1. לפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, אשר ניתן בת"א 4108-12-20 ובמסגרתו הורה למבקשים, לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 20352 חלקה 65 מאדמות הכפר מועאוויה (להלן: "המקרקעין").

בפסק דינו דחה בית משפט קמא את תביעת המבקשים לבטל צו לסילוק יד ופינוי המקרקעין (להלן: "צו") שהוצא על ידי המשיבה.

בפסק הדין נקבע, כי המבקשים אינם בעלי זכויות במקרקעין היות ואינם רשומים כבעלי המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. עוד דחה בית משפט קמא את טענת המבקשים לפיה יש להם זכויות אובליגטוריות מכוח פסק דין שניתן בת"א (מחוזי חיפה) 36058-05-12 (להלן: "פסה"ד המחוזי"), שכן על פי פסה"ד המחוזי המבקש 1 אמור להירשם כבעלים של החלקות המתוארות בתשריט בעוד שחלקה 65 אינה מופיעה בתשריט.

נוסף על כך, קבע בית משפט קמא כי המדובר בפלישה טרייה.

1. המבקשים ממאנים להשלים עם פסה"ד, הגישו הודעת ערעור וכן הבקשה מושא ההחלטה דנן. בהחלטת ביניים מיום 15.3.21 נקבע, כי על מנת למנוע נזק בלתי הפיך יעוכב ביצוע פסה"ד עד להחלטה בבקשה, בכפוף להפקדה של 30,000 ₪, אשר לטענת המבקשים הופקדו.

לטענת המבקשים, לא התקיים כלל דיון בבקשם לביטול הצו, והדיון מכוחו ניתן פסה"ד יועד לבקשה לעיכוב ביצוע הצו. עוד טוענים המבקשים, כי פסה"ד הינו כזה המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות.

כמו כן, סבורים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

1. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה המצהיר מטעם המבקשים לא ייחקר ופסה"ד יינתן בהסתמך על הראיות שהוגשו וסיכומי הצדדים. כך גם טוענת המשיבה, כי הדיון בבית משפט קמא יועד לבקשה לביטול הצו ולא לבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

נוסף על כך טוענת המשיבה, כי פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן בעובדות ובראיות ועל כן סיכויי הערעור קלושים.

באשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה, כי ככל שהערעור יתקבל ניתן יהיה לפצות את המבקשים.

לסיכום טוענת המשיבה, כי הצו עומד בכל ארבעת התנאים הנדרשים, דהיינו, עסקינן במקרקעין ציבור, התפיסה היא שלא כדין שכן המבקשים לא הוכיחו שיש להם זכויות במקרקעין, הצו ניתן תוך שישה חודשים מיום גילוי התפיסה והצו ניתן תוך 36 חודשים מיום התפיסה, שכן הוכח אף מראיות המבקשים שהם החלו בבניה כחודשיים לפני הוצאת הצו.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, דין הבקשה להתקבל. אלו הם הנימוקים:

1. תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 קובעת:

"145. (א)הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

(ב)בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, בתנאים שייראו לו, וזאת כל עוד לא הוגש ערעור במועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע; בקשה לפי תקנה זו אפשר שתידון בעל פה אם התבקשה במועד הדיון, מיד לאחר שימוע ההחלטה.

(ג)הוגש ערעור, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שעליה מערערים וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, בתנאים שייראו לו.

(ד)תקנה 96 תחול על בקשה לפי תקנה זו בשינויים המחויבים".

דומה, שרוח הכללים שנקבעו עד עתה בהלכה הפסוקה לעניין שיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל כשמונחת לפניו בקשה לעיכוב ביצוע, טובים גם עתה. עם זאת, פרשנות ההלכה תהא, בהתאם לעקרונות היסוד של התקנות בכלל, וכן של התקנות הנוגעות לבקשה לעיכוב ביצוע, בפרט ובהתאמה.

1. בפסיקה נקבע, כי על מנת להיכנס לגדרי החריג על המבקש העותר לעיכוב ביצוע החלטה, להוכיח שני תנאים מצטברים ואלו הם: התנאי הראשון הוא כי סיכויי הערעור טובים. התנאי השני הוא כי מאזן הנוחות, במובן שאם הבקשה תידחה והערעור יתקבל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, נוטה לטובת המבקשת.

בין שני השיקולים מתקיימת מקבילית כוחות, כלומר ככל שסיכויי הערעור טובים יותר ניתן להקל בדרישת מאז הנוחות ולהפך. ראו לעניין זה ע.א 117/19 האחים אוזן חברה לבנייה בע"מ נ' אריאל כהן (פורסם במאגרים).

1. בענייננו, בכל הנוגע לסיכויי ההליך, בכל הזהירות הנדרשת ומבלי לקבוע מסמרות דומה שיש מקום לטענה, כי הדיון נקבע בבקשה לעיכוב ביצוע. כך גם עולה מעיון בתיק בית משפט קמא, כי המשיבה הגישה תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע אך כלל לא הגישה תשובה לבקשה לביטול הצו.

עוד עולה מהחלטה בית משפט קמא מיום 2.12.20 כי הבקשה לעיכוב ביצוע היא שנקבעה לדיון ומעת לעת הדיון בה נדחה. המשיבה לא הפנתה להסכמה דיונית לייתר את הישיבה הקבועה לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע ולהפוך אותה לישיבה הדנה בבקשה העיקרית.

משכך אין לשלול, לעת הזו, את טענת המבקשים לפיה הדיון נקבע בבקשה לעיכוב ביצוע ועל כן לא העלו את מלוא טענותיהם ולא הביאו את כל הראיות.

אשר על כן, דומה שסיכויי ההליך אינם כה קלושים כפי שטוענת המשיבה.

1. באשר למאזן הנוחות, זה אינו נוטה במובהק לטובת המבקשים שכן אין המדובר במקרקעין המשמשים למגורים. ראו לענין זה ע"א 3809/20 סמריה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים (27.7.2020).
2. עם זאת, נוכח התמשכות ההליכים בבית משפט קמא נוכח פרוץ משבר נגיף הקורונה וקביעת הדיון בערעור למועד קרוב, דומה שלא ייגרם נזק משמעותי למבקשת, במיוחד נוכח הספק במטרת הדיון בבית משפט קמא וההפקדה בסך של 30,000 ₪ שהפקידו המבקשים כתנאי לסעד של עיכוב הביצוע.
3. אשר על כן, הבקשה מתקבלת. משהתקבלה הבקשה בדוחק, כל צד יישא בהוצאותיו.

ההחלטה ניתנה בסמכותי כשופט.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשפ"א, 05 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.