רקע כללי וטענות התובע

התובע השכיר לנתבע דירה למגורים, וביום 12.2.1995 נחתם חוזה שכירות בין הצדדים.

בסעיף 7 לחוזה שכותרתו שינוי במושכר נרשם כי כל שינוי או תוספת במושכר יישארו במושכר עם תום השכירות, אם המשכיר ירצה להשאיר את השינויים ויגיעו לפשרה בתשלום. ולא, יוחזר המצב לקדמותו.

לפי סעיף זה ניראה כי המשכיר הסכים ורצה להשאיר את השינויים בדירה, הוא אף השתמש בשינויים להשכיר את הדירה לשוכרים חדשים, והשינויים והתוספות עדיין בתוך הנכס מאז פינוי הדירה, בתאריך 27.2.2013. לא נתקבלה שום הודעה לשינויים הקיימים בדירה או בקשה לפירוק מה שניבנה או ניתוסף לדירה.

הנתבע עדיין משתמש וגובה כספים עבור ההשבחה מזה מספר שנים ואינו נותן מאומה מכספים אלו לתובע אשר שילם מכספו בעבורם וכוללים: שלושה מזגנים בעלות 900 ₪, בניית שני חדרים בגג – מחיר עלות לביצוע וחומרים 126,000 ₪, סגירת מרפסת שמש בעלות 12,000 ₪, בניית חלק נוסף למטבח הקיים על חשבון השוכר בעלות 8,000 ₪.

בנוסף, עם הכניסה לנכס לפני שהיה מוכן למגורים, נעשו במושכר ע"י התובע ובהסכמת הנתבע השבחות נוספות בעליות שלא מחושבות בתביעה.

טענות הנתבע

הצדדים חתמו על החוזה בשנת 1995, ולבקשת התובע הסכים הנתבע למספר שינויים שיעשו בדירה ואף שילם עבורם.

ביום 1.1.1999 נחתם הסכם בדיעבד על המשך השכירות. הוסכם כי קרמיקה שהתקין הנתבע תקוזז מדי השכירות.

ביום 31.12.2009 נחתם חוזה חדש עם אופציה להארכה עד יום 31.12.2011. בס' 8.5.1 נרשם כי אין באפשרות השוכר לבצע שינויים אלא בהסכמת המשכיר, הסכמה שלא ניתנה. התובע לא עמד בהתחייבות, והנתבע פנה לבית המשפט כדי לבטל את ההסכם ולפנות את התובע במידי, ואמנם התקבל פסק דין. השינויים שלהם הסכים הנתבע נערכו בשנת 1995 ועליהם שילם – החלפת קרמיקה. יתר התוספות והשינויים שהתובע טוען שנעשו, נעשו על דעת עצמו לנוחיותו בלבד וללא אישור.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושמעתי אותם בדיון שהתקיים, מצאתי כי דין התביעה להדחות.

תחילה אציין כי נראה כי התביעה התיישנה, אך מאחר וטענה זו לא הועלתה על ידי הנתבע, אין בית המשפט יכול להעלות אותה מיוזמתו.

בהסכם שכירות מיום 1.1.99 שצורף לכתב ההגנה (נספח 3) נקבע כי הוא מבטל כל הסכם קודם. נרשם בכתב יד מנגנון לקיזוז עבודות קרמיקה שביצע הנתבע מדמי השכירות, והדבר מלמד כי ההסכמה לקיזוז היתה רק בגין עבודות הקרמיקה; וגם בתוספת בכתב יד (סומנה גם היא נספח 3 בכתב ההגנה) יש התייחסות לקרמיקה בלבד. ובהסכם השכירות מיום (נספח 4 לכתב ההגנה) נמחק סעיף 8.5.2 המאפשר ביצוע שינויים במושכר, ונותר סעיף 8.5.1 האוסר ביצוע שינויים ללא הסכמת המשכיר. קרי, בכל ההסכמים המאוחרים אין אזכור לשאר העבודות להן טוען התובע, ואילו היה הדבר כה עקרוני עבורו (בייחוד לאור סכום העבודות המפורט בכתב התביעה), הרי שהדבר היה צריך למצוא ביטוי בהסכמים המאוחרים שנחתמו שבהם יותנה ויוסכם במפורש כי הנתבע ישלם לו את שווי העבודות ולפרט מה סכומן, על מנת שההסכמה בעניין זה תהא מסויימת דיה ותעיד על גמירות דעת בעניין.

בהקשר זה אציין כי התובע הגיש בדיון מסמך משנת 1996 (שצורף כנספח 2 לכתב ההגנה) על רשימת השינויים שבוצעו במושכר, ושם מפורטים סכומים שונים ששילם לו הנתבע (נרשם "שולם ע"י אילן"), כאשר ביחס לשאר הפריטים מצויין "לשיקולך", כלומר שהדבר נתון לשיקולו של הנתבע, ואין בכך כדי להקים חיוב משפטי לשלם לתובע.

אך העיקר, לטעמי, הוא שפרט לסכומים אותם ציין התובע בכתב התביעה הוא לא הביא כל אסמכתא הוא הוכחה לגבי שווי העבודות הנתבעות. בתביעה כגון זו חובה היה על התובע להמציא חוות דעת מקצועית בדבר שווי העבודות שבוצעו. לא די בציון סכומים בכתב התביעה ואף לא בהצגת תמונות של העבודות שנטען כי בוצעו. לבית המשפט אין את הכלים והיכולת להעריך את שווי העבודות. התובע מציין בכותרת התביעה כי סכום התביעה המקורי עומד על 155,000 ₪ אך לצורך אגרה הוא מעמידה על 33,800 ₪. אם התובע טוען לעבודות בהיקף כה נרחב, הרי שיש לתמוה מדוע הוא מחליט לתבוע רק בגין כחמישית מהעבודות להן הוא טוען.

לא ניתן לדעת מכתב התביעה אילו עבודות יש לייחס את סכום התביעה, ואין התובע יכול לצאת ידי חובתו בכך שהוא מציין כי הוא מעמיד את סכום תביעות בגבול סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.

יש לזכור כי בית משפט לתביעות קטנות – על אף שמו - הוא בית משפט לכל דבר ועניין ועל תובע להוכיח תביעתו כשם שהוא מוכיח תביעה בבית משפט רגיל. אמנם, הדיון בבית משפט זה מתנהל באמצעות סדרי דיון פשוטים ודיני ראיות גמישים וגם על ידי תשלומי אגרות נמוכות יותר, אך עדיין

נדרש התובע להוכיח את פרטי טענותיו ותביעתו ואין לנצל תשלום אגרה נמוך לשם הגשת תביעות ולתבוע סכומי כסף שאין ראיות והוכחות בצדם. יש להקפיד ולהיזהר מהגשת תביעות שכל מטרתן לקבל סעד כספי, מבלי שהתובע יעשה את המוטל עליו ולהוכיח את תביעתו. בית המשפט לא יעניק סעדים בלתי מוכחים רק משום שכך הם נכתבו בכתב התביעה. תובע המגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות אינו יכול לצאת מתוך הנחה, שדי בהעלאת טענות ונקיבת סכומים, כדי שבית המשפט יעניק לו סעד כלשהו גם אם אין לתובע הוכחה ולו לכאורה לסכומים הנתבעים. דברים אלו יפים במיוחד לאור ההלכה הידועה מימים ימימה לפיה, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה(2) 800).

הדברים יפים גם למקרה זה.

לאור מכלול האמור אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 500 ₪ בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום פסק הדין.

ניתן היום, ד' טבת תשפ"ב, 08 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.