים בניילון שקוף ועליהם כיתוב גדול, אחד ויחיד :"תחמוצת ברזל" במספר שפות. קרי, בדיקת הסחורה במקרה זה, לא חייבה בדיקת מעבדה ואפילו לא פתיחת שק באופן מדגמי על מנת לבחון את תוכנו, אלא שכל שנדרשה חברת ההובלות הוא להסתכל על השקים – הא ותו לא. משאף זו לא עשו העותרים, אינני סבורה כי סתרו החזקה הקבועה בדין.

עוד אין בידי לקבל טענת העותרים ולפיה הופלו לרעה, באשר במקרים אחרים שוחררו משאיות אשר נשאו סחורות הטעונות היתר בלא היתר. אשר לטענת האפליה, הרי שמושכלות יסוד הן כי אפליה היא נקיטת יחס שונה אל שווים. משכך, על מנת שתתקבל טענת אפליה על הטוען לאפליה להראות כי הוא שווה לקבוצת ההשוואה ולמרות זאת ננקט כלפיו יחס שונה (ראו- בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008); דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330 (2000), פסקה 13 לדברי הנשיא (בדימוס) כב' השופט ברק; בר"ש 1185/13 אוחנה נ' נציבות שירות המדינה (3/4/13)). אלא, שבמקרה דנן, נטענה הטענה בעלמא, מבלי שהוצגו בתמיכה לה כל נתונים המלמדים על זהות בין מקרים אחרים(אשר כלל לא הוצגו) לבין המקרה דנן ומשכך, דין טענה זו להידחות.

לאור כל האמור גם דין עתירת העותרים- מ.י. הובלות ויגמור – להידחות.

סוף דבר;

1. העתירות נדחות. העותרים בכל אחת מהעתירות יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
2. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"ב, 24 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.