ערעור על הכרעת הדין של בית משפט קמא אשר הרשיע את המערער בעבירה של שימוש ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 ( להלן: "החוק") בנוסחו לפני תיקון 116. בית משפט קמא גזר על המערער, בין השאר קנס בסך 75,000 ₪ לצד עונשים אחרים.

רקע

בראשית, הוגש נגד המערער כתב אישום אשר ייחס לו שתי עבירות: עבירה של בניית יחידת דיור בשטח החצר המשותפת של בניין מגורים, זאת ללא היתר.

כמו כן, במסגרת תיקון כתב האישום, נטען כלפי המערער כי השכיר את יחידת הדיור לאחרים ובכך עבר עבירה של שימוש ללא היתר.

לאחר שמיעת ראיות, החליט בית משפט קמא לבטל את האישום המייחס למערער עבירה של בנייה ללא היתר, אך בה בעת הרשיע אותו בעבירה של שימוש ללא היתר.

בית משפט קמא השתית את ממצאיו על אלה:

1. הגם שהוכח כי בניית יחידת הדיור הייתה ללא היתר הרי שהליכי החקירה וההעמדה לדין עולים כדי אכיפה בררנית. קרי, רשויות האכיפה לא מיצו את פעולות החקירה אשר היה עליהן לנקוט בנסיבות העניין. איש מדיירי הבניין לא נחקר ולא הועמד לדין.
2. אשר להרשעה בגין עבירת השימוש – בית משפט קמא קבע שגרסת המערער כי פעל בשם ולמען דיירי הבניין, הינה גרסה מיתממת ומופרכת מכל בחינה. ראייה לכך הינה הסכם השכירות אשר נחתם ובו מצויין כי המערער הוא המשכיר ולא כדרך משל ועד הבית. בית משפט קמא דחה טענת המערער כי מדובר בחוזה סטנדרטי שהוצא מהאינטרנט וכי הוא אינו בקיא בחוק, באופן שהוא לא הקפיד על רישום ועד הבית כמי שמשכיר את יחידת הדיור.

בית משפט קמא עוד הוסיף וקבע כי הגם שהוא מקבל את גרסת המערער לפיה מלכתחילה הבנייה הייתה לצרכי הדיירים, הרי שבהמשך הדרך וללא אישור מוקדם מצד הדיירים, השכיר את המבנה לצרכי מגורים וגבה את דמי השכירות עבורו.

בית משפט קמא זקף לחובת המערער את העובדה כי לא זימן איש מהדיירים להוכחת טענותיו ומשכך, משמש לו הדבר לרועץ.

אחר כל אלה הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא בשאלה זו וליתן למערער הזדמנות להוכיח את טענותיו, הן על ידי זימון הדיירים למתן עדות והן על ידי בחינת התקבולים בקופת וועד הבית.

אני עושה כן משני טעמים עיקריים:

1. ההיגיון העומד ביסוד הזיכוי חופף ומרחף גם בסוגיית השימוש. קרי, הדיירים נושאים על פניו ולכאורה בלבד באחריות גם בסוגיית השימוש. אני מפנה לסעיף 243 לחוק התכנון ובניה על חלופותיו. אולם, ברצוני להדגיש כי נטל הראיה בעניין זה רובץ על המערער לאחר שעלה בידי התביעה להוכיח כי המערער חתום בשמו שלו ולא בשם וועד הבית, על הסכם השכירות. יתכבד אפוא המערער ויוכיח כי ההשכרה הייתה על דעת ובהסכמת יתר הדיירים והם אף יצאו נשכרים מהשכרת היחידה.
2. אכן, המחדל לאי זימון הדיירים רובץ לפתחו של המערער. אולם, בשים לב לתוצאה העונשית ראוי כי יהיה לו יומו בבית המשפט ואף זאת בכפוף לתשלום הוצאות.

אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שהדיון מוחזר לבית משפט קמא לשם שמיעת ראיות ההגנה ככל שהמערער כמובן יחפוץ בכך.

על המערער לשאת בתשלום הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו עד ולא יאוחר מיום 1.6.21.

לא ישולמו ההוצאות במועד או שהמערער לא יביא ראיות מטעמו, יעמדו הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא, על כנם.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' ניסן תשפ"א, 12 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.