בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959

יו"ר הוועדה – כב' השופט אמיר סלאמה

חבר הוועדה – ד"ר אלכס קורת

חבר הוועדה – ד"ר דני קירשנר

לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 6.1.19, המכוונת כנגד החלטתו להכיר בחבלה שארעה למערער כחלה לפי חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח-1988 (להלן ולמען הנוחות – "חוק חבלה בחופשה"), ולא הכיר בה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן – "חוק הנכים").

רקע

1. בשנת 2010 שירת המערער בשירות סדיר.
2. ביום 19.4.10, בעת שנסע באוטובוס לבסיס ובזמן ירידה ממנו, נפל המערער ונחבל בכף ידו השמאלית (להלן – "האירוע הראשון").

ביום 1.5.10, ובעת ששהה בביתו בחופשה ועסק בניקוי נשקו האישי, נפלט כדור מהנשק ופגע בחלק השמאלי של פני המערער (להלן – "האירוע השני").

1. בתאריך 26.5.10 הגיש המערער שתי תביעות נפרדות מכוח חוק הנכים, אחת בעניין האירוע הראשון, ואחרת בעניין האירוע השני.
2. ביום 9.8.11 החליט המשיב להכיר באירוע הראשון כחבלה שנגרמה במהלך ועקב השירות הצבאי, ובמסגרת אותה החלטה הודיע למערער כי ועדה רפואית קבעה שהחבלה בכף יד שמאל באירוע זה לא הותירה אצלו נכות.

ביום 16.8.11 הגיש המערער החלטה על קביעת הועדה הרפואית (באמצעות בא כוחו עו"ד מוניר ח'יר), ואולם ביום 27.6.12 הודיע לו המשיב כי ערעורו נדחתה בידי ועדה עליונה .

1. ביום 29.8.13 נתן המשיב החלטה ביחס לאירוע השני, וקבע לגביו כי מדובר בחבלה שארעה בהיות המערער בחופשה.

באותה החלטה הודיע המשיב למערער כי ועדה רפואית קבעה נכות בשיעור 15% בגין צלקת בפנים (כולל הגבלה בדיבור ובפתיחת הפה).

עוד צוין באותה החלטה כי על פי חוק חבלה בחופשה, אם פחתה דרגת הנכות של מי שנפצע בחופשה משיעור של 20%, לא יחולו עליו הוראות חוק הנכים (פועל יוצא מכך שאין משמעות "מעשית" לנכות מתחת ל- 20% לגבי חייל שנחבל בחופשה).

על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדה רפואית עליונה, אשר דחתה את ערעורו.

על כך הגישה המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 21092-03-14), אשר הורה על השבת עניינו לוועדה רפואית עליונה לצורך קבלת הבהרה בעניין סעיף הנכות לפיו נקבעה דרגת נכותו.

עניינו של המערער הושב לוועדה העליונה, אשר הבהירה את סעיף הנכות לפיו נקבעה דרגת הנכות, כאשר ביום 18.11.14 נתן המשיב החלטה ולפיה דרגת נכותו של המערער נותרה כשהיתה (15%).

על החלטה זו הגיש המערער ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 28967-12-14), אשר נדון ונדחה בפסק דין שניתן מיום 18.1.15.

בשנת 2016 התחדש הדיון בעניינו של המערער בנוגע לאירוע השני, בפני ועדה רפואית מחוזית, וזאת בכל הנוגע לטענתו לפגיעה בתחום השמיעה, ואולם ביום 13.7.16 הודיע המשיב למערער כי ועדה רפואית קבעה שלא נותרה לו נכות בתחום השמיעה, וכי נכותו בגין האירוע השני נותרה כשהיתה (15%). על החלטה זו הגיש המערער ביום 24.12.16 ערעור לוועדה רפואית עליונה.

ביום 7.11.17 התקיים דיון בפני ועדה רפואית מחוזית (במסגרת בקשת המערער להחמרת מצב), בעקבותיו החליטה הועדה להכיר בהחמרת מצב בכף ידו השמאלית ולקבוע נכות בשיעור 5% + 1%; דבר אשר נמסר למערער בהחלטת המשיב מיום 18.1.18.

בשנת 2018 נקט המערער בהליך של "נכות מוסבת" לפי תקנה 9 לתקנות הנכים, במסגרתו ביקש לשכנע בקיום נכות מוסבת בגין פתיחת הפה. ביום 26.6.18 נדון עניינו של המערער בפני ועדה רפואית מחוזי, אשר קבעה כי אין למערער נכות מוסבת בגין פתיחת הפה, ושבה והעמידה את נכויותיו על 15% בגין החבלה בפנים, ועל 5% + 1% בגין החבלה בכף יש שמאל.

ביום 6.1.19 ניתנה החלטת המשיב (היא החלטה עליה מונח הערעור שלפנינו), בה קבע המשיב כי לא נותרה למערער נכות מוסבת; כי נכותו עקב החבלה בחופשה עומדת על 15% (אירוע שני); וכי נכותו בגין השירות עומדת על 6% (אירוע ראשון).

הערעור שבפנינו

1. בכתב הערעור הבהיר המערער כי הוא מבקש לתקוף את החלטת המשיב לפיה חבלתו באירוע השני סווגה כחבלה לפי חוק חבלה בחופשה ולא לפי חוק הנכים.

המערער טען כי בהחלטותיו השונות לא הבהיר המשיב לפי איזה חוק מסווגת חבלתו, וכי הואיל והוא הגיש את תביעתו מלכתחילה לפי חוק הנכים, הוא סבר שכל ההחלטות אשר ניתנו על ידי המשיב ניתנות במסגרת חוק זה.

לטענת המערער, רק בעקבות ההחלטה מיום 6.1.19 הוסבר לו טלפונית כי אחוזי הנכות שהוכרו לו בגין האירוע השני אינם מזכים אותו בקצבה חודשית, ולמעשה רק במועד זה הבין את החלטת המשיב בעניין סיווג האירוע השני לפי חוק חיילים בשירות, והבין את משמעותה.

1. המשיב הגיש כתב תשובה, ובד בבד עתר לסילוק הערעור על הסף.

לטענת המשיב החלטותיו בעניין סיווג האירוע השני לפי חוק חיילים בחופשה היו ברורות, והן נמסרו למערער בזמן אמת, כאשר האחרון פועל בהתאם ואף נוקט בהליכים שונים, לרבות הגשת עררים לוועדות רפואיות עליונות וערעורים לבית המשפט המחוזי.

המשיב טען כי ההחלטה בדבר סיווג האירוע השני כחבלה לפי חוק חיילים משוחררים ניתנה עוד בשנת 2013; המערער היה מודע לה היטב; המועד להגשת ערעור עליה חלף זה מכבר; ולא ניתן כיום להשיג עליה במסגרת הערעור שלפנינו.

משכך עתר המשיב לסילוק הערעור שבפנינו על הסף.

1. ביום 14.10.21 התקיימה בפנינו ישיבה מקדמית בה נדונה בקשת המשיב לסילוק על הסף.

במסגרת אותה ישיבה טען ב"כ המערער כי המשיב לא נימק כראוי את החלטותיו משנת 2013 ואילך, משום שלא הסביר כי הוא מכניס את האירוע השני לגדר חוק חבלה בחופשה, ומשום שלא הסביר למערער כי היה עליו להגיש ערר על עצם החלטת הסיווג.

בתום אותה ישיבה ביקש ב"כ המערער אפשרות להשלמת טיעונים, לרבות שהות לאיתור מסמכים נוספים, ומבוקשו ניתן לו.

במסגרת השלמת טיעון בכתב צירף ב"כ המערער מכתב מיום 5.3.18 אותו הפנה לוועדה רפואית, ובו ציין בפני הוועדה כי מכיוון שסך כל נכויותיו של המערער חצה את ה- 20%, הוא זכאי לקצבה חודשית.

בעקבות כך קבענו ישיבה נוספת להשלמת טיעוני הצדדים , וזו התקיימה בפנינו ביום 3.2.22.

במהלך ישיבה אחרונה זו שם ב"כ המערער את יהבו על כך שחיבור הנכות בגין החבלה בפנים (15%) ביחד עם הנכות בגין החבלה ביד (6%), מאפשר למערער לחצות את הסף של 20%, באופן שצריך לזכותו בקצבה גם מכוח חוק חבלה בחופשה.

1. לאחר הישיבה ביקשנו מהמשיב להגיש לעיוננו את כל תיקיו הרפואיים של המערער, וכך אכן נעשה. נציין כי בזכותו הגשת התיקים הרפואיים הצלחנו לדלות את השתלשלות העניינים המפורטת בפתח פסק הדין.

דיון והכרעה

1. לאחר שקילת הדברים אנו סבורים כי דין הערעור להיות מסולק על הסף.
2. הטענה העיקרית שהעלה המערער בניסיון לחמוק מסילוק הערעור על הסף, היתה שהוא לא הבין, בזמן אמת, כי החבלה באירוע השני הוכרה במסגרת חוק חבלה בחופשה ולא במסגרת חוק הנכים, וזאת עד לשנת 2019.

המסמכים שהונחו בפנינו אינם מותירים, כך לשיטתנו, מקום לספקות בנדון: המערער (ובא כוחו) היו מודעים היטב לסיווג האמור ואף פעלו בזמן אמת בדלת אמותיו.

1. כפי שפורט לעיל, המערער הגיש תביעות נפרדות ביחס לשני האירועים, וקיבל החלטות נפרדות ביחס לשניהם.

בעוד שביחס לאירוע הראשון ציין המשיב, בהחלטתו משנת 2011, כי החבלה מוכרת כחבלת שירות, הרי שביחס לאירוע השני ציין המשיב, בהחלטתו מיום 29.8.13, כי האירוע מוכר כחבלה שארעה בעת חופשה, כאשר המשיב מוסיף ומדגיש כי לפי חוק חבלה בחופשה לא תוכר זכאות בגין נכות בשיעור הנמוך מ- 20%.

אין כל ספק כי המערער, אשר היה מיוצג באותה עת ע"י עו"ד ח'יר (המייצג אותו גם היום), ידע אודות החלטה זו, שהרי הוא הגיש עליה ערעורים, הן לוועדה רפואית עליונה, ובהמשך אף לבית המשפט המחוזי.

לא ניתן לקבל, ובכל הכבוד, את טענת המערער כיום, לפיה הוא לא הבין את משמעות הסיווג, וכי המשיב היה חייב לפרט, במסגרת חובת ההנמקה המוטלת עליו , את משמעות הסיווג ואת האפשרות להגיש עליו ערעור באופן נפרד. בהחלטת המשיב משנת 2013 מצוין מפורשות סיווג החבלה כחבלה בחופשה, ומצוינת מפורשת המשמעות האופרטיבית של דרגת הנכות שנקבעה בהתאם לחוק חיילים בחופשה, והכל כאשר המערער מיוצג בידי עו"ד, ופועל על פי דין להגשת ערעורים שונים על החלטה זו.

גם בהחלטות מאוחרות יותר ביחס לאירוע השני מופיעה המשמעות המעשית של הסיווג כחבלה בחופשה, לא פעם ולא פעמיים.

בהקשר זה ראוי להפנות את תשומת הלב להחלטת המשיב מיום 18.1.18, בה עשה המשיבה הפרדה ברורה בין הנכות שהוכרה ביד, לבין הנכות בגין האירוע השני, לגביה צויין מדובר ברחל בתך הקטנה שמדובר בחבלה בחופשה.

1. התנהלות המערער לאורך השנים מלמדת היטב שהוא פעל בגדר דלת אמות המידה של הסיווג האמור. עולה בבירור שהמערער (שהיה כאמור מיוצג) הבין את הסיווג, לרבות המשמעות של דרגת נכות פחותה מ- 20% ביחס לחבלה באירוע השני, כאשר הדרך בו ניסה "לשנות את רוע הגזרה" (מבחינתו) היתה ע"י ניסיון להגדיל את שיעור הנכות ביחס לחבלה שנגרמה באירוע השני. כך, המערער הגיש ערעורים לוועדות רפואיות עליונות על קביעת נכות בשיעור 15%; הוא ניסה לקבל הכרה בקיום נכות בגין פגיעה בשמיעה; וניסה לטעון שקיימת נכות מוסבת בגין הגבלה בפתיחת הפה, והכל במטרה לצלוח את הרף של ה- 20% ביחס לאירוע השני, ללא הצלחה לבסוף.
2. מסקנתנו אפוא היא שככל שהמערער ביקש לתקוף את החלטת המשיב לסווג את האירוע השני כחבלה עליה חל חוק חיילים בחופשה, היה עליו להגיש ערעור על כך בסמוך למתן ההחלטה משנת 2013, בפרק הזמן הקבוע לכך בחוק הנכים תגמולים ושיקום), מועד שחלף זה מכבר עת הוגש הערעור בפנינו.

המשמעות היא שהצדק עם המשיב בכך שדינו של הערעור לפנינו סילוק על הסף.

למעלה מהצורך נוסיף, כי טענות המערער כנגד סיווג החבלה כחבלה שנגרמה בחופשה נראה מוקשה לגופם של דברים, כאשר המערער עצמו ציין, בטופס הבקשה להכרת זכות בגין האירוע השני, כי שהאירוע התרחש "בעת שהייתי בבית חופשה" (ראו פרק תיאור החבלה כפי שמופיע בטופס הבקשה להכרת זכות).

1. ההחלטה מיום 6.1.19 (עליה הוגש הערעור שלפנינו) לא שינתה, מבחינה מהותית, מאומה, בכל הנוגע לסיווג החבלה באירוע השני כחבלה במהלך חופשה.

בהחלטה זו חזר המשיב וציין את אשר ציין כמה וכמה פעמים מאז שנת 2013 ואילך, ולפיו החבלה בחופשה אינה עוברת את הסף של 20%, ולפיכך אינה מזכה את המערער בקצבה בשל כך.

1. דומה כי המערער הבין היטב את המצב כמתואר לעיל במסגרת ניהול ההליך לפנינו, והחליט לאחר הישיבה מיום 14.10.21 לשנות את כובד טענותיו מהטענה בדבר אי הבנת סיווג האירוע השני וחובת הנמקה שהוטלה על המשיב ביחס אליו, לטענה לפיה הואיל וסך נכויותיו, הן מהאירוע הראשון והן מהאירוע השני, חוצה את השיעור של 20%, הוא זכאי בכל מקרה לקצבה מכוח חיילים בשירות (ראו למשל דברי בא כוחו בעמ' 5 לפרוטוקול הישיבה מיום 3.2.22).

טענה זו אין בידינו לקבל.

ראשית, מדובר בטענה אשר חורגת מהערעור ואשר לא נטענה במסגרתו.

שנית, המערער היה מודע לטענה זו עוד משנת 2018 (לכל המאוחר), כעולה ממכתב בא כוחו מיום 5.3.18 (צורף להשלמת טיעון מטעם המערער), כאשר לאחר אותו מכתב קיבל המערער החלטה מאת המשיב ביום 19.3.18 בה לא צירף המשיב את הנכויות, וחרף זאת לא פעל להגשת ערעור אודות המשמעות הנטענת של אי צירוף הנכויות. מכאן עולה שהמועד להגשת ערעור על החלטת המשיב בעניין אי צירוף נכויות אף הוא חלף טרם הגשת הערעור שבפנינו.

שלישית, המערער לא הצביע על בסיס משפטי ממשי לשעטנז אותו הוא מבקש לעשות בין נכות שנקבעה בגין האירוע הראשון לבין נכות שנקבעה באירוע השני.

מדובר בשני אירועים נפרדים ושונים (לא בכדי הגיש המערער באותו תאריך ממש שתי תביעות נפרדות בגינם), אשר המשיב הכיר בחבלות בגינן מכוח שני חוקים נפרדים – חוק הנכים (אירוע ראשון), וחוק חבלה בחופשה (אירוע שני).

המערער לא הניח, ולו באופן קלוש, בסיס המשפטי המאפשר צירוף של נכות שנקבעה בגין אירוע שהוכר מכוח חוק הנכים, לנכות שנקבעה בגין אירוע נפרד שהוכר מכוח חוק חבלה בחופשה, ולא הסביר כיצד הופכת נכות המוכרת מכוח חוק חבלה בחופשה, אשר שיעורה אינו מאפשר זכאות לקצבה, לנכות מזכה רק משום שביחס לנפגע מוכרת נכות מסוג אחר, בגין אירוע אחר, מכוח חוק אחר (חוק הנכים).

נציין כי סעיף 2(א)(3) לחוק חבלה בחופשה, אשר מציב את הדרישה של שיעור נכות מינימאלית של 20%, מתייחס מפורשות לחבלה שנגרמה בחופשה, ומכאן ברור שעל מנת לעמוד בתנאי הזכאות (ע"י החלת חוק הנכים על החבלה), על החבלה המיוחסת לאירוע שהתרחש בחופשה לחצות את הרף של 20%, דבר שאינו מתקיים בענייננו.

נוסיף כי לא נעלמה מעינינו העובדה שבשני פרוטוקולים שונים עשו ועדות רפואיות את הצירוף האמור בין שתי הנכויות – זו מהאירוע הראשון וזו מהאירוע השני (זאת ע"י חיבור "השורה התחתונה" של הנכויות), ואולם עצם הדבר אינו יכול ליצור, יש מאין, זכות מהותית שלא קיימת בדין, כאשר ביצוע צירוף כאמור חורג מגדר סמכותן של ועדות רפואיות, ונוגע לעצם ההכרה בקיומה של זכות מכוח חוק הנכים, דבר המצוי בלעדית בסמכותו של המשיב.

במילים אחרות, ועדה רפואית אינה יכולה, בהבל פה, לצרף שתי נכויות הנובעות מאירועים שהוכרו מכוח שני חיקוקים שונים, כאשר לצירוף שכזה אין בסיס שבדין, וכאשר הדבר נעשה תוך חריגה מסמכות הוועדה (אשר רשאית לדון רק בעניין שיעור הנכות, ואינה מוסמכת לדון בשאלת סיווגה של חבלה לפי חוק הנכים או חוק חבלה בחופשה).

סוף דבר

1. נוכח המפורט לעיל אנו מורים על סילוק הערעור על הסף.
2. לפנים משורת הדין איננו מחייבים את המערער בהוצאות המשיב בגין ההליך.

המזכירות תעביר לצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשפ"ב, 21 יולי 2022, בהעדר הצדדים.