בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש אשר ניתנה לבנו של המבקש לאחר שנהג ברכבו כאשר רכב זה נתון תחת הודעת איסור שימוש ברכב.

ב"כ המבקש טען כי המבקש היה תם לב ולא ידע כי רכבו נתון תחת איסור שימוש שכן בנו לא שיתף אותו במידע זה.

בנסיבות אלה התבקשתי לבטל את איסור השימוש שניתן כנגד הרכב נשוא הבקשה.

ב"כ המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי הרכב נשוא הבקשה נעדר מבחן רישוי עוד מיום 27.12.20 עת עוכב לראשונה בנו של המבקש ובאותו היום "הורד" הרכב מהכביש בשל מצבו המכאני הרעוע כדי שיעבור תיקון ומבחן רישוי רכב מחדש.

לא רק שהרכב לא תוקן, הרי שבנו של המבקש נתפס ביום 13.3.21 שוב כאשר הוא נוהג באותו הרכב מבלי שזה עבר כל תיקון.

בנסיבות אלה מתנגדת המדינה לכל ביטול או קיצור של ההליך המנהלי.

דיון –

על המבקש בהליך מנהלי המבקש סעד מבית המשפט להגיע לבית המשפט ב"ידיים נקיות" ככל שהדבר קשור לטענת תום ליבו עליה נשען הוא לצורך ביטול ההליך מנהלי.

אין חולק כי המבקש הוא בעל הרכב וחזקה כי ידע גם ידע כי רכבו נע בכבישים כאשר אין לו מבחן רישוי ("טסט") בתוקף וזאת כאשר בנו נוהג ברכבו.

גם אם בנו של המבקש "העלים" ממנו את המידע על איסור השימוש שקיבל ביחס לרכב ביום 27.12.20 (אירוע שהוא בלתי סביר בעיני), הרי שהמבקש עצמו ידע כי כאשר הוא מוסר את הרכב לבנו, זה נוהג בו כאשר אין לו מבחן רישוי רכב תקף.

בנסיבות אלה הטענה לתום ליבו של המבקש נדחית על ידי על הסף.

עבירה בניגוד לתקנה 308(ד) היא עבירה מסוג אחריות קפידה (נעדרת כל יסוד נפשי) והמבקש לא הוכיח את ההגנות הצמודות לעבירות מסוג זה בחוק, כלומר לא הוכיח כי עשה כל שביכולתו כדי למנוע מבנו את ביצוע העבירה.

מכל האמור לעיל, ולאחר שנוכחתי כי בידי המדינה ראיות לכאורה המראות כי בוצעה לכאורה העבירה על ידי בנו של המבקש, ולאחר שלא מצאתי כי הוכחו ההגנות הקבועות בחוק בסעיף 57 ב של פקודת התעבורה, לא מצאתי כל הצדקה להשיב הרכב לאב המבקש.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ה' ניסן תשפ"א, 18 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.